או"ח א סימן צ"ז

או"ח א' סימן צ"ז

בענין שבולת שועל

יש לעיין האם יש להקל להשתמש ב"קוואקר" בלא לחשוש לאיסור חדש, או דדינו כאחד מחמשת מיני הדגן ללא כל ספק, וכן האם חייב בהפרשת חלה, ברכת במ"מ, כלאים ודיני חמץ ומצה. והנה בשעתו יצא פרופ' פליקס בספר "מראות המשנה", בהוצאת מדרש בני ציון, בלויית "צמחיית המשנה", לערער על המקובל כי ה"קוואקר" הוא השיבולת שועל, ולדעתו שיבולת שועל היא שעורה דו טורית. על זה יצא הגאון המפו' ר"י מרצבך זצ"ל בתגובה קשה כנגד הדברים, ובתוכה כתב: "והמסורת והקבלה והמעשה של יותר מאלף שנים היא ששיבולת שועל כדעת רוב המפרשים היא זו שאנו קוראים בשם זה (היינו "אוינא" ובלשוננו "קוואקר"), בא המחקר החדש של פליקס, בתחילה – בספרו הראשון – משער, ואחר כך מוכיח ואחר כך מזהה שאינו כך. ולא זו בלבד שהפירוש מוטעה, אלא שבמשניות החדשות נוספה גם תמונה, זיהוי מוטעה. ולומד הנער מהיום והלאה במשניות שלו: רש"י טעה, כל הראשונים טעו, כל האחרונים מוטעים", דבריו שהודפסו בשעתו בירחון הנאמן – שבו ונתפרסמו בספר "עלה יונה" (עמ' תמז), עיי"ש. והנה לצערנו דעה זו המקעקעת את יסוד דברי הראשונים, שבה והתפרסמה בקובץ חשוב "שערי ציון" (היו"ל ע"י כולל "אמרי יושר תורת כהנים" אלול תשמ"ח). במאמר של הרב שרגא קרייזלר הדן האם קוואקר מין דגן הוא, ועיקר טענותיו מבוססים על דברי פרופ' פליקס, והוא אף הפליג והכריע להלכה כי הדבר נתון בספק, לענין איסור חדש, הפרשת חלה וברכת במ"מ (אמנם לענין חמץ בפסח לא העז לכתוב כי הוא ספק). והנה דעת רבותינו שליט"א כי חלילה וחלילה לומר כן. ומחשש שמא ישתקעו הדברים – נבוא לבארם בקצרה.

א. שיטות הראשונים בזיהוי ש"ש

בריש מסכת כלאים שנינו, השעורים ושבולת שועל וכו' אינם כלאים זה בזה. והנה לדעת רש"י בפסחים (לה ע"א) שבולת שועל הוא אביינ"א, שיבולת שלה עשוי כזנב שועל (ומכאן נובע שמו שיבולת שועל). וכן פירש"י במנחות (ע ע"ב) שהוא אווינ"א. וכן פירש רבינו גרשום (שם), וכ"כ הרא"ש בפירושו למסכת כלאים, וכן הביא הערוך פירוש אחד שהוא האוינ"א. (ופירושם זה תואם את שבולת שועל המקובלת, אשר ממנה עושים כיום את המאכל "קוואקר", שיבולת שועל זו מתורגמת בלטינית אווינא. באנגלית אוטס, בגרמנית האבער – האפר ובספרי החקלאות AVENA  SATIVA).

אמנם בפירוש מהר"י בן מלכי צדק (כלאים, שם) פירש שהוא איספיקא בולפי, שזהו תרגום מילולי של שיבולת שועל בלטינית, ולא פירש איזה מין הוא. ובפירוש המשניות להרמב"ם שם כתב ששיבולת שועל היא השעורה המדברית. יתכן שהרמב"ם פירש את תכונתה, שהיא גדילה במדבר, אך לא הגדיר במדויק מהי שבולת שועל, וכן נראה מפי' הרע"ב שם שכתב כדברי הרמב"ם שהיא השעורה המדברית, והוסיף שהיא אוינ"א בלע"ז. הרי שנקט דדעת הרמב"ם כדעת רוב הראשונים שזיהו את השיבולת שועל כאוינ"א, שהיא השיבולת שועל המקובלת כיום. בעקבותיהם כתב המהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז, בריש הלכות מצות. ששיבולת שועל היא "האברן", וכמקובל עד היום הזה.

אמנם מצאנו שיטה נוספת בדברי רבותינו הראשונים שכן כתב המאירי (ריש מסכת חלה) שהוא מין של שעורים הנקרא בלשון לע"ז שיגלי. וכן היא דעת הערוך (ערך שבל) דהוא שיגלא או סיגאלא. – מין זה מקובל כיום כשיפון.

מן האמור נלמד דדעת רוב הראשונים ששיבולת שועל הוא האוינ"א, והוא הקוואקר המקובל כיום. וא"כ אף אילו לא היתה מסורת ברורה שזו היא השיבולת שועל, גם אז היה עלינו להכריע את ההלכה כשיטת רבינו גרשום, רש"י והרא"ש, וכמו שכתב מהרי"ל כוותייהו.

לאחרונה זכינו ונתגלה פירוש קדמון של רבנו נתן אב הישיבה, שהיה גנוז ונתגלה בתימן. ושם בריש מסכת כלאים (בד"ה פירוש אחר לאחד החכמים) כתב וז"ל ושבולת שועל, אל שעיר אלתעב, מותר לזרעם יחד, שכולם שעורים, אלו (אלא) שזה מחודד משני צדדים וזה מארבעה צדדין, עכ"ל. ומזה למד פרופ' פליקס, כי הוא מפרש שבולת שועל כשעורה דו טורית, שהיא בעלת ארבע שורות של גרעינים, שהיא זן של שעורה.

אף אם ביאור דברי רבי נתן אב הישיבה הוא כדבריו, מ"מ א"א להכריע את ההלכה נגד דעת רוב הראשונים. ובפרט שיש לנו מסורת ברורה בזיהוי השבולת שועל, שאין להטיל בה ספק מחמת פירושים שנתגלו בעת האחרונה. וכמו שכתב החזו"א בקובץ אגרות (ח"ב אגרת כג), "והדבר ידוע בעניני הלכה שלא לסמוך על מציאות חדשות רק על ספרי פוסקים שנמסרו מדור דור בלא הפסק".

ומשום כך תפסו האחרונים לדבר פשוט שזו הי' שיבולת שועל בהלכה, וראה ערוך השולחן או"ח (סימן תנג ס"ג), שכתב וז"ל, ומיני גרויפינס שלנו יש מהן שהן חמץ גמור כמו געסטנ"ע והאברענ"א שעשויים משעורים ושבולת שועל, עכ"ל. הרי שבא להזהיר מאיסור חמץ במין זה שהוא שבולת שועל. גם רבי יוסף שווארץ, ציין (תבואת הארץ עמ' שפה) את השבולת שועל כהאפר (האבער). ולא נשמט שום אחד מן הפוסקים האחרונים שיציין שיש איזה ספק בדבר, אלא כולם פה אחד זיהו את השבולת שועל כאוינ"א. ושפיר מסתבר דאף אלו שלא ציינו זאת בתוך דבריהם, הוא משום פשיטותו. דלא יתכן שכל חכמי הדור מזמן הראשונים עד עכשיו כולם לא עמדו על האמת, וכמו שכתב החזו"א בקוב"א (אגרת לב).

ב. גידולה בעבר בארץ ישראל

אחת מן הראיות לדעת פרופ' פליקס לשלול זיהוי שיבולת שועל כאוינ"א משום שהערבים לא גידלו בעבר בארץ מין זה, ואף לא בארצות סמוכות, (ראה מאמרו שנתפרסם בקובץ הליכות שדה מס' 59 במדור תגובות).

אכן ראי' כזו, שלא שמענו שהערבים נהגו לגדל מינים מסויימים בעבר, קשה לשמיעה דהרי לא ראינו אינה ראיה. ובפרט בנידון דידן דיתכן דבאמת לא גידלו בארץ ישראל שבולת שועל תרבותית. וכפי שאכן כתב הרמב"ם שהיא שעורה מדברית, והיינו שאיננה שכיחה כגידול תרבותי, ועליה אמרו חז"ל שהיא מין אחד עם השעורה. שוב ראיתי בספר "עלה יונה" שהביא הגר"י מרצבך זצ"ל שטרח והביא מחוקרים המציינים כי לדעתם עוד קודם לתקופת המשנה, גדלה שבולת שועל מאליה בעבר הירדן במרחבים גדולים.

יאמר מפורש, ראיתו של פרופ' פליקס נסתרת אף מדברי הראשונים שחלקו על זיהוי הש"ש כדוגמאת המאירי והערוך, דס"ל שהוא המין המקובל כיום כשיפון, דהרי גם את השיפון לא גידלו בעבר בארץ ישראל. גם מה שכתב פליקס בהמשך דבריו (שם) שמצא בחפירות הרבה מהשעורה הדו טורית, בודאי, שהרי היא מין ממיני השעורה שאותה ודאי גידלו, והיכן מצא ששעורה זו נקראת שבולת שועל.

ג. ביאור שיטת הירושלמי

עוד רצה הנ"ל להוכיח ממה דאיתא בירושלמי (ריש מסכת חלה), רבי שמואל בר נחמן שמע כולהון מן אהן קרייא (פי' הגר"א, אותן החמשת מינים שיהא נקרא לחם, שמע מהאי קרא) ושם חיטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו (ישעי' כח). ושם חיטה אלו החיטים, שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרא שמה שורה, שהיא עשויה כשורה וכו', הרי דהשבולת שועל מתוארת ישרה כשורה. דבר זה מוכיח לדעתו כי השבולת שועל היא השעורה הדו טורית, שהיא ישרה כשורה, בניגוד לשבולת שועל המקובלת שאיננה ישרה.

אכן פשוט שאין בזה כדי לדחות דברי הראשונים. ואף אין להוכיח מהתם מידי, דשפיר יתכן דשורה אינה לשון ישרות כמו שורה (בשי"ן ימנית), אלא כמו שפי' רש"י ומהר"י קרא בישעי' שם, שהוא מלשון שררה וגודל (אמנם לדעתם תיבת שורה קאי אחיטים, ולא כהירושלמי שפירשה על שבולת שועל). ולפ"ז פירוש הירושלמי ששבולת שועל שורה (שי"ן שמאלית) על השעורים והכוסמין.

יש שפירשו בדברי הירושלמי שהשבולת שועל עשויה כשורה, כפי שפירש בשדה יהושע, "כלומר ארוכה, כדרך השורה שיש בה אורך". ופירושים אלו בדברי הירושלמי תואמים לזיהוי המקובל של שבולת שועל. וכבר עמד בזה חבר בית מדרשנו, הרה"ג ר"מ פריד שליט"א, בהערות לפירושו "ברכת ישראל" על מסכת חלה (פרק א ה"א אות כח).

ד. אם צריך דמיון לשעורה

עוד טענו המערערים שבין האוינ"א לשעורה יש שינוי גדול, ואילו במשנה מבואר שנחשבים מין אחד ואינם כלאים זה בזה, ולדעתם חייב להיות דמיון רב יותר. והוכיחו כן ממשמעות לשון הרמב"ם שכתב (ריש פ"ג דכלאים) שיש מינין בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין, עי"ש. ומשמע דרק כשמיסודם הם מין אחד, אז אינם כלאים זב"ז. ולפיכך הוקשה להם לומר שהאוינ"א היא שבולת שועל, דלדעתם אין היא מין שעורה שנשתנית, ואין כל קשר בינה לבין השעורה.

אכן פשוט דאין כל ראיה מזה, ואדרבה משם ראי' נגד דבריהם. דאם לעין הרואה לא היה כל שינוי מהותי ביניהם, כמו ההבדל בין שעורה רגילה לשעורה דו טורית, הרי היה הדבר פשוט שאינם כלאים זה בזה, ולא היתה המשנה צריכה להשמיענו שהן מין אחד ולא הוו כלאים זה בזה, ואדרבה דוקא משום שאינם נראים שוים, אשמועינן מתניתין דאינן כלאים זה בזה. דקים להו לחז"ל דאף שאינם דומים בצורתם מ"מ ביסודם מין אחד הוא, רק שנשתנו לצורות שונות מפני שינויי המקומות והעבודה שעובדין הארץ. וא"כ אדרבה מזה שהוצרכה המשנה להשמיענו שהן מין אחד ראיה שאין השבולת שועל והשעורה דומין במראיהם.

ובאמת גם במסקנתו זו הינו ניצב כמעט נגד כל הראשונים. דאף לפירוש המאירי והערוך שפירשו ששבולת שועל היא שיגלא או סיגאלא, והוא השיפון, אינו דומה לשעורה כלל, וא"כ מבואר דאשמעינן מתני' דאע"ג דצורתן החיצונית איננה שוה, מ"מ חשיבי מין אחד ואינם כלאים זה בזה.

וראה בחזון איש כלאים (ריש ס"ג), שפירש את דברי הרמב"ם, שיש שלשה סוגים באלו המינים שמנו חכמים שאינם כלאים זה בזה. יש שהן מין אחד, אלא שבמעשה בראשית יצאו בצורות חלוקות, כתאנים שחורות ולבנות. ויש שהן מין אחד, אלא שמשתנים לפי המקומות ועבודות הקרקע. ויש מינים שהן מותרין זה בזה אף שהם ב' מינים, מפני יתרון ההשתוות של המראה והתבנית של העלים או של הפירות. והאריך שם וכתב דסידור המינים הוא ע"פ קבוץ הרגשות רבות כי מלבד התבנית והמראה והטעם אצור בכל פירי מזון אחר, כפי רב היסודות האצורים בדם החי, ובהרגשות פנימיות מכיר האדם בחלוקות המזון של כל פרי ופרי, והכריעו חכמים ברוח קדשם מה הן מין אחד ומה הם מינים חלוקים, ואותן שהכריעו שהן מין אחד אף שאין דומין זה לזה בחיצוניותם במראה או בתבנית, אינם כלאים זה בזה, עכ"ד. ומבואר להדיא שאין הכרח כלל לומר ששבולת שועל ושעורה צריכים להיות דומים בחזותם החיצונית, דמיון רב כשעורה רגילה ושעורה דו טורית, אלא אף מינים שאין דומים במראיתם ותבניתם החיצונית שייך שיהיו מין אחד.

ה. דעת החזו"א

בהתבוננות בפסקי מרן החזו"א זצ"ל, נראה ברור עד כמה היה זיהוי השבולת שועל כאוינ"א ברור אצלו בלי כל ספק. שהרי אף שהחזו"א חשש לאזהרת הסמ"ק שהביא הרמ"א בסימן (רצה ס"ו), דאין להקל למעשה אף במינים שקבעו חז"ל שאינם כלאים זה בזה, הואיל ואין העולם מכיר את רובן. אעפ"כ תפס כדבר פשוט שאפשר להקל בשבולת שועל ושעורה, וכמבואר שם בדבריו (כלאים סי' ג). דאחר שהביא את הקושי בהכרעת המינים, כתב במכתב תשובה להלכה (סוף סק"ג) שבחמשת מיני דגן יכולים לזרוע שבולת שועל ושעורה יחדיו. מבואר שזיהוי השבולת שועל היה ברור לו בלא שום ספק, באופן שפשוט להתיר לזרעה יחד עם השעורים.

ו. אם מחמיצה ככל ה' מיני דגן

במאמר בקובץ שערי ציון נטען עוד להוכיח כי האוינ"א איננה שבולת שועל, ע"י בדיקת החמצה. ולטענתו לש עיסה מקמח חיטה, ועיסה מקמח שבולת שועל (קוואקר), והנה עיסת קמח החיטה החמיצה, ואילו עיסת קמח השבולת שועל לא החמיצה כלל, רק לאחר זמן העלתה עובש, כמו עיסת אורז.

כוונתו למה שאמרו חז"ל בפסחים (לה ע"א), ובחלה (פ"א ה"א), ששאר כל המינים (שאינם מחמשת מיני הדגן) אינם באים לידי חמץ ומצה, אלא לידי סרחון. ובפירוש הדבר כתב המאירי פסחים (לה ע"א) דסופן שיגיעו לידי סרחון להיות אכילתן נפסלת. אמנם רבינו גרשום כתב במנחות (ע ע"ב), שפירוש סרחון הוא שהעיסה תופחת אך איננה מחמיצה.

באמת אך למותר להאריך שאין לסמוך ח"ו להקל באיסור חמץ על סמך "בדיקות מדעיות" שכאלו, ואין לפקפק כלל במסורת ההלכה מתוך השערות שכאלו.

אכן בבדיקה, שנערכה בעזרת ד"ר משה זקס, התברר כי אין המציאות כדבריו כלל. בתחילה נבחנו תהליכי ההחמצה של פתיתי קוואקר בהשוואה לחיטה ושעורה, והתוצאות הוכיחו כי אף אם תהליך ההחמצה של הקוואקר אינו דומה לחיטה, הרי הוא דומה לשעורה, ואין לו דמיון לאורז כלל.

לאחר מכן, הועלתה סברא כי אין ללמוד מצורת ההחמצה של פתיתי קוואקר מאומה, שהרי פתיתי הקוואקר הינם מעובדים, ואין זה ככל קמח המיוצר מגרעינים לא מעובדים של חיטה ושעורה. אי לכך נערכה בדיקה נוספת בקמח שנטחן מגרעיני שבולת שועל, ובאמת תהליך החמצת עיסה זו היה דומה ממש להחמצת עיסה העשויה מקמח חיטה. וא"כ אף אם נבוא לסמוך על בדיקות הנעשות כיום על ידינו, הרי אדרבה מוכח כי השבולת שועל המקובלת מדורי דורות היא מחמשת המינים אשר חמץ ומצה נוהגים בהן.

אולם פשוט שאין צריך לכל זה. דבדבר זה שיש לנו קבלה ומסורת ברורה של זיהוי האוינ"א כשבולת שועל, אין צריך כל ראיה נוספת לדבר.

והנה היו שרצו לומר כי יש לחוש לחומרא לזיהוי זה, ובעוניי נדמה כי על זה מצאנו בוידי של רבינו נסים, את אשר התרת אסרתי, מפני שזה מביא לאשר אסרת התרתי. וכבר כתב הרמב"ם הל' שמיטה (פ"י ה"ו) בענין ספק השנים לגבי שביעית שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות, ודחה כל ספק לחוש לשנה אחרת. אף אנו נאמר דבר שכתבו אותו רוב רבותינו הראשונים, והוכרע כן להלכה ע"י רבותינו הפוסקים – הרי בל ימוט.

שוב שמעתי מפי הגאון מוהר"ר עזריאל אויערבך שליט"א, בשם אחד מהמוציאים לאור של הספר "מראות המשנה". כי לאחר הופעת הספר, אמר לו מרן בעל אגרות משה זצ"ל, דאפילו יביאו עוד אלף ראיות לכך, לא יוכלו לשנות את המקובל בכלל ישראל.

כן שמעתי גם מפי עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל כי הדבר פשוט שהאוינ"א, קוואקר – היא היא השבולת שועל שבתורה לענין חמץ ומצה, חלה, חדש, ברכת בורא מיני מזונות וכלאים, וכל המפקפק בדבר אינו אלא מן המתמיהין.

לאחר זמן הראוני מכתב מכת"י הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שכתב בנידון ענין אחר שביקשו לשנות המקובל, והוסיף בכתי"ק ראיה שאין משנים מהמקובל בכלל ישראל – "וכמו שאין שומעין לפרופ' פילקס (שהוא שומר מצוות) ששיבולת שועל היא לא מה שקוראים העולם ואין שומעין לו ומברכים מזונות", עכ"ל.