או"ח א סימן פ"ד

או"ח א' סימן פ"ד

שטרי מכירת חמץ החתומים ע"י אינם שומרי תורה

מפעלים רבים וחנויות שבבעלות יהודים חילונים מוכרים את החמץ לפני פסח כנהוג, אך דא עקא שאינם מתכוונים למכירה גמורה אלא לעמוד בדרישות כשרות של הרבנות או ועד הכשרות, ונשאלת השאלה מה דינה של מכירה זו.

א. מקור דין מכירת חמץ

מכירת חמץ לגוי וקנייתו חזרה אחרי הפסח, מקורה מדברי התוספתא (פסחים פ"ב ה"ו), ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ בידי ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונתנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. וכן נפסק בשו"ע או"ח (סימן תמח סעיף ג), וז"ל ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכירו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו – מותר. וכבר נהגו בכל תפוצות ישראל שמכירת החמץ נעשית ללא הוצאתו מבית הישראל, אלא בהשכרת המקום עליו מונח החמץ, ואגב המקום ההוא מוכרים את החמץ.

אמנם על מכירה זו רבו עוררים מפני שיש בזה הערמה כמבואר בריטב"א, וכעין זה במאירי (ריש פ"ב דפסחים), שאין לבצע מכירה כזו באופן קבוע וז"ל, ובלבד שלא יערים, אבל אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל השנים למכור לגוי קודם הפסח וליטול אחר הפסח, קנסינן ליה, והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח, שעשאוהו כאילו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאחר הפסח, ואף זה לפקדון התכוון אלא שהערים, עכ"ל. הרי דלדעתם קנסינן שלא להשתמש בחמץ זה לאחר הפסח. [ובמעשה רב (אות קפ), כתב שלא למכור שום דבר חמץ כי אם מכירה עולמית].

אך המנהג הרווח בישראל, לעשות מכירה הנעשית בגמירות הדעת של המוכר הואיל ורצונו שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח ויעבור על איסור חמץ, וממילא גומר בדעתו למכור, ולפיכך הזהירו האחרונים שלא יהא ענין מכירת חמץ אצל האדם כמצות אנשים מלומדה, אלא צריך שיגמור בדעתו שהוא מוכרו באמת להאינו יהודי במכירה גמורה וחלוטה, (ועיין קצשו"ע ריש סימן קיד).

אלא שהאחרונים הקשו, הא תינח דהיהודי מתכוון למכור, שהרי מבלעדי זה יעבור על איסור בל יראה ובל ימצא, אך הגוי אין דעתו לקנות כלל ואיך נחשב חמץ זה כחמצו של גוי. ובשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' שי), כתב דהקושיא מעיקרא ליתא, דאפילו אם הגוי אינו רוצה לקנות את החמץ אנן לא בעינן להקנות לגוי אלא להוציא מרשותו של ישראל, ולא דמי למכירת בכור שעיקרה שיזכה הגוי בבהמה, אבל בחמץ העיקר הוא שלא יהא חמצו של ישראל, וכל שיצא מרשותו של ישראל אינו עובר עליו. [ראה שם תירוץ נוסף של החתם סופר שהואיל ועשו מכירה כדת, המכירה והקניה חלים].

עוד נחלקו האחרונים, אם מועילה מכירה כזו שיש בה הערמה למילי דאורייתא, וכמו שכתב הגאון בעל תבואות שור בספרו בכור שור למסכת פסחים (דף כא), דאסור למכור בהמות לגוי ע"מ להאכילם חמץ בפסח דהוי איסור הנאה דאורייתא, ואף מכירת חמץ אינה מועילה רק בכהאי גוונא שביטל החמץ ואין בו איסור מן התורה. וראה בזה בקצות החושן (סימן קצד), ובמקור חיים (סימן תמח). והיו מגדולי האחרונים שחלקו על הבכור שור וסבירא להו דאף בדאורייתא מועילה המכירה וכמבואר בתשובות חתם סופר (סימן קיג), ובשו"ת עונג יו"ט (סימן כח) וראה שו"ת ברכת רצ"ה (סימן פ) שחידש דהערמה מועילה אף במילי דאורייתא.

והנה מצאנו שכבר העיר המחצית השקל (או"ח סי' תמח ס"ק ד) דאפשר דכל זה בימים הקדמונים, וז"ל: "אבל עתה בעוונותינו הרבים הן רבים עתה עמי הארץ שגם בעיניהם הדבר רק מצות אנשים ומנהג אבותיהם בידיהם וכו' ומה אעשה ולחלשות שכלי בעו"ה לא ידעתי לתקן".

הנה בעל מחצית השקל קרא תיגר על תוקף מכירת החמץ על ידי עמי ארצות שאינם יודעים שהם מבצעים מכירה כדת וכדין – ולא מצאה רוחו תקנה כהני מחברים בני זמנינו, המאריכים בענין דברים שבלב, הרי שלדעתו מכיון שברור הוא שאין כוונתם למכור אין תוקף למכירה.

ב. תוקף השטרות במומר

ואנן מה נענה אבתריה – דהרי נידון דידן ואנן חמור טפי, כאשר שטרי הרשאה ומכירת חמץ נחתמו על ידי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ובפרט כאשר אינם באים ביוזמתם למכור החמץ, אלא מחמת כורח חיצוני של קבלת הכשר שהגוף המכשיר תובע זאת, חותמים המוכרים על שטרי ההרשאה, הרי במקרה זה ודאי היהודי אין כוונתו למכור. ומה נאמר על שבר בת עמנו דאפילו מנהג אבותיהם אין בידיהם, ומצוות אנשים מלומדה ליכא, וכל כוונתם בבואם לחתום על שטר ההרשאה אינו אלא על פי דרישת ובקשת ועד הכשרות, לכן נראה ברור דאין בשטר הרשאה זה ממש.

ונבאר את הדברים. כל קנין ומכירה חלים על ידי גמירות דעת של המוכר והקונה, וביצוע קנייני המכירה. יתירה מזו, עיקרו של קנין תלוי בגמירות דעת, עד שלפעמים אם גמר בדעתו להקנות לחבירו בגמירות דעת כראוי שוב לא בעינן מעשה קנין, וכמבואר בתוס' מסכת בכורות (דף יח ע"ב) ד"ה אקנויי. ואין לדמות מכירה זו למוכר או קונה שאחר המכירה מוסיף תנאי במכירה – דבכה"ג אין בדבריו ממש, וכמבואר במסכת קדושין (דף מט ע"ב), דהמוכר קרקע על דעת לעלות לארץ ישראל, אם בזמן המכר לא אמר ולא מידי, אמר רבא דהוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים, הכא שאני דהרי במקום דאיכא אומדנא דמוכח על כוונה מסויימת של המוכר בשעת המכר, המכר בטל. וכדפסק הרמ"א בחו"מ (סימן כז סעיף ד), וכמבואר בתוספות בקדושין (שם) שיש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי, כגון ההוא דהכותב כל נכסיו לאחר ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה. והכא נמי יש לנו אומדנא דמוכח גדולה שהרי אין המוכר שומר תורה, ויתכן שעל כורחו החתימו אותו על שטר ההרשאה שאם לא כן יסירו ממנו את ההכשר, הרי שאין כאן שום מכירה, שגרע טפי מאותם דמיירי בהו המחצית השקל שחותמים כמצוות אנשים מלומדה, כי כאן כל חתימתו כחוכא ואטלולא. ועוד דברור הדבר, שאם יבוא הגוי לממש המכירה הרי היהודי המוכר לא יתייחס אליו – כקונה אלא כטרדן. ואם מסיבה מסוימת ישתלם ליהודי שלא לבצע המכירה – כגון מחסור של מוצר זה בשוק – הרי הוא לא יתיחס למחויבות שלו בשטר כתוצאה מהמכירת חמץ אלא כחספא בעלמא.

[יתירה מזו למדנו, שאם אדם עושה מעשה קנין מתוך כוונה לקנות, אלא שאין כוונתו לקנות באותו מעשה שעשה בו אלא בקנין אחר, אינו קונה. כמבואר במסכת בבא מציעא (דף י ע"א) דאם נפל על הפאה מעבירין אותו הימנה, ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום – נקנו ליה ארבע אמות דידיה, ועל זה השיבה הגמ' כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני – בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני, הרי דאף שהיה ביכלתו לקנות את החפץ בקנין ד' אמות, מכיון שלא התכוון לקנות בקנין זה, לא קנה על ידו, וכן כתב בבדק הבית (סוף סימן קפח), דיש ללמוד שאם משך או הגביה מטלטלין ולא נתכוין לקנות לא קנה. אמנם ביסוד זה יש לעיין אם הוא גם בקניינים מדאורייתא וראה בזה בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן שי) ואכמ"ל].

אשר על כן נראה דכל חתימה כזו על שטר הרשאה רגיל של מכירת חמץ אין בה ממש, דברור למוכר שהוא חותם רק על איזה "טופס לענין דת" ואומדנא דמוכח דחתימתו אין בה ממש.

ובאמת יסוד הדברים מבוארים גם בדברי החזו"א שכתב, שביעית (סימן כז אות ז), שהיתר המכירה בשביעית אינו חל מחמת כמה טעמים, ואחד מהם הוא שהעדר המסירה בטאב"ו ימנע מהערבי מימוש המכירה, וכמ"ש החזו"א וז"ל: "דאם הערבי תובע לקיים המקח היו אומרים לו כך דינכם דבלא רשימת הטאב"ו לא קנה". ואף דהחזו"א בחו"מ (בליקוטים טז, ה), כתב שמכירה שלא עברה בטאב"ו תקפה – היינו שהמכירה תקיפה גם בטרם עשו טאב"ו. אבל בנ"ד העדר הטאב"ו הוא הוכחה שאין כוונתם למכירה. ובזה סבירא ליה להחזו"א דכל שלא כתבו כן בטאב"ו אינה תקיפה המכירה. [ועי' חזו"א ב"ק (ס"י סק"ט) שחזר בו ממה שכתב בליקוטים וכתב שם "ונראין הדברים שיש לישראל זכות דיניהם ולא קני לה נכרי, ולענין תרומ"ע ושביעית כל שלא נכתב בטאב"ו הרי היא של ישראל כדיניהם". הרי דלדעתו אין תוקף לשטר זה בלא שכותבים בטאב"ו].

עוד כתב שם החזו"א בטעם הג' מפני שבלב כל אדם שאינו קנין באמת, ודוקא גבי מכירת חמץ אמרינן דבכדי שלא יעבור על ב"י וב"י גמר ומקנה, עכת"ד. הרי דחילוני החותם על שטר הרשאה שאיננו חושש מאיסורו אין מכירתו מכירה.

ועיין בשו"ת מנחת יצחק, (חלק ח סימן צו), שהאריך בזה הגרי"י וויס זצ"ל, וכתב דכ"ש הוא דלא גמר ומקני את הקרקעות לנכרי בשביעית, וממילא שפיר יש לדון ביתר שאת ויתר עז דאין שום תוקף לקנין זה. ומבואר דנקט בפשיטות דכל כי האי גוונא, שמוכח מתוך דבריו ומעשיו שאין כוונתו לקנין כלל, הרי אותו קנין לא חל, אף שכתבו עליו שטר.

ג. תיקון הדבר

וכשבאנו לדון לפני עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל אמר דאי אפשר לסמוך על מכירת חמץ ש"נמכר" עפ"י שטר הרשאה רגיל ונחתם ע"י יהודים שאינם שומרים תומ"צ, משום דלשטר כזה אין כל תוקף, ואינו ראוי אלא לצור ע"פ צלוחיתו, וחמץ שבבעלותם חשיב חמץ שעבר עליו הפסח. והראיה שוודאי אם נרצה לממש את השטר, יטען כל חותם כזה, שכל חתימתו היתה על שטר לצרכים דתיים בלבד ולא לביצוע. לכן בהכרח לעשותו באופן שיהא ניתן לממשו – עפ"י חוק, ואז כשהחותם יודע שיש אפשרות לממש את השטר, אפשר לומר דהשטר מועיל.

[ואכן כאשר נציגות חרדית דנה לפני אחד מהיושבים בערכאות אמר כמשיח לפי תומו, שאם היה בא לפניו קונה נכרי אשר רוצה לממש את הקניה ע"פ שטר מכירת חמץ (כפי שהיה עד היום) לא היה מאשר מכירה זו. אמנם אם יכתבו תנאים מפורשים בשטר אישר שע"פ תנאים מפורשים, זו מכירה המועילה ואין עליה עוררין].

מעין דברים אלו מצאנו בענין היתר עיסקא שהיה מקובל בעבר, וכאשר התברר בדיונים בבתי משפט שהיו בין לקוחות לבנק, הרי הבנק ענה כי חתמו על שטר דתי ולא התכוונו ולא חשבו לקיים את השותפות הזו. ואכן גם בזה טען מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שאין כאן שום עיסקא והבנק חשיב כנותן הלואה בריבית.

[ואף שראיתי בקונטרס אחד שכתב דמועיל מכירה אף במומר וראייתו ממה שכתב באג"מ (ח"א או"ח סי' קמט). המעין היטב בדברי האג"מ יראה להדיא דבמקום שאינו יכול העכו"ם לממש כלל את המכירה ואין שום ערך משפטי לשטר ודאי דלא מהני אף לשיטתו].

לכן לאחר התיעצות עם כמה וכמה מומחים לחוק סוכם להוסיף ד' סעיפים שיפורטו להלן, שבהם נקבע שכל הדיון על השטר יהא לפני בית דין רבני בלבד, ויודע המוכר בעת חתימתו שבית דין רבני לא יקבל טענות על חתימה לצרכים דתיים בלבד, ובנוסף לכך הוא מונע מעצמו את זכות השימוש בטענת "חוזה לצרכים דתיים", ובכך תהא חתימתו על השטר תקפה יותר, ומכאן שגם להלכה יהיה לשטר תוקף.

[ויש להוסיף דלפי מה שמסרו לנו שטר החתום בפאקס איננו קביל, ולכן שטר זה שנחתם ע"י יהודי שאינו שומר תו"מ צריך להיות בידי הרב, או משגיח הכשרות, בשעת מכירת החמץ, ואין אפשרות לסמוך על "פאקס" וכדומה, דהרי שוב החותם עליו יודע שלא יוכלו לחייבו על פי שטר זה במאומה, וממילא אין כאן גמירות דעת לקנין כלל].

ואלו הם הסעיפים שנוספו לשטר הרשאה למכירת חמץ:

א. המרשה מצהיר בזאת כי טענת חוזה למראית עין, ו/או טענת חוזה לצרכים דתיים, לגבי שטר הרשאה זה ולגבי שטר מכירה שיחתום בית-הדין עם הגוי על סמך שטר הרשאה זה, תהא בלתי קבילה.

ב. כל דין ודברים לגבי שטר הרשאה זה, יתקיים בפני ביה"ד (מצויין שם בית הדין) וע"פ דין תורה.

ג. ידוע למוכר, שהואיל ויהודים יראים ושלמים סומכים על שטר מכירה זה לגבי איסור חמץ, הרי כל טענה שתועלה על ידו לגבי תקפות המכירה ו/או גמירות דעתו, בנוסף להיותה בלתי תקפה, תחייבו בקנס של 100,000 ש"ח שיטיל עליו ביה"ד הרבני הנ"ל שאותו הוא מקבל עליו.

ד. דין חתימתו על שטר הרשאה זה כדין חתימה על שטר בוררין לכל דבר, כאשר הבורר הוא ביה"ד הרבני הנ"ל.

עינינו ראו ולא זר, דהרבה חברות אשר בעבר חתמו על שטרי ההרשאה כמעשה קוף בעלמא, הרי כשראו שטר זה, דנו ושקלו בדבר טובא עד אשר חתמו על השטר כדת וכדין, כי הרי עתה אין לפניהם שטר לצרכים דתיים בלבד אלא שטר מחייב.

ובשכר ביעור חמץ, נזכה להקריב מן הפסחים ומן הזבחים במהרה בימינו.