או"ח א' סימן ס"ט
בדין מעשה שבת בזמנינו במקום שמחללים רח"ל את השבת בקביעות
א. הנה נתבאר דהטעם דמעשה שבת שרי לערב אף למי שנעשה בשבילו, הוא משום דאיסור זה חמור בעיניהם ולא חיישינן שיבואו לחלל שבת שוב, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, דלא חיישינן שיבוא לצוות לישראל לבשל עבורו, דאיסור זה חמיר להו, ועוד דחבירו לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו. ולפ"ז היה מקום לדון שבאותם מקומות אשר רח"ל עושים שבתם חול, ועובדים בשבת כבחול ישתנה הדין, ונימא דאף אחרים צריכים להמתין במוצ"ש בכדי שיעשו, אחרי שאנו רואים שאיסור זה קל להן, זאת ועוד יתכן דאף למי שנעשה בשבילו במזיד אסור לעולם, וכמו במבטל איסור לכתחילה, דאסור לעולם אף למי שנתבטל בשבילו.
ומצאנו דמיון לזה, בשו"ע או"ח (סימן שכה סעי' י), עכו"ם שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד לרשות הרבים מותר לישראל להשקות מהם בהמתו, והוא שאין העכו"ם מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו. ואם מילא לצורך בהמת ישראל אסור בכל מיני תשמיש אפילו לישראל אחר, ע"כ. והינו שאסור עד בכדי שיעשו ככל בישול גוי לצורך ישראל.
ובמגן אברהם (שם ס"ק כב), הביא דכתב העולת שבת דנראה מדברי התוס' דאם מלאו חרש שוטה וקטן מים מותר ליהנות מהן, והטעם דאין עושין כלל לדעת ישראל. דבעכו"ם שמילא לעצמו במכירו אסור, שמא ירבה בשבילו, ובחש"ו לא שייך זה, דאין להם דעת.
וכתב בפמ"ג (אשל אברהם שם), דאם החש"ו מלאו לצורך ישראל אסור כעכו"ם עד בכדי שיעשו, וכמו דבעכו"ם שמילא מים לצורך ישראל אסור למוצ"ש עד בכדי שיעשו, כמו"כ אם חש"ו מילאו לצורך ישראל, אסור למוצ"ש עד בכדי שיעשו. וכתב שם הפמ"ג, דלא דמי למש"כ (בסימן שי"ח) בישראל שבישל בשבת דאין צריך בכדי שיעשו, דהתם לא ישמע לו ולא שכיח, משא"כ חש"ו שכיח וישמע לו, והוא הדין מומר לעכו"ם כדי שיעשו מהאי טעמא, עכ"ד. ר"ל דבדין שצריך להמתין במוצ"ש כדי שיעשו יש ב' טעמים, א. דאם נתיר לו מיד למוצ"ש חיישינן שמא יצווהו לעשות, כיון שמרויח שיוכל ליהנות למוצ"ש מיד. ב. שלא יהנה ממלאכת שבת, והוא כעין קנס. ובישראל שבישל בשבת א"צ להמתין למוצ"ש בכדי שיעשו, דטעם הא' אין שייך, דליכא למיחש שיבוא לחלל שבת בעצמו. וגם ליכא למיחש שיצווה לישראל אחר לחלל עבורו, דודאי לא ישמע לו, וטעם הב' שלא יהנה ממלאכת שבת ג"כ לא שייך, דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. לפי זה אם מילא חש"ו את המים, צריך להמתין למוצ"ש בכדי שיעשו, דשני הטעמים שייכי בזה, דישמע לו וחיישינן שמא יצווהו עוד פעם לעשות זאת, וגם הוא שכיח. ובמומר שעשה מלאכה נמי איכא למידן דשייך הטעם, דהוא נמי שכיח, ולפ"ז יש מקום לאסור גם במומר שעשה מלאכה במזיד לאחרים במוצ"ש עד בכדי שיעשו.
עוד כתב שם בהמשך דבריו שאם חרש ושוטה בישלו לצורך ישראל אסור מי שנתבשל בשבילו לעולם אם היה המצווה מזיד, וכל שכן במומר לעכו"ם כה"ג, אם בישל המומר מעצמו לישראל במזיד אסור למי שנתבשל בשבילו, דלא שייך אין אדם חוטא ולא לו. והיינו דבמומר אם יצווהו לעשות ודאי ישמע לו ואסור לעולם, וא"כ לאחרים בכה"ג צריך להמתין בכדי שיעשו. ומבואר דס"ל להפמ"ג דמעשה שבת דמומר אסור לעולם למי שנעשה בשבילו, ואף לאחרים אינו מותר אלא בכדי שיעשו, (ועיין במשב"ז סי' רעו סק"ו שהניח זאת בצ"ע, אמנם בסימן שכה פשט ספיקו).
ולכאורה מסתבר דמה שנקט הפמ"ג במומר שהוא מומר לעכו"ם אינו דוקא, דאף אם הוא רק מומר לחילול שבת שייך הך טעמא, שיבוא לצוותו לחלל שבת עבורו וודאי ישמע לו. ובאמת המומר לחילול שבת דינו כמומר לכל התורה כולה, וכמבואר בב"י (יו"ד סימן קיט), ובשו"ע יו"ד (סימן קיב, קיג ועוד), ועיי"ש בפת"ש. [וראה עוד בנחל אשכול הלכות שחיטה (ס"ב אות ט), וע"ע בבית שמואל אהע"ז (סי' קמא ס"ק מז), ואכמ"ל]. אכן יש מקום לומר דרק במומר לעכו"ם אסרו את בישולו בשבת, דבכה"ג שהפקיע את עצמו מן הכלל לגמרי, איכא למיחש שיצווהו לחלל עוד את השבת, הואיל ועלולין לטעות שדינו כגוי לכל דבר ואינו מצווה עוד על שמירת השבת, ודוחק. אמנם בקה"י שם נקט בפשיטות דמומר לחילול שבת דינו בזה כמומר לכל התורה, ולפ"ז מסתבר דהפמ"ג חדא מינייהו נקט, והוא הדין למומר לחילול שבת. ואף דאין אנו יכולים לגזור לאסור במה שלא גזרו חז"ל, וכמ"ש בב"י (או"ח סימן יג), בנידון גדול כבוד הבריות, מ"מ ס"ל להפמ"ג דאף במומר אסור כנכרי, דאין זו גזירה חדשה, אלא דבכל מקום דאיכא למיחש שיצווהו וישמע לו והוא דבר שכיח גזרו חז"ל עצמם. [הגם שיש צד דס"ל להפמ"ג כשיטת החתם סופר בכמה מקומות, דמומר לשבת אינו חשוד לשאר איסורים, ואולי משום הכי אין לחשוש שיצווהו הישראל לחלל את השבת. ועי' במנחת יצחק (ח"ג סימן עג), וראה עוד בבית שלמה (קאטלער) מה שהאריך בזה].
בשו"ת כתב סופר (סימן נ), נקט נמי דאף למי שנתבשל בשבילו אסור. והוסיף דאפשר דאף אם המבשל עצמו אומר מותר וה"ז חשיב שוגג, ומי שנתבשל עבורו מזיד, אסור למי שנתבשל בשבילו לעולם. ועיין במשנ"ב (סימן שסב סקי"ח) ובשעה"צ (שם סק"י). ובשאלי ציון (סימן יט), ועיין בעצי בשמים להרב מפראגה, (סימן שיח), שנסתפק בדין המומר לחילול שבת. ובשו"ת פרי יהושע (סימן יח יט), משמע דדעתו להקל אפילו באותם המחללים שבת בקביעות, לאחרים במוצ"ש. ובספר ברית עולם (עמ' אות ח), כתב דבכה"ג אסור לעולם לכל ישראל דאין שייך בזה הטעם דאין אדם חוטא ולא לו, ואכמ"ל.
אמנם כבר כתב עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל (במכתב משנת תשכ"ה ועתה נדפס מחדש בקובץ תשובות ח"ב סי' כא) שאפשר לסמוך על דעת ר"ת דמה דבעכו"ם צריך להמתין בכדי שיעשו הוא משום דאיסור אמירה קל בעיניו, וזה אין שייך במומר, שהרי ישראל מצווים עליו משום לפני עור לא תתן מכשול ואין צריך להמתין בכדי שיעשו. ושמעתי ממרן (שליט"א) זצוק"ל שוודאי במקום שאפשר ראוי להחמיר אלא שבעת הצורך יש מקום להקל.
ב. המורם מהך שמעתתא, דבמעשה שבת הנעשה בקביעות ובתמידות יש מקום לדון להחמיר בתלתא.
א. יתכן דצריך להמתין למוצ"ש עד בכדי שיעשו, וכמ"ש הפמ"ג לענין מומר לעכו"ם, ובפשטות ה"ה נמי למומר לשבתות. וכן פסק בשו"ת מחזה אברהם (ח"א סי' מח). ובאבני זכרון (ח"א סימן פב), העלה דהפמ"ג כתב דינו במומר לעכו"ם לרבותא, דאף בכה"ג אסור עד בכדי שיעשו אע"פ שאינו מוחזק כמומר לשבתות, והיה אפשר לתלות דיצה"ר דע"ז בלבד תקפו, ואכתי לא יחלל שבת לצורך אחרים, ויהיה מותר מיד במוצאי שבת, ובזה אשמועינן הפמ"ג דכיון דקיי"ל דמומר לע"ז ומומר לחילול שבת שוין הן, לפיכך אף מעשה המומר לעכו"ם אסורים עד בכדי שיעשו, דאמרינן דכיון דפקר כולי האי, ודאי יחטא אף בשביל אחרים (ועיי"ש שהאריך שיש לחשוש מלקנות תוצרת מפעל כזה, אף ממה שייצרו בימות החול, משום חשש מאכלות אסורות, פת עכו"ם והחזקת ידי עוברי עבירה). ואף דבשו"ת שארית ישראל (סימן כ), ובשו"ת פרי יהושע (סימן יח), ובעצי בשמים (סימן שיח), פקפקו בזה, ובשו"ת כתב סופר, או"ח (סימן נ), החמיר יותר דחשיב כמו מבשל עצמו לכאורה ראי' להחמיר לאסור לפחות עד בכדי שיעשו – אך כאמור בשעת הדחק מעיקר הדין הורה מרן (שליט"א) זצוק"ל (כנ"ל) שאפשר להקל.
ב. יתכן שהתוצרת נאסרת לכל מי שנעשה בשבילו, ולפחות למי שנעשה בידיעתו וברצונו, וכדין המבשל עצמו במזיד דנאסר לו עולמית. אלא דיש לדון בגדר זה שנעשה בשבילו, האם רק כשהוא חפץ בחילול השבת חשיב כמי שנעשה בשבילו ואסור לו עולמית, או אף אם אינו חפץ בחילול השבת בדוקא, אלא שהוא רוצה את גוף הפעולה או הדבר, אמנם אין לו צורך שהדבר יעשה דוקא בשבת, נמי חשיב כנעשה ברצונו. ובשו"ת מחזה אברהם (ח"א סימן מח), משמע דנקט לענין אופה שאפה בשבת, דהקונים התמידיים אשר האופה עושה על דעתם, דינם כאילו מצווים לו לאפות בשבת והם מזידין, ודינם כהאופה עצמו, ודברי המאפה אסורים גם להם עולמית. ומבואר דנקט דאף אם אינו רוצה בחילול השבת להדיא, אלא הוא רוצה את הפעולה, נמי חשיב כמי שנעשה בשבילו ואסור לו עולמית.
ג. עוד יש לדון בזה, דאף מי שלא נעשה בשבילו אסור לקנות מתוצרת מפעל המחלל שבת בקביעות משום דבכך הינו מסייע ידי עוברי עבירה, ואף יתכן דיש בזה משום לפני עור ממש, וכמו שהאריך בקהלות יעקב (ח"ב ס"ז), בתשובה להר"ר יעקב הלפרן ז"ל, לענין קניית תוצרת מפעל המלט אשר עובדים שם כמה עשרות פועלים יהודים בש"ק בפרהסיא, וכתב שם בתוך דבריו בשם גיסו "הגאון האמיתי בעל החזון אי"ש דהוי לפני עור גמור, דהרי הם עושים בכדי למכור, ואילו היו היראים שבארץ ישראל נמנעים מלקנות ודאי היו מוכרחים למעט את תוצרתם, והי' עכ"פ ממעט בחילול איזה שבתות בשנה, או שהיו ממעטים בפועלים או בשעות העבודה או בכמותה, וא"כ נמצא שכל קונה וקונה מסייעו ממש שיחלל יותר את השבת משאילו לא קנה, באופן שבלעדו לא היה נעשה זה החילול", עיי"ש. וע"ע מה שכתב בזה בתשובות כתב סופר (בסי' נ) שיש לחשוש בזה משום איסור מסייע ידי ע"ע, ויש לחוש גם משום לאו דלפ"ע. ועיין עוד בשו"ת בית שלמה להרב שלמה נתן קאטלער מה שהאריך בזה, וראה להלן אות טו מה שכתבנו עוד בזה.
ג. והנה הובאו לעיל דברי המג"א (סימן שיח סק"ב) שכתב בריש דבריו דלמי שנעשה בשבילו הוה ג"כ דינו כאילו הוא עצמו, ואם נעשה במזיד אסור לעולם אף למי שנעשה בשבילו, והוכיח זאת המג"א ממה דמצינו לענין מבטל איסורין לכתחילה דאם עבר וביטל איסורין לכתחילה, אסורין לעולם אף למי שנעשה בשבילו משום קנסא, וה"ה הכא קנסו גם את מי שנעשה חילול השבת בשבילו.
ולפ"ז יל"ע, דהנה כתב הרמ"א יו"ד (סימן צט ס"ה), דהמבטלים איסור לכתחילה אסורים גם כן למכרו לישראל אחר, שלא יהנו ממה שביטלו, וכן פסק הש"ך (שם ס"ק יב), דבאופן שנהנה ע"י מכירתו לישראל אסור. וא"כ אי נימא דדין ביטול איסור לכתחילה דמי לדין המבשל בשבת, הרי המבשל בשבת במזיד שהתבשיל אסור לו עולמית, אסור לו אף למוכרו לאחרים, בכדי שלא יהנה בו. אמנם בפר"ח שם פליג וס"ל דיכול למוכרו אפילו ביוקר לישראל, ואף שמרויח בזה מ"מ שרי, הואיל שלא היתה כוונתו בביטול האיסור בכדי למוכרו, אלא היתה כוונתו לאוכלו, וכיון דלא נתקיימה מחשבתו דהא לא שרינן ליה לאכלו, שרי למוכרו אף ביוקר ואע"פ שמרויח. אכן כבר כתב בשו"ת כתב סופר (סימן נ), דמסתבר דאף לדעת הפר"ח, פונדקאי המבשל בשבת אסור לו למכור את תבשיליו, דהרי בכך איתעבידא מחשבתו, דכל מטרתו בבישול הוא כדי למוכרן. ולפ"ז פשוט לכאורה דמפעלים בבעלות ישראל הפועלים בשבת כבחול, אסורים למכור את התוצרת שיוצרה תוך כדי חילול השבת דחשיב איתעבדא מחשבתם.
וכבר ציינו לעיל, דעפ"י דברי המג"א בשם הב"י יש מקום מעיקר הדין להקל בזה אף בזמנינו, יעו"ש.
ד. ואיכא לעיוני אי איכא איסורא על הקונים ברכישת תוצרת מפעלים אלו משום לפני עור שמכשילין בקנייתם את בעלי המפעל במכירת התוצרת. ומסייע בידי עוברי עבירה.
והנה אי' במסכת ע"ז (דף ו), דאי אית ליה לדידיה לא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול, ומקשה הגמ' והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול, והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול, הכי במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא, דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ש"מ, ע"כ. ומבואר דליכא איסורא דלפנ"ע מן התורה אלא בכגון תרי עברי נהרא, דהיינו באופן שהחוטא לא יוכל לעבור על האיסור ללא סיוע חבירו.
כתב הרמב"ם (פי"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש הי"ד). דאסור לחזק ידי עוברי עבירה, וכל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה, שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. ובספר המצוות (לאוין רצט), כתב דלאו זה כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא שעוורה תאותו עין שכלו וחזר עור, ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו, או יכין לו סבת העבירה, ועיין בפיה"מ שביעית (פ"ה מ"ו) ותרומות (פ"ו מ"ג).
ונחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם, האם החמיר אף באופן שאינו כתרי עברי דנהרא, ולפיכך השמיט ולא כתב דמיירי דוקא באופן שהוא כתרי עברי נהרא, וכן נקט המהר"ם שיק בביאורו (למצוה רלג) דהרמב"ם ס"ל דעובר אלפנ"ע אף בחד עברא דנהרא. אמנם יש שכתבו דמ"ש הרמב"ם שהכין לו סיבת העבירה הוא תרי עברי דנהרא, דבל"ז לא חשיב שהוא הכין לו את סיבת העבירה.
אלא שמצאנו לרבותינו האחרונים שנחלקו בגדר הך מילתא, הנה כתב בפני משה (ח"ב סימן קה), לענין הלואה בריבית, דהיכא שהלוה ראה שהמלוה עמד להלוות אותם המעות בריבית לאיש אחר ליכא לפנ"ע. אבל במל"מ (פ"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ב), תמה עליו דלא דמי כלל לנזיר, דשאני התם דהאיסור היה נעשה גם אם לא היה זה מושיט לו הכוס, משום שיכול היה לשתות את היין אף אילו לא הושיטו לו את הכוס, ולכן אף אם הושיט אינו עובר אלפני עור. אבל גבי ריבית דאם לא היה לוה זה, היה הלוה האחר עובר אלפני עור, בשביל שלוה זה לא נפטר מלפני עור, דאין המלוה יכול לעבור על האיסור בלא לוה. ודכוותא גבי נזיר נמי אם היה מושיט לו אחר כוס יין בתרי עברי, ובא אחר והושיט לו פשיטא דעובר, עיי"ש עוד מש"כ בזה. אמנם בשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן פג), הסכים לדעת הפ"מ דלית בכה"ג משום לפנ"ע. אכן עיין בשד"ח (מערכת ולפני עור אות ט), שכתב דדעת הברכי יוסף והפמ"ג ועוד אחרונים כדעת המל"מ, ויש שכתבו שכן משמע מדברי הראשונים.
ולפ"ז עוברים הקונים על לפ"ע דכל קונה מוסיף בעבירה של בעל המפעל. וביותר יש להוסיף ע"פ מש"כ בקה"י שם דבכה"ג שמחלל את השבת לצורך הרבים, ורוצה להרבות סחורתו, לכו"ע אסור מן התורה משום ולפנ"ע לא תתן מכשול, דכל קונה מסייע בידו להרבות בחילול השבת.
אמנם יתכן דאף לדעת הפ"מ דליכא משום לפנ"ע, מ"מ איכא איסור מסייע מדרבנן, וכמבואר ברא"ש ובתוס' שבת (דף ג ע"א ד"ה בבא), והובאו הדברים בשטמ"ק ב"מ (דף ה), בשם הריטב"א. וראה מה שכתב במחנה חיים (ח"א סימן מה), בשם הרמב"ם ועוד ראשונים דאיכא איסור במסייע מדרבנן. ויש שהוכיחו דאיכא איסורא בכה"ג מהא דחזינן דקטן האוכל נבלות בי"ד מצווין להפרישו. אכן יל"ע בזה, דלכאורה לא דמו, דהקטן שפיר ישמע לו כשיפרישנו, אבל בגדול שלא ישמע לו מניין דאיכא איסורא במסייע לו. ובחידושי מהר"ץ חיות שבת (שם), כתב דלדעת הרמב"ם יש בזה איסור מן התורה, וכמ"ש במצוה (עשה רה). ובשד"ח חילק דהרמב"ם מיירי רק באופן שיכול להפרישו. ולפ"ז פשוט דבאופן שיכול להפרישו מן האיסור ודאי חייב להפרישו, וכמבואר ברמב"ם (פ"י דכלאים הל' כה) ובשו"ע יו"ד (סימן שג ס"א), שאם רואה כלאים על חבירו פושטו ממנו ואפילו בשוק [ועיין במנ"ח (מצוה ח), שדן האם דין זה של אפרושי מאיסורא נכלל בגדר תוכחה או דיליף מדרבנן מלפני עור]. וכתב בשד"ח (אסיפת דינים מערכת ה"א אות ב ד"ה ונראה), דברור דאפרושי מאיסורא כגון זה חייב אף במילי דרבנן, וכמ"ש בנחלת צבי לפ"ת (בסימן שג), שכן הסברא נותנת דבכל מקום שיוכל למנוע איסור חייב להפרישו. ובאופן שהאיסור הוא משום קנס, עיין בדרך המלך (פ"ח מהלכות חמץ ומצה), דאין חובה להפרישו, וראה עוד מש"כ בזה בפרי יצחק (סימן כו), ובשד"ח (כללים מערכת ו אות כו), ובשעה"צ (סימן שמז סק"ח). אכן התוס' בשבת הנ"ל מיירי באופן שאין יכול להפרישו מן האיסור, ומ"מ כתבו דאיכא איסור מדרבנן לסייעו, ועיין בגיטין (דף סא ע"א) ובפירש"י שם. אבל בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תקלה), מבואר דס"ל דמותר ובערך השולחן (יו"ד סימן קנא), הביא דמשמע מדברי רבנו ירוחם (נתיב ד ריש ח"ז) דמותר, וכ"מ מדברי הסמ"ג (קסח) ועוד.
ויש שהוכיחו דאיכא איסור מסייע מדרבנן, מהא דאיתא בנדרים (דף סב ע"ב) רב אשי הוה ליה ההוא אבא (פרש"י, יער), זבניה לבי נורא (פרש"י דהוא שם עבודת כוכבים), א"ל רבינא לרב אשי האיכא לפני עור לא תתן מכשול, א"ל רוב עצים להסקה ניתנו (ופרש"י, דכמוכר עצים להסקה דמי ולא לעבודת כוכבים). והשתא מאי פריך רבינא דיש בזה משום לפני עור, והא שכיחי עצים טובא לקנות. אלא מוכח כדעת התוס' והרא"ש דעכ"פ איכא איסור מסייע מדרבנן. ועיין במו"ק (דף ה), ובחידושי אגדות למהרש"א שם מה שכתב בדעת אביי. ובשו"ע יו"ד (סימן קנא ס"א) כתב הרמ"א, דיש אומרים דהא דאסור למכור להם דברים השייכים לע"ז היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר, ויש מחמירין. וכתב שם הש"ך (ס"ק ו), דדעה קמייתא ס"ל דדמי למה דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בקאי בתרי עברי דנהרא. וכתב שם דכל זה לדעת הרמ"א אבל לדעתו נראה דבעכו"ם לכו"ע שרי, דלכו"ע בעכו"ם ובמומר שאין חייב להפרישו מותר, עיי"ש. והקשה שם בדגול מרבבה דהא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, וא"כ מה בינו לשאר ישראל לענין להפרישו מעבירה. וכתב דכוונת הש"ך דאף בישראל אין מצווין להפרישו כי אם כשעובר בשוגג ויש ביד איש אחר להפרישו, וכמו בקטן האוכל נבילות שהקטן שוגג הוא, אבל בישראל הרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה, אפילו אינו מומר גמור, אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך. ומומר דנקט הש"ך הוא משום דהפוסקים מיירי במומר, ומומר מסתמא מזיד הוא, ועוד דכל עובר עבירה במזיד יקרא מומר לאותו דבר, עכת"ד. ולדעתו אין איסור מסייע לישראל העושה במזיד. אמנם מדברי המג"א או"ח (סימן שמז סק"ד), משמע דאף למומר יש איסור מסייע מדבריהם, עיי"ש, וכן דעת רוב האחרונים, ועיין בשד"ח שם ובחתן סופר (דף קמא אות לד) מה שהאריך בזה. ובשו"ת כתב סופר יו"ד, כתב דלסייע בשעת העבירה עצמה ודאי אסור אף במומר. ועיין עוד בזה במנחת חינוך (מצוה רלב אות ג), ובשו"ת רעק"א (סימן קצד), ובשו"ת משיב דבר (יו"ד סימן לא), אג"מ (יו"ד סימן עב), ואכמ"ל עוד. אכן אף דדעת רוב האחרונים דאיכא איסור דמסייע אף במזיד ומומר, מ"מ צירפו הפוסקים את דעת הש"ך כסניף לקולא, וכמו שכתב בשו"ת יד יצחק (ח"ג סימן צה).
אלא דבנידון דידן יש לעיין, דהגם דלכאורה הקונה ממוצרי מפעל המחלל את השבת, גורם לו לעבור אאיסורא דרבנן, שאסרוה חכמים ליהנות ממה שעשה בשבת במזיד, וקעבר אלפני עור, אף דאין בזה איסור מן התורה, וכמבואר בתוס' ע"ז (דף כב ע"א ד"ה תיפוק) בשם ר"ת. ועיין בזה בפמ"ג יו"ד סימן סב שפ"ד סק"ט, ובשד"ח דברי חכמים (סימן לו). אמנם בנידון דידן לכאורה אינו כתרי עברי דנהרא, דאם לא יקנה זה הרי ימצאו קונים אחרים, ועיין בש"ג (פ"ק דע"ז) שנסתפק בכה"ג דשכיחא לקנות אי חשיב כתרי עברי דנהרא או לא, ועיין בשד"ח שם מ"ש בזה. אבל מ"מ לכאורה אסור משום מסייע מדרבנן, דאף בחד עברא דנהרא אסור. אמנם כבר כתבו האחרונים דבאיסור שאינו אלא מדרבנן, אין איסור במסייע לו, דהוי כגזירה לגזירה ולא גזרו בזה. ועיין בזה בפמ"ג (או"ח סימן קס"ג א"א סק"ב), ובשו"ת כת"ס שם. וראה מה שהבאנו לעיל באות ו בשם שו"ת מחזה אברהם, ועיי"ש שפלפל בגדרי מסייע במזיד באיסורי דרבנן, והביא שהוכיח בבית שלמה מהא דאיתא בע"ז (דף נה) אין דורכין עם הישראל שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, ושם הא הוי איסור דרבנן, דאינו מוזהר על משמרת תרומותי בחולין הטבולין לחלה אלא מדרבנן, וכמ"ש הר"ש (בפ"ג דחלה), הרי דאף בדרבנן איכא איסור דמסייע.
והנה לדאבון לב, חלק גדול מהחברות באר"י מחללי שב"ק רח"ל או שותפים בחילול שבת קודש, ולפי המבואר לעיל היה מקום להימנע מרכישת תוצרתם משום מסייע, ובשם מרנא החזו"א זצוק"ל שמעתי (ואיני יודע אם הדבר מוסמך) שאיסורי מסייע נועדו שלא לסייע בידי העבריין אבל במקום שהדבר גורם ל"קנוס" את השומרי שבת שמתקשים להשיג את הנצרך להם לא הוי בכלל מסייע.
תבנא לדינא:
א. לדעת רוב הראשונים, המבשל בשבת בשוגג, לרבי מאיר מותר אף בו ביום, ולרבי יהודה אסור עד מוצאי שבת, ולר"י הסנדלר מותר במוצ"ש רק לאחרים. ואם בישל במזיד, לר"מ מותר במוצ"ש, לר"י נאסר לו התבשיל עולמית ולאחרים מותר במוצ"ש, ולר"י הסנדלר אסור אף לאחרים לעולם.
ב. לדעת רוב הראשונים קיי"ל להלכה כרבי יהודה, וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. אמנם יש מן הגאונים שפסקו כר"י הסנדלר, ודעת התוס' דהלכה כרבי מאיר, וכן הסכים בביאור הגר"א.
ג. לדעת רוב הראשונים, במעשה שבת שנעשה ע"י ישראל אין צריך להמתין למוצ"ש בכדי שיעשו. והורה עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל, דאף במומר מעיקר הדין אין צריך להמתין בכדי שיעשו, דאפשר לסמוך על דעת ר"ת דמה דבעכו"ם צריך להמתין בכדי שיעשו הוא משום דאיסור אמירה קל בעיניו, וזה אין שייך במומר – אולם ודאי רצוי להחמיר בדבר.
ד. אם לא נעשתה פעולה בגוף החפץ, וכגון במלאכת הוצאה, יש מן הראשונים דס"ל שאין זה נכלל בכלל "מעשה" שבת. והאחרונים צירפו שיטה זו להקל באיסור דרבנן.
ה. מעשה שבת במלאכה האסורה מדרבנן, אם נעשה בשוגג לדעת הרבה פוסקים מותר, ובנעשה במזיד, משמע מדעת הרמב"ם דמותר אף לו עצמו למוצ"ש, ויש שפסקו כדעת הר"ן דאסור.
ו. במלאכת ישראל הנעשית בקביעות תוך כדי רמיסת קדושת השבת רח"ל יש להחמיר טפי. ויעשה בכל ענין שאלת חכם.
