או"ח א' סימן קכ"ג
קדושת ירושלים ואיסור עליה להר הבית
עש"ק מטות מסעי
כיוון שלאחרונה רבו המתפרצים לעלות להר הבית. אמרתי אעלה על הכתב יסודות הדברים כפי שהבנתי ממרן הגרי"ש (שליט"א) זצוק"ל.
ובפתח הדברים אציין, כי לפני מספר שנים כינסו בארה"ב דאמריקא רבנים צעירים שחלקם מכהנים בקהילות מודרניות והיו מהם שביקשו להפוך את העלייה להר הבית לדגל, ותבעו לצאת בהכרזה כי צו השעה הוא לעלות להר הבית.
ובהסכמת מרן (שליט"א) זצוק"ל נסעתי למקום הכינוס לברר דעת רבותינו בדבר האיסור לעלות להר הבית.
ובשלב מאוחר יותר שבה והועלתה הצעה להקים בית כנסת שחלקו יעבור את הקו של כתלי ההר. ושוב היה צריך לבאר שלא זו הדרך.
ולאחרונה הגדיל כאשר אנשים מסויימים לא חלו ולא זעו מהתעסק בקדשים ודיברו בדרך שאינה ראוייה כנגד בקשתו של מרן (שליט"א) זצוק"ל להציב שומר בכניסה להר הבית שיזהיר את אחינו בנ"י מליכנס להר הבית.
א. הנה האזהרה מבלתי עלות ההרה, אינה תולדת רבותינו האחרונים, אלא כבר אדונינו בעל הכפתור ופרח בפ"ו (עמ' קיג), אחרי אשר ביאר גבולות ההר, כתב וז"ל: א"כ היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ נוכל להתקרב לענין תפילה והשתחויה עד אותם הכתלים, וכן עמא דבר באים עד אותם הכתלים ומתפללים לאל יתעלה לפני אלו השני שערים שהזכרנו. וכבר בקש מהאל יתברך שלמה בתפלתו (מלכים א ח, ט) שתקובל תפלת המקום ההוא".
ומשום כך פרסמו רבותינו [באלול תשכ"ז] איסור כניסה לכל שטח הר הבית, אשר על איסור זה חתומים בין היתר מרנן הגר"י אברמסקי והגרש"ז אויערבאך זצוק"ל ולהבדלחט"א מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל.
ולאחר מכן פרסמו מרנן בעל הקהלות יעקב והאבי עזרי כדברים הללו.
ולכאורה די בזה כדי למנוע מן המתפרצים לעלות להר וליגע בקצהו כי מה יעסקו בענין נבוכי דעת בדבר שהוכרע בשריקת הכפירים.
אולם מכיון שהענין שב ועלה הרי בהורמנא דרבותינו נשוב ונחזור על הדברים הידועים.
ב. נודע בשערי הלכה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אודות קדושת המקדש וירושלים בזה"ז, שכן כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד ואילך) "ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבוא, ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים". ועל זה השיג הראב"ד: "א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב, וכו'. אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבוא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".
אף שהראב"ד סיים "כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו" מכל מקום, לפסקה של ההלכה, נמנו כי כשם "שאין אוכלים מעשר שני בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם… ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם" (יור"ד סי' שלא, סע' קל"ה) וכל כך למה, מפני שמעשר שני הנכנס לירושלים קדשהו מחיצות, ודין זה שאם נכנס מע"ש בזמן הזה אי אפשר להוציאו היינו אליבא דמאן דאמר דירושלים קדושה בזה"ז (ע"ש בביאור הגר"א). וכן הם דבריו של המג"א (או"ח ריש סי' תקס"א) "ואם כן, דברי הרמב"ם שרירין וקיימים והנכנס עתה למקום המקדש חייב כרת שכולנו טמאי מתים". והנה הראב"ד תמך יתדותיו בדין שאם אין מקדש ירקב, אך כבר ביארו שטעם הדבר שירקב הואיל ומעשר שני הוקש לבכור, וא"כ אף למ"ד דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקדשה לעת"ל הלא מבואר בסוגיא דמכות (יט ועיין תוס' שם) דבכור אינו נוהג אלא בפני הבית, וה"ה מע"ש שכאשר אין מזבח אינו נאכל. ומלבד מה דרוב האחרונים פסקו כדעת הרמב"ם, הרי גם בשיטת הראב"ד יש איסור ליכנס למקום המקדש, כמש"כ בשו"ת בנין ציון (סי' ב) ושו"ת משפט כהן (סימן צו), וראה עוד בספר עיר הקדש והמקדש (עמ' ס' ואילך). ומשום כך ברור מפני מה אסרו רבותינו את העליה להר הבית.
ג. ודאתינא להכא, נאמר בה מילתא. הגם שעיקר הדיון בענין קדושת ירושלים בזה"ז – נסב אודות הקרבת קרבנות בזה"ז ואיסור כניסה למקום המקדש, ודינים שעיקרם קדושת ירושלים כמו נטילת לולב כל ז' מה"ת בירושלים, יש מקום לציין כי ישנם נושאים נוספים שיתכן ותלויים במחלוקת זו. במשנה איתא (שלהי מסכת כתובות) "הכל מעלין לאר"י, הכל מעלין לירושלים", לכאורה היה נראה כי מעלת ירושלים על פני כל הארץ תלויה, או בהיות מקדש על מכונו, או לפחות בקדושתה ולפיכך תלוי הדבר בדעת הרמב"ם והראב"ד. אלא שאין הדברים כן וכמו שהאריך בנושא החתם סופר (יור"ד סי' רלד) "וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה אין לכנוס כלל בפלפול אי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ובפלפול רמב"ם וראב"ד בקדושת המקדש בזמן הזה". ובהמשך מביא הוא טעמו לכך: "שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפי' כשהיה היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ. ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל המערבי אפי' בחורבנה" (וראה רמב"ן בראשית פרק כח פס' יז ד"ה השכים).
והנה מצאנו להנוב"י (מהדו"ת או"ח סי' צד) שחידש דין בענין קדושת ירושלים דאפשר דמקורו בשיטת הרמב"ם, דהנה מבואר בגמ' ר"ה (טז ע"ב) וסוכה (כז ע"ב) שחייב אדם לראות פני רבו ברגל, והטור והשו"ע השמיטו הלכה זו, וביאר הנוב"י, כי כן דרכם לכתוב רק מה שנוהג בזמננו – ולדעתו הלכה זו אינה נוהגת בזמנינו, ונימוקו עפ"י מה דאיתא בקידושין (דף ל"ג ע"א) "אמר אייבו אמר ר' ינאי אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים" והכוונה – שאין מטילים חובה כזו (ע"ש בתוספות). הרי דבכבוד רבו חייבים בתנאי שלא יהא מרובה מכבוד שמים. והואיל ובזמננו שחרב הבית ואין עולים לרגל – "כי לא חייבה אותנו התורה כ"א בקרבן חגיגה ועולת ראיה" – ומאידך "אפילו בזמן שממה, קדושתה עליה" לפיכך אין חובה לראות פני רבו ברגל שלא יהא כבוד רבו גדול מכבוד השכינה, משום כך, הטור והשו"ע שדרכם להביא רק את ההלכות הנוגעות לזמננו השמיטו הלכה זו – ואילו הרמב"ם בהלכות ת"ת (פ"ה ה"ז) הביא דין זה – כי כן דרכו להביא גם דברים שאינם נוהגים בזה"ז.
והנה הגם שנשתברו הרבה קולמוסין, בבירור חידושו זה הנוב"י, לא הכל מסכימים לחידוש זה מכמה וכמה סיבות, וכבר ציין בנו של הנוב"י למג"א (סי' שא סק"ז) שביאר את דברי השו"ע אודות הולך לדבר מצוה – כשהולך להקביל פני רבו ברגל ד"ליכא חיובא אבל מצוה איכא", וכן בהל' תשעה באב (סי' תקנ"ד סקי"ד) שבו משמע שאף בימים רגילים יש בהליכה לראות פני רבו משום מצוה ומזה משמע שברגל יש אף חיובא לדעת המחבר. ויש שהקשו על חידושו מגמרא בסוכה (י' ע"ב) אנן שלוחי מצוה, ופירש רש"י שם – להקביל פני ראש הגולה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל והגמרא מדברת על אמוראים שעשו כן אחרי חורבן הבית, מוכח שהדין נוהג גם בזה"ז, לפיכך כתב בעל המדרש והמעשה (בפרשת וישלח) כי כל חדושו של הנודע ביהודה הינו למאן דאמר דקדושה דבהמ"ק קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ולפיכך אין לחייב לקבל פני רבו כשאינו מקבל פני שכינה, כי אז כבוד רבו גדול מכבוד שכינה מה שאין כן לחולקים על שיטה זו, ולפיכך אין בזה כיבוד רבו יותר מכבוד השכינה שהרי המקדש אינו בקדושתו והאמוראים במסכת סוכה – ס"ל הכי יעו"ש. (וראה במה שהקשה אמו"ר ז"ל בהקד' לספרו שערי הלכה עמ' יא).
ד. לגוף חידושו של הנוב"י יתכן ואפשר לומר, שדברי הנוב"י אינן תלויים במחלוקת זו. דהגם שהנוב"י בתשובתו הזכיר כי המקדש בקדושתו נשאר, שהרי הוסיף "והשכינה לא זזה מכותל המערבי", אפשר לומר, – כפי שכתב החתם סופר (המובא לעיל) שלא תזוז השכינה מכותל המערבי מצד קדושתו העצמית ואין זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דאפילו אליבא דהראב"ד עצם הדבר שאין עולים לרגל למקום המקדש שיש לו קדושה עצמית כשער השמים יש בזה משום שלא יהא כבוד רבו גדול מכבוד השכינה. אלא שאם כוונתו של הנוב"י לומר דבריו אפי' למ"ד שקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל – מתחזקת הקושיא מביאור הגמ' במסכת סוכה אליבא דרש"י.
ולכאורה, יש עוד לעיין בחידושו של הנוב"י – שתלה חובת עליה לרגל דווקא בקרבן חגיגה ועולת ראיה. דהנה במדרש איתא (עיין שהש"ר א, סב, ח יא) כי אעפ"י שחרב בהמ"ק לא בטלו ג' רגלים בשנה, ואף שלרוב מנין ובנין אין בכך משום מצוה מן התורה, מ"מ כיון שאפשר לעלות לרגל, ובפרט בזמן הזה שאפשר לקיים מנהג עליה לרגל, אפשר שחוזר חיוב מסוים לעלות לרגל גם אחרי החורבן, וכך גם משמע מפירוש הר"ן בתענית (דף י) שמסביר כי מתחילים לשאול טל ומטר רק בז' חשון גם אחרי החורבן מפני עולי הרגלים, שיחזרו למקומם בשלום. הרי דהיו עולים לרגל גם אחרי החורבן. (ור"ע שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רא). עם זאת יש להעיר כי כנראה מנהג העליה לא הי' שכיח ביותר שהרי הגמרא בגיטין אומרת "דכיון שאיכא עולי רגלים מישכח שכיח" (דף ד' ע"ב) מוכח שהעליה לרגל לא היתה שכיחה כל כך בזמן שאחרי החורבן. ואם כן הם פני הדברים – ויש מצוה לעלות לרגל (ואף רואים שגדולי הדורות קיימוה במסירות, כמו שמובא בספר חסידים (הו' מקיצי נרדמים סי' תר"ל) שרב האי גאון הי' עולה לרגל כל חג הסוכות (וראה עוד בשו"ת מהר"ץ חיות קונטרס אחרון – עבודת ביהמ"ק) יש לדון אם יש בזה כיבוד רבו יותר מכבוד השכינה אחרי שעולים לרגל, וגם אפשר לומר שהואיל ועניין ראית פני רבו עפ"י מה שביאר במ"א (סי' שא) הוי מצוה ולא חיוב – אולי לא יהא בזה ענין של כבוד רבו יותר מכבוד השכינה.
ה. לא אוכל לסיים דברי בלא לציין לחידושו של אחד האחרונים המבוסס על דברי הרמב"ם. מצאנו סתירות בדעת הכסף – משנה אם שמיטת קרקעות בזה"ז מן התורה או מדרבנן, ובשו"ת פרי הארץ (ח"ג חיו"ד סי' ד' ד"ה ומעוצם התמיהה) ביקש ליישב את הסתירה שרק בירושלים שקדושתה מחמת שכינה – וקדשה לשעתה ולעתיד לבוא חובת שביעית נוהגת בה מן התורה גם בזמן הזה – ולזה כוונו דברי הכסף משנה "אבל שמיטת קרקעות נוהגת מן התורה" (ריש פ"ט מהל' שמו"י) אבל בשאר א"י שמיטת קרקעות נוהגת עפ"י צווי חכמים. אלא שאף הוא מסיים "ואין זה אלא דוחק". ור"ע במנ"ח (רפ"ד אות ו' ד"ה אלא).
וכבר העירו האחרונים שחידוש זה אינו מסתבר שהרי ירושלים לא לקדושת מצוות הנוהגות בארץ נתקדשה אלא לקדושת מחיצות וכמו שהמשכן היה קדוש בקדושת מחיצות אע"פ שלא היו בו חיובי מצוות התלויות בארץ כן היא בקדושת ירושלים. לעומת קדושת ירושלים למצוות התלויות בארץ – שהיא תלויה בקדושת הארץ כולה, ואם באר"י נוהגת שמיטה מדרבנן – כן הוא בירושלים.
ה. עוד יש להזכיר כי היו אחרונים שנטו לומר שירושלים כלל לא תתחייב בשמיטת קרקעות כיון שלא נחלקה לשבטים, וכבר האריכו בזה האחרונים, (עיין אבנ"ז יור"ד סי' תל"ז, ועוד) אלא שיש לעיין בגדרי חלוקת ירושלים, עיין חסדי דוד על התוספתא (קדשים – קורבנות פ"ו ה"ה) וראה חזו"א או"ח (סי' קכו ס"ק ח) ולפי דבריהם שהכוונה שנשארה לכלל ישראל זכות בירושלים אבל היתה חלוקה בירושלים ובזה ודאי שנתחייב בתרומות ומעשרות.
