או"ח א' סימן פ"ו
בענין לכם באכילת מצה
בגמ' פסחים (לח ע"א) וסוכה (לה ע"א) מבואר דבעינן לכם באתרוג חלה ומצה, באתרוג דכתיב "לכם" ובחלה כתיב "עריסותיכם" ובמצה אף דלא כתיב מצתכם ילפינן לחם לחם מחלה. ואף דבגמ' מבואר כן לענין מעשר שני דפליגי ר"מ וחכמים ודעת חכמים דיוצא במצת מעשר שני, בכל אופן גם לדעת חכמים שפיר איכא גזירה שוה זו, וכמבואר ברא"ש פסחים (פ"ב אות יח) "דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם וכן כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מצה) דאין אדם יוצא במצה גזולה", ונפסק גם בשו"ע או"ח (סי' תנד סעי' ד).
א. אם יש לקנות המצה קודם הפסח
והנה מצאנו לענין אתרוג שכתב המחנה אפרים (הל' קנין משיכה סי' ב) והובאו דבריו בשע"ת (או"ח סי' תרנח סק"א) דלדעת הפוסקים דקנין דרבנן לא מועיל לצאת יד"ח מדאוריתא, הני דקנו אתרוג למצוה לפרוע אחר החג לא יאות עבדי, דכל כמה דלא יהיב דמי אין לו רק קנין משיכה שהוא מדרבנן ואנן בעינן לכם מדאוריתא. לפי"ז גם במצה בעינן שיפרע את המעות למצוות מצה קודם החג כדי שיוכל לקיים בזה דין לכם. וכמו שמצאנו לאחד מתלמידי הכת"ס בשו"ת נחלת בנימין (סי' צג) שכתב בשם רבו דלמה יגרע דין המצות מדין ד' מינים וכעין זה כתב בכף החיים (סי' תנד אות מא). אמנם עי"ש במחנ"א בהמשך דבריו דלפי מש"כ הרמב"ן בשטמ"ק דגם מתנת מטלטלין אינם נקנים אלא בחליפין או בחצר או באגב, וא"כ כיון שנכנס לידו והתכוין לקנות קונה מדין חצר ומהני מהתורה שהרי גם חצר אם הניחו בתוך החצר קונה מהתורה וחצר מדין יד אתרבאי, ומה שהרמב"ן לא כתב גם יד משום שדיבר בדברים גדולים. ולדבריו מבואר דאם הכניס לתוך היד מהני מדין תורה, אמנם עי"ש שסיים שמדברי אביו בעל המחנ"א אין נראה כן, וצ"ע. לפי"ז צריך להקפיד לקנות בקנין המועיל – מדאוריתא, ועי' מ"ב סי' תרנח (סק"י) שכתב "י"א דהני דקנו אתרוג למצוה ופרעי לאחר החג לא יאות עבדי דכל כמה דלא יהיב דמי לא קני אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם דאוריתא אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר". אכן לפי זה יצא שמצה שרגילים להכניס לביתו יקנהו בקנין חצר ומהני, דכל מה שנחלק המחנה אפרים עם בנו הוא רק לענין אם יד חשיב כחצר אבל חצר ודאי דמהני וכמבואר ברמב"ן. אמנם יעוי' במטה אפרים (סי' תרכה סעיף יז) שכתב וז"ל "צריך לזהר כשקונה לולב, אם קנה בהקפה אע"פ שמשך אותם לביתו הוא מחויב לפרוע הדמים בעבורם קודם יו"ט". ועי"ש באלף המגן שכתב שאמנם יש כמה טעמים שאין צריך להחמיר בזה, הראשון דעת הקצות (סי' רד סק"ד) דכשקונה בהקפה סגי במשיכה. ב. דעת האחרונים שזקיפה במלוה הוי כשלו מן התורה. ג. דעת פתח הדביר שכשמוליך לביתו קונה מדין חצר. ואף על פי כן סיים דבריו דלכתחילה יפרע קודם החג לצאת ידי חובה לדברי הכל, ושכ"כ גם בעבודת הקודש להחיד"א, וגם במ"ב סיים ולכתחלה נכון לזהר לפרוע קודם החג. לפי"ז ה"ה במצה יש לשלם לכתחלה את המצות מצווה שבהם יוצא י"ח אכילת מצה בלילה הראשון ולא מספיק משיכה או קנין חצר.
עוד יש להעיר ממה שכתב המ"ב (סי' תנד ס"ק טו) במקום שהמוכר דחוק למעות ואינו מעונין למכור בהקפה ועייל ונפיק אזוזי, דבמקום כזה ודאי לא יצא יד"ח מצה דאוריתא.
ב. דין אורח במצה
מעשים בכל יום שבאים אורחים לליל הסדר ובעה"ב נותן להם מצות ויוצאים במצה של בעה"ב ידי חובת אכילת מצה, ולמבואר לעיל דבעינן לכם גם באכילת מצה צריך היה שהאורח יקנה את מנתו כדי לקיים בזה מצווה. (והתם לא מהני קנין חצר דהרי מדובר בחצר של המקנה). ועי' בשפת אמת עמ"ס סוכה (דף לה ע"א) שכתב כן שיש ליזהר במצה של מצווה שיהיה המצה דוקא שלו ולאורח על שלחן הבעה"ב צריך ליתן לו הבעה"ב במתנה ולא סגי שהרשהו לאכול דצריך להיות שלו ממש, והעולם אין נזהרים בזה. וביאר שם חתנו שצריך שיהיה שלו שיוכל למכור ולהקדיש דכל מתנה שאינו יכול להקדישה לאו שמיה מתנה כמבואר בנדרים (דף מח ע"א).
והנה דין זה שאורח קונה מנתו מתבאר בשו"ע אה"ע (סי' כח סעיף יז), וכתב שם הרמ"א "אורח היושב אצל בעה"ב ונטל חלקו וקידש בו אשה הוי מקודשת". ומקור דבריו הוא מהשלטי גיבורים (סוף פ"ב דקידושין) בשם הריא"ז, דבעה"ב המזמין אורחים לשולחנו ולקח אחד מהם וקידש בה את האשה מקודשת, שאין בעה"ב מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במזונותיהם. אלא שמדברי הט"ז (סקל"ד) שכתב לתמוה (סקל"ד), מהגמ' בחולין (דף צד ע"ב) מבואר שאורחים שנכנסים אצל בעה"ב אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או עבדו של בעה"ב, ונפסק כן גם בשו"ע או"ח (סי' קע סעי' יט). הרי שאין מנתם שקיבלו מבעה"ב נחשבת לרכושם, ולכן כתב הט"ז שאין כאן קידושי ודאי אלא קידושי ספק. ועיי"ש דיש מישבים דעת הרמ"א שיש לחלק דכל זה דוקא בבנו או בעבדו אבל ליתן לאחר מהני. [ועיי"ש בבאר היטב (באבה"ע) מה שכתב, ובאו"ח (סי' קע סקט"ו) חזר בו, ע"ש] וכבר הארכנו בזה במקום אחר והעלנו שזו מחלוקת הפוסקים דדעת הגר"א והבית שמואל שזה קידושי ודאי, ודעת הט"ז שזה קידושי ספק, עוד הבאנו שם שזה מחלוקת ראשונים בגמ' בנדרים (דף לד ע"ב) דדעת רש"י שהכיכר של האורח ולכן אין בעה"ב יכול לאסור עליו, ודעת הר"ן להפך שהכיכר של בעה"ב ולכן יכול לאסור עליו, והוספנו דדעת הרשב"א כר"ן ודעת הרמב"ם כדעת רש"י. ושכן מבואר בחכמת שלמה וכ"כ בשו"ת נחלת יהושע (סי' כג) דלדעת הר"ן אין אורח יכול לקדש אשה במנתו ודעת רש"י שיכול לקדש, ומקודשת ודאי.
והנה בשו"ע אה"ע (שם סעיף יט) נפסק, "השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת" ומקור האי דינא הוא ברא"ש, וטעמו דכיון שהשאילו אדעתה דהכי גמר בליבו ליתנו באופן המועיל, ואם לא יועיל בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה ע"מ להחזיר. [ועי"ש מה שכתב בט"ז (ס"ק לו) בעניין זה]. ולפי"ז היה מקום לדון גם כאן שהבעה"ב נותן לאורח לאכול ונותן לו מצה נמצא שנותן לו בענין זה שמועיל לצאת בו ידי חובה של אכילת מצה וממילא מתכוין להקנות לו את המצה. ואף במצה שאולה מצאנו דיוצא וכמבואר בט"ז או"ח (סי' תנד סק"ד) דמי ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכלה ודמים הוא שחייב לו ונחשב כמי שלוה מעות, ומעות להוצאה ניתנו, ואפשר גם לקדש בזה את האשה. וא"כ ה"ה שיכול לצאת בזה ידי אכילת מצה וכל מה שנתן לו לאכול המצה הוא ע"ד שיוכל לצאת בה ידי מצווה.
ואכן כך הבין גם חתנו של השפת אמת וכתב שם בסוף דבריו "אפשר דהעולם סומכין ע"ד הרא"ש שהתיר לקדש בטבעת שאולה דאדעתא דהכא יהיב לי' שיוכל לצאת בו". אלא דאי בעינן דין "לכם" שיהיה שלו לגמרי לגבי כל הקנינים, לא מספיק מה שנותנים לו ע"ד שיוכל לצאת בו דאם צריך שיהיה בו כל הקנינים כדי לצאת בזה דין "לכם" צריך שיהיה בדרך כל הקנינים ושיהיה שלו לגבי כל הדברים.
ועוד דהרי צריך לקנות את זה בקנין גמור כדי שיהיה שלו, ובני ביתו לא קונים את זה בשום קנין ואף שמכניסים את זה לתוך ידם לא מהני, דצריך דעת קונה ומקנה. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רצא) שכתב דאף לדעת הב"ש באה"ע (סי' כח) שהבאנו לעיל, כל עוד האורח לא זכה במנה הרי המנה נחשבת של בעה"ב, ועי"ש ראיתו ומבואר בדבריו דבלא דעת האב המקנה אינו קונה בסתמא. ועי' בקובץ שיעורים פסחים (סי' קלא) לאחר שהביא שזה מחלוקת ראשונים אם אורח קונה לגבי זה שיכול לקדש, שכתב דאף לדעות שמקודשת צריך שהאורח ירצה לקנות מנתו ובלא זה לא מהני לחלק מהדעות. וא"כ גם במצה צריך שיהיה דעת מקנה ודעת קונה, להקנות ולקנות.
ואף אם נאמר כדעת בנו של המחנ"א דידו מהני מדין חצר בעינן שכל החפץ יהיה בתוך ידו כדי שיועיל בתורת חצר, ואם המצה יוצאת מתוך ידו לא מהני מדין קנין חצר כמבואר ברעק"א פסחים (דף כט ע"א אות ז) דדין קנין יד שמהני מדין חצר לא קונה במה שחוץ לידו, וטעמו דאל"כ לא משכחת דבעינן הגבהה. וכן כמבואר בנתיבות המשפט (סי' רסח ס"ק ב) דבעינן דהכל יהיה בתוך ידו.
וראיתי בשו"ת מנ"י (ח"ח סי' מח) שדן בענין זה וכתב שם שהאורח בעצמו זכה במה שאוכל להיות שלו לכו"ע, והביא ראיה משו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קנ). והנה המעין בתוך דבריו של המהרי"ט ימצא שהסכים לדברי הט"ז שהבאנו לעיל דמקודשת רק מספק והביא ראיה מירושלמי (דמאי פ"ז מ"א) דמוכח שהמנה שייכת לבעה"ב, שלכן כתב הירושלמי שכל מה שיכול להפריש תרו"מ הוא משום נחת רוח שהבעה"ב רוצה שיהיה לאורח, (ובמקום אחר הארכתי איך מהני ההפרשה בזה ושם מבואר דמהני מדין שליחות, ואכמ"ל), ולכן אין האורח יכול לקדש בזה דאע"פ שנחת רוח היא לו אין רוח בעה"ב נוחה הימנו שאין זה מצרכי הסעודה, עכ"ל. הרי דמבואר שהבעה"ב הוא הבעלים על המנה, ואפילו בתרומה הוא רק נותן לו אפשרות לעשר אבל אין האורח בעלים על זה. ולפי"ז כדי לצאת יד"ח אכילת מצה צריך שיקנה לו בפועל את מנתו, ואין מספיק מה שמונח המצה לפני האורח.
ואם זכיתי לעמוד על דברי מרן (שליט"א) זצוק"ל, נראה שמעיקר הדין ס"ל דמכיון שהמזמין חבירו לאכול כוונתו שהאורח יאכל מנתו ואינו מחזיר לו את המנה, בכך סגי אף לדין לכם [משא"כ באתרוג דאם אינו מקנה מפורש הוי השאלה גרידא] וכמו שיבואר להלן.
אלא דיש לדון דאפשר דכל מה דאמרינן שאין אורח זוכה במנתו המונחת לפניו הוא דוקא קודם שהגביה את מנתו או קודם שאכל, אבל מתי שהגביה את המנה או מתי שהכניס את מנתו לפיו ודאי שזכה בזה, ולפי"ז במצה שהוא מגביה ומכניס לפיו ודאי זכה בזה. ועי' בשו"ת חקרי לב (חו"מ סי' קמז) דמתי שמגביה קונה לדעת כולם. אכן במהרי"ט (שם) בהמשך דבריו ד"ה ועוד יש להסתפק, מתי וכיצד קונה האם בהגבהה או רק כשמכניס לפיו וכתב שם ומסתבר שאינו מזכה להם אלא משיתנו לתוך פיהם (ועי"ש ראיתו), וא"כ לפי"ז במצה יזכה מתי שהוא מכניס לפיו ומקיים בזה המצוה כראוי דחשיב לכם. אלא שבזה צריך שהקנין יהיה לפני הלעיסה. דמבואר בביה"ל (סי' תנד ד"ה אין אדם) שכתב שאם קונה בזמן הלעיסה נמצא שהקנין בא ע"י המצוה וקימ"ל בסי' תרמט דלא מהני, ואף שאם בלע בלא לעיסה יצא, הא עכ"פ צריך לכתחלה לעיסה כדי שיהיה טעם המצה בפיו, ולכן צריך שיקנה קודם הלעיסה. וא"כ צריך שיקנה בפיו קודם הלעיסה וצ"ל שקונה בקנין חצר במה שזה נמצא בפיו דלא גרע מיד דמהני מדין קנין חצר. אלא שבזה יש לדון דמהני קנין חצר במה שמונח בידו אם זה דוקא ביד שבו התחדש קנין חצר או דאף בפיו מהני. ואכמ"ל.
ג. מצה שיש בה מעש"ר ומע"ע
והנה יש לדון בהא דבעינן לכם באכילת מצה, דלפי זה המתנות שנותנים לכהן וללוי והמעשר עני שנותנים בשנת מע"ע צריך שלא יהיו במצות שאוכלים אותם בליל הסדר. דהרי בזמנינו אין נותנים את התרו"ג והתרו"מ לכהן כמבואר בחזו"א (שביעית סי' ה ס"ק יב) דאע"ג דנותנים פדיון הבן לכהן ומברכין עליו וכן הם מברכים על נשיאות כפים וסומכים על חזקתן מ"מ לענין נתינת תרומה חששו שאם יתנו יתרבו העולים ע"פ עצמם בשקר ולכן ראוי שלא ליתן להם. וגם לענין מעש"ר כתב החזו"א ואפשר שאין חייבין ליתן מע"ר ללוי כיון שהלויין עולין לתורה ע"פ עצמן. ובדרך אמונה (פ"ו ה"ב בצה"ל ס"ק עז) כתב דאף דהחזו"א כתב בלשון אפשר הרי בקונטרס ה' תרו"מ שהדפיס ר"ז שפירא ז"ל פסק כן הלכה למעשה. ואף דהמהרי"ט (סי' פה) כתב "היאך מתירין לעצמן להחזיק במעשר ראשון שהוא ללוי ולכהן ויש בו משום גזל השבט, ומרגלא בפי ההמון שאומרים לכהן הבא ראיה שאתה כהן וכן ללוי וזה טעות שהכהן והלוי בחזקתן הן עומדים וכו'", אבל למעשה אין נוהגים בזמנינו כן ואין נותנים את המעשר ללוי וכדעת החזו"א. אולם לכאורה לענין לכם יש להקפיד באתרוג ובמצה של מצוה דבעינן לכם כמבואר לעיל, שהמע"ר לא יהיה באתרוג של מצוה ולא בכזית שיוצאים בו ידי מצוה. ואף שבספק טבל יש מקום להקל דלא בעינן להפריד את המע"ר, ויכול לצאת אף במצה כזו שיש בה ספק טבל, אבל בטבל ודאי אין מקום להקל בזה, ובעינן להוציא את המע"ר שלא יהיה בכזית מצה שיוצא בה יד"ח. וכתב בדרך אמונה (הל' תרומה פ"ו ה"ב בצה"ל ס"ק עז) דמרן חשש "שלא יהיה שם המעש"ר [וכ"ש המעשר עני] כי כיון שאם יתברר מי הלוי יצטרך ליתן לו, אין זה שלכם". ועי"ש בבאור ההלכה שלכן לא יקראו שם המעש"ר במצה שעומדת לאכילה של מצוה – (אע"פ שמרן החזו"א ס"ל דפטורים מנתינה כמבואר לעיל).
וע"ע בבאור ההלכה שם שכתב שגם לגבי הלוי עצמו שקיבל את המע"ר, אף שזה בידו והרי הוא בחזקתו ואי אפשר להוציא את זה מידו, בכל אופן כתב שם בשם גיסו (בס' זכרון שאול) שגם על הלוי עצמו חשש שלא יצא יד"ח כיון שאינו ודאי לוי.
והנה כל זה לגבי המעש"ר שאף שיש להקל בו כיון שאין נותנים אותו ללוי בזה"ז, בכל אופן מצאנו שהחמיר החזו"א בזה, ואם כן בודאי שבשנת מעשר עני שיש חיוב נתינה לעני דאל"כ נמצא שהוא גוזל את העניים, ואם אינו נותן את המע"ע שיש בפירות לא יצא יד"ח אכילת מצה וכמו שכתב בצה"ל שם "וכ"ש המעשר עני". ולפי"ז מקומות אשר אינם מקפידים על נתינת המע"ע נמצא שאין הוא יוצא יד"ח באכילת מצה אם אכל פירות אלו דבעינן לכם. ואף שהוא לא יודע היכן נמצא המע"ע וא"כ יכול לתלות שלקח מהחולין ולא מהמע"ע, אולם אין זה מעלה ארוכה לאותם מקומות שאין נותנים את המע"ע ובנוסח ההפרשה הם מחילים את מעשרות בכל פרי ופרי נמצא שבכל כזית שאוכל יש בחלקו מע"ע ואנן בעינן לכם בכזית מצה של מצוה.
