או"ח א סימן פ"ה

או"ח א' סימן פ"ה

שימוש בחמץ אחרי הפסח וקמח לתות

לכבוד

הרה"ג וכו' מחשובי תושבי שכונתנו שליט"א שלום רב,

בהמשך לשיחתנו, על מה שפורסם ברבים מטעם בית המדרש להלכה בהתישבות, במודעה "לתועלת הציבור", אודות שימוש בחמץ אחרי הפסח בה נכתב בין היתר, כי המהדרים שלא להשתמש אחרי הפסח במוצרי חמץ גם אם נמכרו במכירה כהלכה – עליהם להזהר מקמח או ממוצרי קמח שנטחנו לפני החג (בגלל לתיתת החיטים במים), ועליהם להשתמש בקמח שנטחן אחרי החג, או קמח שנטחן ללא לתיתה במים. על הודעה זו העיר כת"ר ועוד ת"ח שאין הדברים נכונים שהרי מקובל שקמח אינו חמץ, ויתירה מזה הרי המחבר פוסק (סימן תנג סעיף ד) "ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק" אף למצת מצוה. ואם כן ודאי שקמח אינו חמץ גמור. וכמובן, אנחנו פירסמנו שכן שמענו ממרן (שליט"א) זצוק"ל דחמיר קמח בזמנינו להחשיבו כחמץ. רק מכיון ששאלה זו חוזרת ונשנית נבאר הדברים בקצרה.

ברצוני לפתוח אודות מה ששמעתי אומרים כי לדעת מרן (שליט"א) זצוק"ל יש להחמיר מן הדין – בחמץ אחר הפסח אפילו נמכר כהלכה, ודבר שפתים אך למחסור, שחמץ שנמכר במכירה כדין מותר אחרי הפסח בשימוש כמבואר בשו"ע (סי' תמח סעיף ג). מקור הטעות נובע כי שמעו שמרן (שליט"א) זצוק"ל אוסר את השימוש בחמץ במכירה כאשר ההרשאה היא מיהודים שאינם שומרי תורה ומצוות והשטרות אינם תקפים בחוקי המדינה, שבזה דעת מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שמכירה זו אינה כדין, ולכן חמץ שנמכר במכירה כזו הינו חמץ שעבר עליו הפסח, וכמו שזכינו לבאר דעתו הרמה בכמה מקומות.

המציאות של מכירה שאיננה כהלכה, שכיחה מאד, ישנם ועדי כשרות שמחתימים על שטרות שלדעת מרן (שליט"א) זצוק"ל אינם כדין. לפעמים גם אם החברה (החילונית) מכרה חמץ בשטרות המאושרים ע"י מרן (שליט"א) זצוק"ל פעמים התוצרת היתה בפסח בבעלותו של החנוני או הסוכן (שאינו שומר תורה ומצוות) והוא מכר חמץ בשטרות רגילים.

עתה נדון בהודעה שפורסמה על ידי בית המדרש. ההודעה נועדה כפי שנכתב בפתיח לאותם "מהדרים שלא להשתמש אחרי חג פסח במוצרי חמץ שנמכרו ב'מכירות חמץ' אפילו אם המכירה נעשתה כהלכה". ומקור מנהגם הוא ממנהגם של הגר"א המובא בספר מעשה רב (אות קפ) והרעק"א באיגרות סופרים (סי' מח) והברוך טעם (עטרת חכמים חו"מ יג – יד). והנה רבים דנו מה טעמם של גדולי עולם אלו – שלא להשתמש בחמץ שנמכר במכירת חמץ.

וראיתי להגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"א סי' שט) שהתקשה בדבר ואף כתב כי עיקר חומרת הגר"א שלא לאכול חמץ הנמכר אחרי פסח צריך עיון, וביקש בהמשך דבריו להסביר טעם הגר"א כי חשש לדעת התבואות שור שמכירת חמץ הוי הערמה ומועילה רק במילי דרבנן ואינה מועילה לחמץ גמור. אולם לענ"ד יתכן  להסביר דעת הגר"א בפשטות, דחשש לאותם ראשונים כהריטב"א (ריש פ"ב פסחים) שדעתם שמכירת חמץ הנעשית מדי שנה אסרוה חכמים וז"ל "אבל אם הערים, והוא רגיל לעשות כן בכל השנים, למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח, שעשאוהו כאילו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאחר הפסח ואף זה לפקדון נתכוין אלא שהערים".

והנה גם המהדרים כהגאון ודעימי' היינו דווקא בחמץ גמור ולא בתערובת חמץ שהרי תערובת חמץ גם מבלעדי המכירה היא מותרת אחרי הפסח ככל דבר שבפסח לא היה איסורו איסור תורה (תמ"ז סעיף יא) וגם אם יש ספק אם היה הדבר חמץ גמור מותר (סימן תמט). ולכן נטענת הטענה – שגם לנוהגים כהגאון ומהדרים שלא להשתמש בחמץ אחרי הפסח – מותר להשתמש בקמח שנטחן קודם הפסח ונמכר לגוי כדין.

אולם זהו שטר ושוברו בצידו – דבאמת קמח מן השוק  מותר לקנותו בשעת הדחק אפילו למצת מצוה (כמבואר בשו"ע סי' תנג סעיף ד), אולם מבואר בנו"כ (ראה במ"ב ס"ק כג) ששני טעמים להיתר להשתמש בקמח מן השוק בשעת הדחק. הטעם הראשון מפני שהחיטים לא שהו שיעור זמן עד להחמצה שהיו "מציפין עליהן מים ומדיחין אותן וטוחנן מיד", והטעם השני שמא לא לתתו כלל את חיטים אלו. ולכן בהמשך כתב המ"ב לאסור השימוש בקמח שנקנה מן השוק. ויתירה מזו המ"ב  אף מצדד שיהא אסור להשתמש אחר הפסח בקמח מחמת ש"המנהג לכבס את החיטים ולהשהות אותם במים" יעויי"ש. אמנם המ"ב מביא דעה נוספת בשם הא"ר להתיר למכור קמח זה לעכו"ם אחר הפסח דעכ"פ אינו אלא ספק חמץ. דוק ותני גם לדעה המקילה אין המ"ב מתיר אכילה אלא מכירה לעכו"ם אחרי הפסח – הרי לדעת המ"ב הקמח בזמננו שונה מן הקמח בדורות עברו מכיון שהחיטים עברו תהליך של הרטבה ממושכת. ומשום כך לדעת המ"ב קרוב לודאי שהקמח הינו חמץ – כמו שנתבאר.

יסוד זה של המ"ב והאחרונים שקמח שהותר בפסח הינו קמח שגם אם נלתת דווקא כשמיד נטחן בלא שהות בין ההרטבה לטחינה. מבואר ברמב"ם (פ"ה חו"מ ה"ז) וכאמור, כהיום נעשית הרטבת החטים כחלק מהותי מהכנת הקמח. בתחילה מרטיבים את החיטים ומשאירים אותם ברטיבותם כמה וכמה שעות כאשר המטרה היא בין היתר התפחת הגרעין (יצויין, כי היו מספר שנים בהם המאפיות הגדולות היו משתמשות אחרי הפסח בקמח שלא נלתת – והפסיקו את זה, כאשר באמתחתם כמה טעמים לדבר, אבל עיקרו של דבר הוא ששונה קמח יבש מקמח לתות – באיכות ואולי גם ביכולת התפיחה ואולי אף בנפח ומשקל. ראיתי בספר מקצועי המיועד למנהלי טחנות קמח בשם "הטחנה" שכתבו א. ארליך, ושם האריך בעמ' 50 ואילך להסביר עד כמה חשובה ההרטבה. ואף השתא, בטרם עסקתי בנושא שבנו ובירננו את הנושא עם אחד האחראים באחת מטחנות הקמח הגדולות, והוא אישר כי המטרה של התזת מים היא כדי שתהיה הפרדה בין הסובין לקמח וכדי שהגרעין יתפח, כמו כן מכניסים לאחר מכן את הגרעינים לתוך הסילו [ממגורה לאיחסון חיטים] להשהיה למשך שעות רבות – 16 שעות, הגרעין נשאר רטוב ויש מצב שהרטיבות תמשך הרבה זמן, לפני הטחינה מתיזים שוב מים ע"מ להרטיב את הקליפה וכפי הידוע לו זהו הנוהל בכל הטחנות או לפחות ברוב הטחנות).

והנה הויכוח ההלכתי אימתי נחשב חמץ גמור ולנסות להגדיר באופן מדויק אימתי הוא החימוץ של החיטים קשה עד למאד, ונזכיר כי, לפני כעשרים שנה התעורר נידון בענין חומצת לימון שנעשית מחיטה שהרטיבו אותה ותוך מספר שניות עשו הפרדה בין חלקי החיטה, ושם ניסו כמה מומחים יר"ש לבאר את ההבדל בין אורז לחיטה ובין החמצה לסירחון במטרה לקבוע אם חומר הגלם של חומצת הלימון הינו חמץ כמו כן הדבר גם נדון במצות העשויות ללא גלוטן – אם יוצאים בהם יד"ח ויש בהם יכולת החמצה.

ודאי שלא נבוא כאן לקבוע מסמרות בכל הענינים שנחלקו בהם גדולי עולם רק נזכיר כי לפנינו שתי סוגיות בפסחים בסוגיה הראשונה (מ ע"א דתניא אין לותתין שעורין וכו'). שם משמע שלתיתה ולאחריה טחינה אינם מחמיצים את הקמח ולעומת זאת בהמשך (מ ע"ב) בסוגיה דארבא דחיטי  שטבעה בנהר חישתא נקטינן שהקמח חשיב חמץ וחייבים למכור את החיטים באופן שישתמשו בהם לפני פסח, ועיקר החילוק בין החיטים בארבא לבין החטים שנלתתו נתבאר בדברי רבותינו הראשונים עיין רשב"א (ח"א סי' ק"ב) "ואינו דומה לארבא דטבעא בחישתא שהכל טבע במים וכל שטובע במים מן הסתם שוהה בו ויש בו כדי להחמיץ". הרי שהבחין בין חיטים שנרטבו ונטחנו מיד לבין אם שהה במים דחיישינן להחמצה אפילו שלא נתבקעו (ראה חידושי תלמיד הרשב"א, וראה חידושי המאירי, וברא"ש אות כז בשם רבינו אפרים), ולכאורה בקמח דידן שרוצים שיתפח נראה להחמיר טפי מההוא ארבא.

יצויין כי בתשובות הרדב"ז (ח"ג [סי' אלף] תקפט) האריך בנושא ולאחר שבתחילה גם הוא מביא מקצת חכמים שדימו קמח טחון למעשה לתיתה ועל זה כתב הרדב"ז "והוראה זו אין לסמוך עליה כלל אלא אסור להשהותו עד לאחר הפסח בין סלת בין סובן או מורסן הכל אסור וקרוב אני לומר שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מכמה טעמי. חדא שהלתיתה שהתירו מדין התלמוד היא של זריזין לצורך הפסח ואין משהין אותו בתוך המים זמן מרובה ומיד מנגבין אותו ומיבשין אותו. אבל לתיתה של העכו"ם שלותתין לצורך הסולת של כל השנה משהין את החטה שרויה וצוברין אותה עד שנתפח כדי שתהיה הקליפה רפויה לינשר ואין מדקדקין אם תעמוד זמן מרובה או מעט". ובהמשך כתב "שוב מצאתי ששאלו מלפני הרשב"א ז"ל על חטים שנפלו לתוך המים והוציאום ונגבום אם מותר להשהותם עד אחר הפסח כיון שנתערב ברוב והשיב וז"ל להצניעו עד לאחר הפסח מסתברא גם כן שהוא אסור והראיה מהאי ארבא דטבעא בחישתא דלא עכבינהו ושהינהו עד לאחר הפסח ע"כ. הרי שאסר אפי' ע"י תערובות וכ"ש בגופייהו. ומשמע ודאי דהאי לתיתה דעבדי לחטין דסלת גריעא מההיא ארבא דטבעא בחישתא" עכ"ל שו"ת הרדב"ז [אמנם בסוף התשובה דן הרדב"ז במעשה שהיה ביו"ט אחרון שאיסורו דרבנן והתיר לבטל את הקמח מעט מעט עם חיטה לא לתותה, אולם המעיין יראה כמה צירופים צירף הרדב"ז בדבר הרי דלדעתו קמח הנעשה מחיטה לתותה חשיב חמץ].

וחזיתי לבעל האור לציון (ח"ג פי"א) שכבר עמד על ההבחנה בין הכנת הקמח בעבר לבין עשייתו בהווה. וגם הוא הגיע למסקנה כי הנוהגים להחמיר כהגר"א ולא לסמוך על המכירה נוהגים להחמיר גם בקמח זה. [אמנם מ"ש שם שלותתים החיטים ברותחים כמדומני שהמציאות אינה כן והלתיתה או הזילוף נעשה במים רגילים, ואדרבה אם היה ברותחים אולי יש בזה צד קולא של חליטה].

ולכאורה לא כן דעת מרן החזו"א שהביא בספר אורחות רבינו (ח"ב) בשם מרנן ורבנן החזו"א, והקהילות יעקב – שלא מכרו חמץ גמור ולעומת זאת – מכרו קמח, יתירה מזו מובא שם שהקהילות יעקב השתמש בקמח אחרי פסח. ומובא בשמו (אורחות רבינו הוספות לח"ב עמ' ב) "כמדומה גם אמר… אי אפשר לומר שהוא חמץ" ולכאורה דברים אלו אינם כהמ"ב ואכן המעיין בדברי מרן החזו"א בספרו (הלכות פסח סי' קכא מס"ק כא ואילך) יראה שהחזו"א דן בלתיתה שהשהו נכרים "ושהה ביותר" (ראה שם ס"ק כב' ד"ה מיהו), ובהמשך דן בדבר (ס"ק כ"ד) "ולענין שהיה לא נהגו להחמיר יותר מן הדין וא"כ הדין נותן דמותר להשהות בין חטים בין שעורים כל שלא נתרככו לפי דעתנו ומ"ב שם כתב להחמיר בשהיה" ע"ש בהמשך ובביאור דעת הגר"א בדעת הרי"ף. ונדמה שעדין יש לדון שאף החזו"א יודה כאשר הפעולה נעשית למען ריכוך הגרעין ואף יציאת נבט, אולי חשיב חמץ. בין כך וכך ברור שלדעת המ"ב הרי קרוב לודאי שהקמח חמץ ודאי.

ולא זכיתי להבין מ"ש הגר"מ שטרנבוך (בתשובות והנהגות ח"א סי' שט) שגם לדעת הגר"א אין צריך להחמיר בקמח אחרי פסח ועיקר טעמו כי אין רואים שנתבקעו החיטים, ומדמה קמח דידן לקמח שנלתת קמעה ונטחן אחר כך, ועוד הוסיף "ולמראה עינים אין הבדל בינם לבין חיטים שלא נלתתו". ולהאמור לעיל הבדל גדול בין קמח שנטחן מחיטים יבשות לקמח לתות כמו שהבאנו לעיל, ומשום כך כתב המ"ב שדעתו שקמח קרוב לודאי דהוי חמץ וכמשנ"ת. ולכן המהדרים ונמנעים מחמץ שעבר עליו הפסח, לדעת מרן הגריש"א עליהם לחשוש ולהחמיר אף בקמח – הואיל וקמח בזמן הזה לדעת גדולי האחרונים הוי חמץ וכמשנ"ת לעיל.