או"ח א' סימן ע"ז
הפרשת תרומות ומעשרות בשבת
בעניין הפרשת תרומות ומעשרות בשבת ומועד אנו נשאלים שתי שאלות שכיחות.
א. המתארח בש"ק במקום שאינו סומך על הפרשת תרומות ומעשרות, או שלא הפרישו כלל.
ב. לא הפריש בביתו בערש"ק – באיזה מקרה יכול להפריש בש"ק.
ובריש דברינו נבאר את גדרי איסור הפרשת תרו"מ בש"ק ודין ההפרשה בדיעבד.
א. אין מפרישין תרומות ומעשרות בשבת וביו"ט, כדתנינן במשנה שבת (פ"ב מ"ז) שאסור לעשר את הודאי בשבת ואפי' בבין השמשות וכן הוא בביצה (דף לו ע"ב) ולא מגביהין תרומה ומעשר, כל אלו ביו"ט אמרו קל וחומר בשבת.
הרמב"ם בהלכותיו – כפל הלכה זו, בריש דבריו (פכ"ג ה"ט מהל' שבת) כתב, "אין מגביהין תרו"מ בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא הי' מתוקן" ושוב (בהל' יד) "ואין מגביהין תרו"מ – שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש". (והקדש אסור בשבת ויו"ט משום מקח וממכר דאסור משום גזירה שמא יכתוב). "ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת".
ובכפל הדברים – כבר עמד במגיד משנה (הי"ד) לבאר שדברי הרמב"ם להסדיר הגזרות דרבנן על סדר אבות המלאכה יעו"ש. אמנם האריכו רבותינו בשאלה למה לו הני תרי טעמי, ונודע בשערים דברי המהרלב"ח (בסי' טז וכעין דבריו בעוד אחרונים עיין במרכבת המשנה) שהטעם לאסור משום שנראה כמתקן אוכל – אינו סיבה לאסור ביו"ט שהרי מלאכת אוכל נפש הותרה ביו"ט. [ובאחרונים הביאו עוד נפק"מ בין שני הטעמים, כגון חלת חו"ל שיתכן ואינו חשיב כמתקן כי מותר לאכול גם קודם להפרשה וחשיב מקדיש, עיין בתורת רפאל סי' פג ובקהלות יעקב ביצה ס"ז].
ב. עבר והפריש תרומות ומעשרות בשבת – תנינן (בתרומות פ"ב מ"ג) "המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל מזיד לא יאכל" ותליא משנה זו, במחלוקת בתוספתא (שבת פ"ג ג) – בדין המבשל בשבת דבשוגג יאכל, במזיד לא יאכל דברי ר"מ. ר"י אומר בשוגג יאכל במוצ"ש, במזיד לא יאכל. ר"י הסנדלר אומר בשוגג יאכל במוצ"ש לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים.
ולדעת רוב הראשונים, (בפירוש הסוגיות דגיטין נג ע"ב ודחולין דף טו ע"א) לרבי מאיר אין איסור במעשה שבת שנעשה בשוגג כלל, ובמזיד אסור בהנאה בשבת בין לו בין לאחרים, ולמוצאי שבת מותר אף למבשל עצמו. ולדעת ר"י בשוגג בין לו בין לאחרים מותר במוצ"ש, ובמזיד מותר רק לאחרים במוצ"ש. ולדעת ר"י הסנדלר אין היתר למעשה שבת, מלבד מה שנעשה בשוגג דמותר לאחרים למוצ"ש.
ולדעת רוב הראשונים – נחלקו ר"מ ורבי יהודה בשני דברים, האחד – בדין הנאה ממעשה שבת הנעשה במזיד, דלדעת רבי יהודה אסור למחלל לעולם ולאחרים מותר במוצ"ש, ואילו לדעת ר"מ מותר גם למחלל עצמו במוצ"ש.
והמחלוקת השניה – בקנסו שוגג אטו מזיד, דלדעת ר"מ בדאוריתא לא קנסו שוגג אטו מזיד, (וגם בחלק מעניני דרבנן – כמו המפריש תרו"מ גם לא קנסו שוגג אטו מזיד, כיון דגברא לתקוני קא מיכון אנן ליקום ולקנוס) ואילו לדעת רבי יהודה בדאוריתא קנסו שוגג אטו מזיד, ולכן לדעתו המבשל בשבת בשוגג אסור בין לו בין לאחרים עד מוצ"ש.
אולם גם לדעת רבי יהודה באיסור דרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד וכמבואר בסוגי' גיטין (דף נג ע"ב) ולכן המעשר בשבת בשוגג לפי שיטתו יהא מותר לאכול מיד.
והנה הרמב"ם, (פ"ו מהלכות שבת הכ"ג), פסק כרבי יהודה, וכתב, "ישראל שעשה מלאכה בשבת, אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצ"ש מיד, שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא, היא קדש ואין מעשיה קדש וכו', ואם בישל בשגגה, למוצ"ש יאכל בין הוא בין אחרים מיד, וכן כל כיוצא בזה". וכן פסקו הטור והשו"ע (או"ח ריש סימן שיח).
אמנם בביאור הגר"א (שם סק"ב), האריך להכריע כדעת התוספות דהלכה כרבי מאיר, דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מוצ"ש ובשוגג מותר גם לו מיד, וכתב במשנה ברורה, (שם סק"ז), דבמקום הצורך יש לסמוך ע"ז בבישול בשוגג, דמותר גם לו מיד. אבל מ"מ דעת רוב הראשונים דלהלכה קיי"ל כרבי יהודה דבמזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצ"ש מיד. ובשוגג אף לאחרים אסור בו ביום, ובמוצ"ש מותר אף לו מיד, וכדעת הרמב"ם והשו"ע.
ודאתינן להכא, הרי יש להבין דברי הרמב"ם בפיה"מ דהנה בגיטין (דף נג ע"ב), מבואר מחלוקת ר"מ ור"י אי קנסו שוגג אטו מזיד או לא. דבאוריתא ר"מ ס"ל שלא קנסו שוגג אטו מזיד ולר"י קנסו, ואילו במילי דרבנן לדעת רבי יהודה לא קנסו שוגג אטו מזיד ולפי ר"מ קנסו. ולפ"ז התנא במתניתין דהביא המעשר והמבשל כחד דינא דבשוגג יאכל בו ביום ובמזיד לא יאכל מוכח"ל דאתיא אליבא דר"מ (וכן משמעות הסוגיה) דבמבשל מותר משום דלא קנסינן, ובמעשר אף דהוא מדרבנן מותר כמבואר בגמ' דכיון דגברא לתקוני קא מיכון אנן ליקום ולקנס ולכן גם אליבא דר"מ דקנסינן שוגג אטו מזיד במילי דרבנן, בכה"ג לא קנסינן ומותר לבו ביום.
ואם כן קשה להבין דברי הרמב"ם דהעמיד המשנה דבשוגג מותר במוצ"ש והרי זה אינו כרבי יהודה ולא כר"מ. דלפי ר"מ אף בשבת מותר, ולפי רבי יהודה המעשר בשוגג ה"ז איסור דרבנן ובעשה איסור דרבנן הרי גם רבי יהודה יודה שמותר מיד דלא קנסו שוגג אטו מזיד. (ועיין רש"ש גיטין דף נד ע"א ד"ה המעשר – ולכאורה אין בדבריו מרפא שהרי דברי הרמב"ם אינם כרבי יהודה).
אולם בנוסף לקושי בהבנת פיהמ"ש לרמב"ם יש להתבונן במ"ש בהלכותיו דבפ"ו (מהל' שבת הכ"ג) כתב "ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצ"ש מיד" הרי דפסק כרבי יהודה, ובענין הפרשת תרומות ומעשרות כתב (פכ"ג הט"ו) "המגביה תרו"מ בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל ממה שתיקן. במזיד לא יאכל עד מוצ"ש" הנה מה שהתיר בשבת מיד – הואיל וגם אליבא דרבי יהודה לא קנס בדרבנן בשוגג, אמנם מה שהתיר למפריש לאכול במוצ"ש מיד קשה דהרי אליבא דר"י הי' לו לאסור למפריש עד עולם. וכבר העירו זה האחרונים (יעויין ביה"ל ריש סי' שיח), ובמג"א (סימן שלט סק"ז) כתב דאם הפריש בשבת דינו כמבשל בשבת וציין מקורו להר"ן ולרמב"ם, ולכאורה הרמב"ם לא ס"ל הכי וראה במחה"ש שם ואכמ"ל.
אמנם להלכה הסכים המ"ב דבהפריש תרו"מ אפילו במזיד בשבת מותר אפילו למפריש עצמו במוצ"ש מיד, – (עיי"ש סי' שלט ס"ק כז, ל – ושעה"צ ס"ק כד) דבמילי דרבנן סמך על דעת הגר"א שפסק כהתוספות דס"ל דלהלכה קיי"ל כרבי מאיר.
ג. והנה שנינו, (דמאי פ"ז מ"א), "המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות, אומר מערב השבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומע"ש בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות", ובמשנה (ב) שם, "מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות".
ובירושלמי שם בריש הסוגיא, ס"ל רבי יוחנן דהך מתניתין מיירי דוקא בדמאי אבל בטבל ודאי לא. ומקשה שם הירושלמי דהא מתניתין מיירי נמי בודאי, דשנינו התם (משנה ה) "היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר [שני תאנים] (מה) שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשר מעשר ראשון ותשע מעשר שני וכו'" וא"כ חזינן דמהני תנאי אפילו בטבל ודאי, ואי אפשר לומר דמתני' דלקמן נמי מיירי רק בדמאי, דא"כ תרי מתניתין למה לי, וא"כ חזינן דבטבל ודאי נמי מהני תנאי. ומשני בירושלמי דמתני' קמייתא מיירי כשמתנה על דבר שאינו ברשותו, וע"ז קאמר רבי יוחנן דלא מהני אלא בדמאי, אבל במשנה דלהלן מיירי בטבל שלו שלא היה לו פנאי לעשרן בערב שבת, והוצרך להתנות עליהן, ובזה מהני תנאי אפילו בטבל ודאי. וכן פסק הרמב"ם, (פ"ט מהלכות מעשר ה"ז), דבדמאי יכול להתנות תנאים אלו אף שאינו ברשותו, אבל בודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו. ועיין בכפתור ופרח, (פרק לח מהדורת ביהמ"ד ח"ב עמ' שפב) שגם פי' כן בסוגיית הירושלמי "דמשמע שאין מועיל תנאי אלא בשל דמאי הוא כשאין הפירות ברשותו ובהכי מועיל בשל דמאי אבל לא בשל ודאי, ומתניתין בשישנם ברשותו ולזה מועיל התנאי אפילו בשל ודאי, וכן נמי כתב טהור קודש מוה"ר אליעזר זק"ל בהלכותיו דבשל ודאי נמי מועיל תנאי" – משמע שדבר זה הי' חידוש בעיניו – ונזקק להביא ראיה מרבו מוה"ר אליעזר.
ד. אלא דיש לעיין, כיצד מועיל התנאי לגבי הפרשה בשבת. ולכאורה הי' אפ"ל דמועיל מטעם ברירה שבעצם ההפרשה חלה בערב שבת, רק דבשבת מתברר על איזה פירות חלו התרו"מ. אך זה אינו דאי נימא הכי א"כ להלכה לא נוכל להתנות על הטבל מערב שבת, דהרי קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובפרט אליבא דהחזו"א (דמאי סימן ט ס"ק כא) שכתב דאפילו בתרו"מ בזה"ז, ואולי אף בתרו"מ דירקות, א"א לסמוך על ברירה, הואיל ועיקרו מן התורה, וכן כתב בים של שלמה (ב"ק פרק שור שנגח את הפרה דיני ברירה פ"א אות יג) וא"כ לשיטתם ודאי שאי אפשר שהתנאי יהיה מכח ברירה.
וכתב מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל במכתבו (שהודפס בידיעון הליכות שדה מס' 73 וכן במנחת שלמה ח"ג עמ' קצה) שכשמתנה על הטבל בערב שבת הרי קריאת השם היא בערב שבת כשאומר התנאי, וחלות ההפרשה היא בשעה שמפריש בשבת, שהוא כמו תנאי שמתנה שיחול רק בשבת, אך קריאת השם היא בערב שבת, ולא חשיב כברירה הואיל ואינו חל למפרע משעת קריאת השם, אלא הוא חל בשבת בשעה שהדבר כבר מבורר. ועיין עוד בספר שמירת שבת כהלכתה, (פי"א הערה עד והערה פז) מש"כ בשם מרן הגרש"ז.
אולם החזו"א (דמאי סימן ט ס"ק יד) כתב דאם כן דהפרשת תרו"מ באופן זה נמי תליא בדין ברירה, ואף שחלה מכאן ולהבא, דכיון דכל עיקרה של ההפרשה הוא היחוד שזה יהיה מעשר א"כ כל שאינו מייחד בעת אמירתו הוי ברירה. ולפיכך פירש (שם סקי"ג ד"ה התקנה הג') שעיקר ההפרשה היא בשבת כשאומר את נוסח ההפרשה, והתנאי שמתנה בערב שבת אינו כלום מעיקר הדין, אלא דחכמים התירו את השבות של הפרשת תרו"מ אם התנה תנאי זה. ואולי אפשר להוסיף הסבר, הרי כל האיסור שנראה כמתקן ולכן אם כבר התנה מע"ש הרי זה נראה כמו שכבר הפריש ואינו נראה כמתקן הפירות, ואף להטעם שדומה למקדיש, דנכלל בגזירת מקח וממכר משום החשש שמא יכתוב, נמי אפשר לומר דכיון דכבר דיבר על כך בערב שבת, לא נראה שמקדיש כעת. ובאמת בקונטרס הלכות תרו"מ שנדפס ע"פ החזו"א הוסיפו שיחשוב בעת התנאי שלא יהא חל עכשיו כלל (וראה בזה בחקר ועיון ח"ה עמ' שמב – מה שהביא בשם החזו"א שחלות ההפרשה היא רק בש"ק).
נמצינו למדים דלדעת החזו"א מעשה ההפרשה חל בש"ק ואילו לדעת מרן הגרש"ז קריאת השם היא בערב שבת ולכן מרן הגרש"ז לשיטתו צידד, (שש"כ שם הערה עה) שהמפריש תרו"מ מטבל ודאי ע"י תנאי בשבת לא יברך על הפרשתו, דכיון שקריאת השם היא בערב שבת וחלות התרו"מ הינה רק בשבת תו לא הוי עובר לעשייתן. (ועיין בחזו"א, שם ס"ק טו, דאף המפריש ע"י ברירה, וכגון בדמאי דמהני בכה"ג. או שמפריש שיחול לאחר זמן, נמי מברך בשעת אמירה, ודייק כן מדברי המג"א, סי' שלט סק"ח, דדוקא בפדיון הבן קודם יום שלשים לא שייך לברך, דהשתא ליכא מצוה כלל, אבל מצוה שאפשר לעשותה עכשיו, ועושה מעשה המצוה עכשיו, אע"ג דהחלות תהי' לאחר זמן, מברך בשעת עשיה), אמנם לדעת החזו"א דהתנאי אינו כלום מעיקר הדין, וההפרשה נעשית בשבת, אלא דהתנאי מהני להתיר את ההפרשה בשבת, א"כ מעיקר הדין מברך על הפרשתו בשבת, דאז הוא עובר לעשייתו, וכ"כ החזו"א שם.
ה. והנה ביבמות, (דף צג ע"א), מייתי הש"ס דרבי ינאי הוה לי אריסא דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא, ההוא יומא נגה ליה ולא אתא, שקל עשר מפירי דביתיה עלייהו. והקשה הר"ש (דמאי פ"ד מ"ד) אמאי לא התנה רבי ינאי על הפרשתו מערב שבת ויפרישנו בשבת כשיבואו הפירות לידו. ותירץ הר"ש דכיון דהפירות עדיין לא היו בידו אלא ביד האריס לא היה יכול להתנות עליהם, דאין אדם מתנה על מה שביד חבירו. והקשה הגרעק"א הא דאין אדם יכול להתנות על מה שביד חברו משום שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו והרי רבי ינאי ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וא"כ אפילו אם היו ביד האריס היה יכול לומר תנאי על אותם הפירות שיביא לו בשבת.
וראיתי לרבינו מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל (נדפס כעת בקובץ תשובות סימן מב, במכתבו למרן בעל קה"י זצ"ל) דבזה נחלקו הר"ש והגרעק"א, דלדעת הר"ש התנאי שעושה בע"ש אינו פועל מאומה בהפרשה מעיקר הדין, אלא דאם התנה התירו חכמים את ההפרשה, וס"ל להר"ש דכל מה שהתירו חכמים את התנאי בטבל ודאי הוא רק אם בשעת התנאי כבר היה הטבל ברשותו, אבל אם עדיין לא היה ברשותו לא התירו. ואין הדבר קשור ליכולתו להקדיש שהתנאי גופא אינו הקדש. אבל הגרעק"א ס"ל דכבר חלה איזה הפרשה בשעת התנאי, ולפיכך תמה דלדעת רבי ינאי שאדם מקנה דשלב"ע יכול להקנות ולהקדיש אף קודם שבא הדבר לרשותו, וממילא יכול היה רבי ינאי לתקן מערב שבת את הפירות שיביא לו האריס בשבת.
ו. השתא דאתינא להכא, יש לדון אם מועיל תנאי כשבא למקום שאינו סומך בו על הפרשת תרומות ומעשרות. אף על פי שהמקום הוא בהשגחה טובה.
והנה ידוע שהחזו"א סבר דמציאות זמנינו בענין הפרשת תרו"מ חמירא טפי מדמאי. וכמו שכתב החזו"א (דמאי סימן טו סק"ד) דבושים אנו לומר דרק המיעוט מעשרים, ולפיכך אין נוהג קולות דמאי בספק פירות הניקנין בשוק. וכן מביא בשמו מורנו הגר"ח קניבסקי שליט"א שכל תקנת דמאי דוקא כשרוב ישראל מעשרין אולם בכה"ג שאין רוב ישראל מעשרין אין זה דמאי, וחמיר מדמאי. ולפ"ז גם אם במקום שיש הכשר טוב, אלא שהוא מבקש להחמיר ולהפריש הואיל ואינו סומך על כך – היה מקום לומר שלא יועיל כי בזמנינו א"ז דמאי. אולם לגבי הפרשה בשבת מובא (בספר אשכבתיה דרבי) שבמקום שהיה הכשר טוב ונוהגין להפריש משום חומרא, התיר מרן בעל הקה"י להפריש אף בלא תנאי. וכן הביאו בשם מרן החזו"א. ולכאורה הדברים צריכים ביאור, שהרי אם חמיר מדמאי, מאי טעמא הקלו בש"ק אף יותר מדמאי להתיר להפריש אף בלא תנאי בכלל. ובשמירת שבת כהלכתה דימה מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל שבמקום שרוב הפירות מעושרים – יש את הקולות של דמאי. וכן הבאנו במק"א דעת מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל דאם המקום נמצא תחת השגחה טובה, אף דמעיקר הדין היה מקום לומר – דלא תקינו דמאי במקום שיש השגחה, עכ"פ בן תורה הירא וחרד לדבר ד' עליו לנהוג להפריש תרו"מ מכל מה שמכניס לפיו, ולכן ראוי להפריש תרו"מ גם בחנויות או מסעדות שהם תחת השגחה טובה, אולם לגבי דין הפרשה בש"ק הרי במקומות אלו לדעת מרן הגרי"ש אלישיב מותר לעשות תנאי מע"ש על הפרשה זו.
ולפיכך נחתינן לדינא דהבא להתארח בש"ק במקום שרוצה להפריש בעצמו אף על פי שיש שם השגחה טובה יעשה תנאי בערש"ק ויוכל להפריש בש"ק, דהחזו"א והקה"י הקלו בכה"ג אף בלא תנאי ולדעת מרן הגריש"א ולהבחל"ח הגרש"ז לא גרע מדמאי.
ז. אולם יש להעיר דאי אפשר לנהוג כמ"ש בכמה חיבורים מרבני זמנינו לעשות תנאי פעם אחת בשנה ומקורם מדברי המהר"ם חגיז.
והנה בשש"כ (פי"א הערה צד) הביא מספר לקט הקמח שמותר לעשות התנאי להפרשת תרו"מ לכל השנה, והביא שמרן הגרש"ז אויערבך תמה על כך שאין מועיל תנאי זה רק בפירות שברשותו. והוא דבר פשוט, דלא מיבעי לדעת מרן הגרשז"א דהתנאי פירושו שהפרשה (או תחילת הפרשה) נעשית בעת אמירת התנאי שאינו מועיל, אלא אפילו אליבא דמרן החזו"א זצלל"ה דזהו תקנת חכמים דהוא תנאי המתיר, הני מילי כשנראה שמפריש בער"ש ואין נראה כמתקן, אולם כשאין הפירות ברשותו לא תיקנו שמועיל התנאי, [שאל"כ ודאי רבי ינאי יכל לעשות תנאי ויל"ע ואכמ"ל].
ואכן דעת מרן הגרשז"א זצוק"ל המובא לעיל, וכן להבחל"ח מורה ובא מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שאין מועיל תנאי, הנעשה פעם אחת בשנה. [ובענין אם אפשר לעשות את התנאי בימי השבוע הקודמים לשבת ולא דווקא בע"ש עי' דרך אמונה (הל' מעשר פ"ט ס"ק נט) שכתב "יתכן שיכול לעשותו גם ביום ה' וקודם וצ"ע"].
ח. אך עדיין עלינו לדון בשאלה מעשית כיום שרבו בעלי תשובה שהולכים לבית הוריהם בש"ק, וברור שלא הפרישו שם תרו"מ מן המאכלים, דבכה"ג לכאורה אף תנאי מע"ש אינו מועיל, דבטבל שאינו שלו אין התנאי מועיל וכנ"ל, האם אפשר למצוא לו איזו תקנה.
והנה בפמ"ג (או"ח סימן תקו א"א ס"ק ח) כתב שאם שכח להפריש חלה בארץ ישראל בערב פסח וערב סוכות ואין לו לחם אחר, מפריש ביו"ט. דכיון דמן התורה חייב לאכול כזית פת ה"ז דוחה לאיסור דאין מפרישין תרו"מ וחלה בשבת ויו"ט.
ותמוה דהרי חכמים גזרו על השבות אפילו במקום שיתבטל ע"י זה מקיום מ"ע מן התורה, וכדאיתא במתני' (ר"ה דף לב ע"ב) לענין שופר, דאפילו אם צריך רק לעבור על שבות דרבנן, כעליה באילן או שיט בספינה, בכדי לקיים המצוה, מ"מ אסור לעבור על השבות אפילו שיתבטל מתקיעת שופר ונטילת לולב.
ולכאורה מצאנו חבר לפמ"ג דבספר דרך אמונה (מעשר פ"ט צהה"ל ס"ק פט). הביא מורנו הגר"ח דהוה עובדא שהפרישו תרו"מ מאתרוגים, ושלחו חלקם לרב אחד בירושלים, ונתעוררה שאלה על ההפרשה, ושאלו את פי מרן החזו"א זצ"ל לפני תפילת שחרית כותיקין דיו"ט ראשון של סוכות, ופסק דכיון דמסתמא רבים מציבור המתפללים בבית מדרשו יברכו על אתרוגים אלו, הוי מצוה דרבים, והתיר להפריש שוב ולתקנם ביו"ט. וציין הגר"ח שם לעיין בפמ"ג (סימן תרמט א"א סק"כ), שכתב שם בדעת הרמב"ן שאפשר לברך על אתרוג של טבל, דכיון שיכול להפריש עליו ממקום אחר, א"כ אין מעורב באתרוג החלק של הכהן, ושפיר חשיב לכם. והקשה בכפות תמרים דהרי כל זמן שלא סלקו הרי חלקו של הכהן מעורב בו. וכתב שם הפמ"ג דיש לומר דלדבר מצוה שאין לו אחר אפשר דהתירו להפריש ביו"ט. ומעשה זה נדפס ביתר הרחבה בספר מעשה איש (ח"ה), דהאתרוגים נשלחו למרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל והביא דהנידון היה שיתכן שהפרישו מן הלקוח על שאינו לקוח, משום שחלק מהאתרוגים קנו בקנין כסף כשעדיין היו מחוברים לאילן, ולשיטה אחת בתוס' בכה"ג אין דינו כלקוח, ואת החלק השני קנו בתלוש דבכה"ג הוי לקוח, וטעו והפרישו מזה על זה. ובזה הוא דהתיר מרן החזו"א להפריש ביו"ט לפנות בוקר. ושמעתי מפי מרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל, דמה שהתיר החזו"א אז להפריש מהם תרו"מ ביום טוב הוא רק משום שהיו לו כמה צדדים להקל. דעצם זה דלקוח במחובר אין דינו כלקוח הוא רק שיטה אחת בראשונים, ואיכא דסברי דבזמן הזה שכל דין הפרשת תרו"מ אינו נוהג אלא מדרבנן לא איכפת לן כלל אם יפריש מתרי דרבנן על חד דרבנן, ולפיכך אף שהחמיר החזו"א לעשרן שוב מ"מ התיר להפריש מהן תרו"מ ביו"ט, הואיל והוא חומרא. וכן שמעתי בשם מורנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א דמסתבר דבטבל ודאי לא היה החזו"א מתיר להפריש ממנו ביו"ט אף בכה"ג, וכל מה שהתיר הוא בצירוף כל השיטות הללו, ולפ"ז מבואר דמה שהקל החזו"א לא היה משום שסמך ע"ד הפמ"ג הנ"ל, אלא רק בנידון ההוא שרצה להחמיר להפריש שוב תרו"מ מן האתרוגים, אז התיר לעשות זאת אף ביום טוב.
ועדיין צריך ביאור דברי הפרמ"ג דהיאך עובר על שבות לקיום המצוה.
ושמעתי מפי מרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל דיתכן ליישב את דברי הפמ"ג דהוא ס"ל דכל מה שגזרו חכמים שבות אפילו באם יתבטל עי"ז מקיום מ"ע הוא רק בשבות שיש בה מעשה, אבל בשבות של דיבור ואין בה מעשה ס"ל להפמ"ג דלא גזרו במקום מצוה. ולפיכך כתב דאפשר שאם אין לו לחם אחר לאכול בליל סוכות או שאין לו כזית מצה אחרת בליל פסח ובאין לו אתרוג אחר לברכה אפשר שמותר לו לעשרן ולהפריש חלה מהן ביו"ט, דבמקום מצוה לא גזרו בזה, הואיל והוא רק בדיבור (ואף במחשבה יתכן דמהני), משא"כ בעליה לאילן או שיט בספינה הוי שבות שיש בו מעשה אסור (ויל"ע אם הפרשת תרו"מ חשיב מילי).
והנה בשו"ת שאילת יעב"ץ (סי' קלג) מצאנו גדולה מזו (אע"פ שאינו קובע בזה הלכה למעשה) – שלא רק לצורך מצוות היום כאכילת מצה ונטילת לולב מותר להפריש בשבת אלא דעתו נוטה שכל שאין לו מה לאכול בש"ק יתכן ומותר לו להפריש טבל בשבת, דלא אסור לתקן טבל אם הדבר גורם לו לבטל מעונג שבת ויום טוב.
ובחסדי הי"ת מצאתי בכפתור ופרח (סוף פרק לח מהדורת ביהמ"ד כרך ב עמ' שפו) בענין איסור הפרשה בשבת ויו"ט וז"ל "ואפילו אין לו מה יאכל, דמשום עונג שבת אינו עובר, דהא תקיעת שופר ונטילת לולב דאוריתא ואפילו שבות דרבנן לא מבטלינן עליה וכו', ואין לנו בשום מקום חטוא בשביל שתזכה אם לא הצלת נפשות ומה שהזכירו ז"ל". הרי דמפורש דלא כהשאילת יעב"ץ, ולפי הראיה שהביא – ה"ז גם דלא כהפמ"ג.
והמעיין יראה דהשאילת יעב"ץ דלא חש להא דתנינן דאין עושין שבות לצורך מצוה, וכנראה ס"ל דאיסור הפרשת תרו"מ קיל מכל שבות – [אולי סובר הוא כמו שהבאנו לעיל ממרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל] ומקורו מהא דהירושלמי (פ"ז דדמאי) דהובא בתוס' מסכת סוכה (דף כג ע"ב) דרבי חייא התיר לתקן טבל בשבת משום למען תלמד ליראה (ואע"פ שהתוספות ביארו שם בתנאי או בספק חשיכה). ובזה גם ישב הא דאיתא בביצה (לט ע"ב) להקל בהפריש תרו"מ במזיד אפילו בשבת מפני שלית ליה פירא אחרינא, והגם שהסוגיה עוסקת בדיעבד, מבקש היעב"ץ בתשובה ללמוד שיתכן ואף לכתחילה שרי.
מכל מקום, אחרי שהיעב"ץ גם הוא לא קבע דבר זה להלכה, הרי ודאי אי אפשר לנהוג כן, ואף לצורך מצוות היום כמו אכילת מצה, או נטילת לולב, לא מצאנו לפמ"ג חבר, וכן גדולי מצוקי ארץ חתרו למצוא פתרון למי ששכח להפריש חלה בער"פ ולא הקלו להפריש תרו"מ מטבל ודאי – הרי ודאי שאסור להפריש תרו"מ מטבל ודאי בשבת ויו"ט.
תבנא לדינא:
א. אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט ואם הפריש בשוגג – יאכל מיד, ובמזיד – מותר לאכול רק במוצ"ש.
ב. בכלל האיסור בטבל ודאי אפילו אם בגלל האיסור ימנע מקיום מצוות היום או ימנע מלקיים עונג שבת ויו"ט.
ג. אם מדובר בספק טבל – פעמים התירו להפריש בשבת ויו"ט – להציל רבים מעוון, וכהא דהורה מרן החזו"א במעשה האתרוגים.
ד. מותר לעשות תנאי להפריש בשבת, בטבל שברשותו או בדמאי אפילו שאינו ברשותו, ובזה"ז מותר לעשות תנאי מער"ש אפילו אין הפירות ברשותו כל שיש השגחה במקום ורוב הפירות מעושרים, ואף דהוא נוהג כיראים לדבר ד' שמפרישים כל דבר שמכניסים לפיהם יכול לעשות תנאי אפילו אין הפירות ברשותו.
ה. הורו רבותינו שאין לעשות תנאי בע"ש פעם אחת בשנה.
ו. לשיטה א' באחרונים בשעת הדחק מותר להפריש תרומות ומעשרות בשבת וביו"ט – ולהלכה לא נקטינן הכי.
