או"ח א' סימן ס"ח
בירור בענין מעשה שבת
א. איסור מעשה שבת
שנינו (תרומות פ"ב מ"ג), המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהם מזיד לא ישתמש בהם, המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל מזיד לא יאכל, הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור, ע"כ. וכתב שם הר"מ בפיה"מ, דבשוגג מותר לו לאכול את התבשיל למוצ"ש, אבל בשבת אסור לאוכלו בשום פנים, ובמזיד, הרי זה שבישלו אסור לאוכלו לעולם, אבל לאחרים מותר למוצ"ש, משום שנאמר בשבת, קדש היא, ואחז"ל היא קדש ואין מעשיה קדש. וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות שבת הכ"ג), דישראל שעשה מלאכה בשבת בזדון, אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד, אבל בשוגג למוצאי שבת מותר ליהנות ממנה בין הוא בין אחרים.
ומקור דברי הרמב"ם – כרבי יהודה בבריתא דשנינו בתוספתא (שבת פ"ג ג), והובאה הך ברייתא בכמה מקומות בש"ס, חולין (דף טו ע"א), ב"ק (דף עא ע"א) ועוד, המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר (ופירש"י, דהוא עצמו יאכל בו ביום ואין צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, דהא דאמרינן בעלמא שצריך להמתין בכדי שיעשו לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא, דלא נמטייה הנאה מאיסורא, אבל בשוגג לא. במזיד, דאיכא איסורא, לא יאכל בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו). רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית (ופירש"י, דבשוגג אסור עד מוצ"ש, דאף דליכא ביה חיוב סקילה, עבירה מיהא איכא, ובעינן בכדי שיעשו, דלא נמטייה הנאה מעבירה). רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים (ופירש"י, דבשוגג יאכל למוצ"ש בכדי שיעשו כר' יהודה, דמשוי ליה עבירה אף בשוגג, אלא דר"י הסנדלר מחמיר טפי וקניס שוגג אטו מזיד, ולפיכך לדידיה דעביד איסורא קנסו רבנן).
מבואר דלרבי יוחנן הסנדלר אין היתר במעשה שבת רק לאחרים כשנעשתה המלאכה בשוגג, אבל לו עצמו אסור, ובמזיד אסור אף לאחרים לעולם. ולדעת רבי מאיר בעשה המלאכה בשוגג מותר אפילו בשבת, וכמבואר בסוגיא דשבת (דף לח ע"א), דר"מ לא קנס בשוגג כלל, אלא דלא התבאר להדיא בדברי ר"מ מה דין תבשיל שנתבשל במזיד, לאחר השבת, ומה דין התבשיל בשבת עצמה לאחרים. ולרבי יהודה בשוגג מותר למוצ"ש, ובמזיד אסור לעולם, ולא נתבאר להדיא בדבריו אי לאחרים נמי אסור לעולם.
ב. הנאה ממעשה שבת שנעשה בשוגג ובמזיד
והנה שנינו בחולין (דף יד ע"א), השוחט בשבת וביום הכיפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ולמסקנת הגמ' שם (דף טו ע"א), מיירי מתני' בשחט בשוגג ואליבא דרבי יהודה, ומקשה הש"ס התם, ונוקמה במזיד וכרבי מאיר, ומשני לא סלקא דעתך, דקתני דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל, אף הכא נמי לא שנא בשוגג ולא שנא במזיד לא אכיל, ומקשה הש"ס ונוקמה כר"י הסנדלר דאמר ל"ש בשוגג ול"ש במזיד לא אכיל, ומשני דר"י הסנדלר קמפליג במוצאי שבת לאחרים ולא לו, תנא דידן שחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים, ע"כ.
ומשמע לכאורה דלרבי יהודה בשוגג אסור לאחרים בשבת, דאל"כ א"א לאוקמי מתניתין כוותיה, וכמו שדחתה הגמ' דליכא לאוקמי כר"מ, דלא הויא דומיא דיום הכיפורים, ומבואר דבשבת עצמה אסור אף לאחרים. וכן משמע דבמזיד ודאי אסור אף לאחרים בשבת, אמנם במוצ"ש מותר לאחרים לרבי יהודה אף במזיד, דאל"כ מזיד דרבי יהודה שווה לר"י הסנדלר, ובסוגיות הש"ס מבואר דרבי יהודה ור"י הסנדלר פליגי. ועוד יש להוכיח דלרבי יהודה שרי במוצ"ש לאחרים אף במזיד, דהנה איתא בגמ' בב"ק (דף עא ע"א), ובכתובות (דף לד ע"א), דשחיטה בשבת הויא שחיטה שאינה ראויה, דאסורה באכילה עולמית לא לו ולא לאחרים, ואוקמינא אליבא דרבי יוחנן הסנדלר וא"כ מבואר דרק לר"י הסנדלר אסורה לעולם אף לאחרים, ולהכי אוקמה הש"ס אליביה, אבל אליבא דרבי יהודה אף במזיד מותר במוצ"ש לאחרים.
ולדעת רבי מאיר, משמע לכאורה דלמוצ"ש מותר אפילו במזיד, וכל מה דאסר ר"מ במזיד הוא בשבת עצמה, דאל"כ הו"ל להש"ס לדחות את האוקימתא דר"מ כמו דדחה את האוקימתא דר"י הסנדלר, דהרי תנא דמתני' לא מפליג וקתני דשחיטתו כשרה, ואדרבה הכי עדיפא ליה למידחי, דאין הדחיה רק מכח הדמיון ליוהכ"פ, אלא מגוף דין המשנה דשחיטתו כשרה. ועוד דאל"כ מזיד דר"מ שוה למזיד דרבי יהודה. ומשמע נמי דלר"מ במזיד בשבת עצמה אסור אף לאחרים, דאל"כ היכי ס"ד להש"ס לאוקמי מתני' דשוחט בשבת כר"מ, דהרי אפי' במזיד לא דמי ליוהכ"פ, דביוהכ"פ אסור לכולם, וא"כ מוכח לכאורה דעכ"פ במזיד אף לר"מ אסור באכילה בשבת עצמה אף לאחרים.
נתבאר דרבי מאיר ורבי יהודה פליגי בב' אופנים, במבשל בשוגג, דר"מ מתיר מיד, ולר"י אסור עד מוצ"ש. ובמבשל במזיד, דר"מ מתיר במוצ"ש, ור"י אוסר לו עולמית ולאחרים עד מוצ"ש. וכן ביארו רוב הראשונים בסוגיא (שבת לה ע"א, וחולין יד ע"א) דלרבי מאיר אין איסור במעשה שבת שנעשה בשוגג כלל, ובמזיד אסור בהנאה בשבת בין לו בין לאחרים, ולמוצאי שבת מותר אף למבשל עצמו. ולדעת רבי יהודה בשוגג אסור בו ביום, ומותר למוצ"ש אף למבשל עצמו, ובמזיד אסור בשבת, ומותר במוצ"ש רק לאחרים ולא למבשל עצמו. ולדעת ר"י הסנדלר אין היתר למעשה שבת, מלבד מה שנעשה בשוגג דמותר לאחרים למוצ"ש.
אמנם במסכת כתובות (דף לד ע"א), כתב רש"י דלרבי מאיר במזיד אינו אוכל לעולם, אבל אחרים ישראלים אוכלים וצ"ב דסתר עצמו למש"כ בסוגי' דחולין וב"ק וכבר העיר בזה בבאה"ט (או"ח סימן שיח סק"א). ועוד צ"ע הרי מהסוגיא דחולין מבואר דלר"מ שרי במוצ"ש אפילו למבשל עצמו, דאל"כ ליכא לאוקמי למתני' כר"מ כלל, ועוד דא"כ מזיד דר"מ שווה למזיד דרבי יהודה. ועיין בשטמ"ק שם מש"כ ביישוב דברי רש"י שם. אכן שיטת רוב הראשונים היא כדברי התוס', דמזיד דר"מ הוא כשוגג דרבי יהודה, ומזיד דרבי יהודה הוא כשוגג דר"י הסנדלר.
ג. המתנה בכדי שיעשו
אלא דיל"ע בכל גווני דשרי למוצ"ש, האם צריך להמתין בכדי שיעשו או דשרי למוצ"ש מיד. והנה איתא בביצה (דף כד ע"ב), אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש מאותו המין במחובר אסור, ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו וכו', ע"כ.
ופירש"י שם דטעם האיסור במוצ"ש עד בכדי שיעשו, הוא כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב. ובתוס' (שם ד"ה ולערב), הקשו דא"כ המבשל בשבת בשוגג אמאי יאכל דהא נהנה ממלאכת שבת. ולפיכך פי' ר"י דטעם האיסור הוא בכדי שלא יבוא לומר לנכרי לך ולקט. ומשמע דס"ל לתוס' דלדעת רש"י יש לאסור בכדי שיעשו אף במלאכת ישראל, וכן משמע מדברי התוס' בחולין (דף טו ע"א ד"ה המבשל). וכן כתבו הב"י והב"ח או"ח (ריש סימן שיח), דלדעת רש"י אף במלאכה שנעשתה ע"י ישראל אסורה עד בכדי שיעשו, וכדעת הרמב"ן, וכ"כ להדיא בחולין (דף טו ד"ה לא יאכל). וכן פסקו השאלתות (ריש קכח), והבה"ג שהובא בחידושי הרשב"א בחולין שם.
אמנם רוב הראשונים נקטו דטעם האיסור עד בכדי שיעשו הוא משום דחיישינן שיצוה לכתחילה לנכרי לעשות מלאכה בשבילו, וכתירוץ ר"י בתוס', ומשום הכי כתבו דרק בנכרי שעשה מלאכה לישראל, אסורין במוצ"ש עד בכדי שיעשו, דבהכי חיישינן שיבוא לצוות עליו לכתחילה לעשותו, דהדבר קל בעיניו, היות שהוא איסור אמירה בעלמא, אבל במלאכה שנעשתה ע"י ישראל, לא חיישינן שיצווהו לכתחילה לעשותה, דהדבר חמור בעיניו לצוות לישראל שיחלל את השבת. וכן דעת הרא"ש, הר"ן ורבינו יונה, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות שבת הכ"ג). וטעמם, דרק בדבר הנעשה ע"י עכו"ם, דהדבר קל בעיניו, חיישינן שיבוא לצוותו לחלל שבת עבורו, ועוד דהישראל לא ישמע לו אף אם יצווהו. וראה עוד בט"ז שם ובמשנ"ב (שם סק"ה). ואף לדעת רש"י כתב המג"א (שם סק"ב), דאין צריך להמתין בכדי שיעשו במעשה שבת שנעשה ע"י ישראל, דכיון דהדבר לא שכיח לא גזרו בו רבנן. ובאמת כן מבואר בתוס' דחולין (שם ד"ה מורי להו), שתירצו לפירש"י דבשוחט בשבת בשוגג יאכל, דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו [אלא דיש להעיר דהמג"א סיים דבריו "ודלא כב"ח", וכוונתו למ"ש הב"ח דלשיטת רש"י מעשה שבת דישראל אסורין עד בכדי שיעשו, ובאמת כבר כתב כן הב"י וא"כ הו"ל לכתוב גם ודלא כב"י, וצ"ב].
ד. הכרעות הראשונים להלכה
להלכה מצאנו בענין זה כמה סוגיות חלוקות. דהנה בחולין שם, איתא בגמ', כי מורי להו רב לתלמידיה, מורי להו כרבי מאיר, וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה, משום עמי הארץ. ופירש"י שם, דבהוראה ליחיד הורה רב במבשל בשבת כרבי מאיר דמיקל, אבל בפירקא ביום השבת ברבים, דרש כרבי יהודה. וכן דרש רבי חייא בר אבא. וכדאי' בשבת (דף לח ע"א). [אכן בירושלמי (פ"ב דתרומות ה"א ופ"ג ה"א דשבת), מצאנו שינוי בזה, דשם איתא רב כד הוה מורי בחבורתיה מורי כר"מ, בצבורא כרבי יוחנן הסנדלר, שמואל הורי כר"י הסנדלר, ובפ"ד דעירובין הוזכר בירושלמי רק דעת ר"מ, עיי"ש].
עוד מצאנו בזה סוגיות חלוקות דבמסכת שבת (דף לח), בסוגיא דשכח והשהה, אזלינן כדעת ר"מ, ואילו הסוגיות דשבת (דף קמ ע"א), וריש פ"ק דביצה, רב פפא איקלע וכו', אזלי כרבי יהודה.
והנה למסקנת הסוגיא בחולין, (דף טו ע"א), מתני' דהשוחט בשבת אתיא כרבי יהודה. אמנם בגיטין (דף נד ע"א), מסקנת הגמ' דמתניתין דמסכת תרומות אתיא כרבי מאיר. והקשו האחרונים מדוע בפיה"מ פירש הרמב"ם לההיא מתניתין כרבי יהודה. וכתב הרש"ש (גיטין שם), דמה שפירשו הרמב"ם והרע"ב את המשנה אליבא דר"י, לא לפרושי כונת המשנה אתו אלא לפסק הלכה כתבו כן, דלהלכה קיי"ל כר"י, אבל בזה מודו דמתניתין אתיא כר"מ, דזהו הלשון עצמו שאמר ר"מ.
וכן פסק הרמב"ם (פכ"ו מהלכות שבת הלכה כג), כרבי יהודה, וכתב, ישראל שעשה מלאכה בשבת, אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצ"ש מיד, שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא, היא קדש ואין מעשיה קדש וכו'. ואם בישל בשגגה, למוצ"ש יאכל בין הוא בין אחרים מיד, וכן כל כיוצא בזה.
הרי"ף בפרק כירה (דף יז ע"א מדפי הרי"ף) הביא הך פלוגתא דר"מ ור"י ור"י הסנדלר, ואח"כ כתב דפליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן, וכו'. וקיי"ל דבכל התורה כולה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, וש"מ דליתא לדר"י הסנדלר, הלכך הלכה כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת בין לו בין לאחרים, במזיד יאכל למוצ"ש לאחרים ולא לו, עכ"ד. והקשה שם בעל המאור, דהא רבינא ורב אחא לא נחלקו אלא לדעת ר"י הסנדלר, וא"כ אפילו ניזיל בתר המיקל הרי הלכה כמותו, וא"כ הוה ליה להרי"ף לפסוק הלכה כר"י הסנדלר, כיון דפליגי ר"א ורבינא בשיטתו. וכתב שם הרמב"ן במלחמותיו דס"ל להרי"ף דכיון דהלכה כדברי המיקל, ואשתכח דמעשה שבת דרבנן, וממילא שמעינן מינה דליתא לדר"י הסנדלר, דבדרבנן קיי"ל כדברי המיקל, וכיון דליתא לדר"י הסנדלר, על כרחין הלכה כרבי יהודה, דר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה, עיי"ש. ובחידושי הר"ן, וכן בעל ההשלמה בב"ק ועוד, כתבו בביאור הך מילתא דקיי"ל כרבי יהודה, דכיון דאיכא מ"ד דאף לדעת ר"י הסנדלר אין איסור מעשה שבת אלא מדבריהם, א"כ לית לן לאחמורי כוותיה, ועיין בביאור הגר"א או"ח (ריש סימן שיח), וראה עוד מה שהאריך בזה בהעמק שאלה (סימן קכח).
יש מן הראשונים שכתבו להסביר טעם הרי"ף שפסק כר"י ע"פ מה דדרש רב בפירקא כרבי יהודה, הוא משום דלא ס"ל להך כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י.
ומש"ה הוצרך לדרוש בזה כרבי יהודה, עיין בר"ן (פ"ג) דשבת ובמלחמות הרמב"ן (שם). ומ"מ רוב הראשונים שפסקו כרבי יהודה כתבו עיקר לטעמם משום הסוגיות דאזלי כרבי יהודה, ופסקו של רב דדריש בפירקא כוותיה, מפני עמי הארץ, וממילא בזמנינו דנפישי נמי עמי הארץ ראוי להחמיר כדעת רבי יהודה, וכדעת הרי"ף, וכן פסקו בשאילתות (סימן קכח), ובבה"ג. ובאוצה"ג כתובות הביא כן בשם רב האי גאון. (בעיקר שינוי דברי רב בין מה שדרש בציבור למה שפסק ליחיד, הנה מצינו כן בכמה אופנים, ראה בנדרים (דף מט ע"א), ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ, ובשבת (דף קטו ע"א), כיון דחזא דהוו קא מחרפי, ועוד, ועיין בשו"ע או"ח (סימן שיז ס"ג ברמ"א ועוד).
בספר העיטור הביא שפסק רב שרירא גאון כר"י הסנדלר, וטעמו משום דר"א ורבינא פליגי בשיטתו. אמנם דעת רב האי גאון לא כן, עיין באוצה"ג כתובות (דף לד, עמ' 9 הערה ה). והריטב"א כתב במסכת כתובות דגם רב האי פסק כר"י הסנדלר, ולפ"ז אין רב האי גאון חולק על אביו. ורבינו חננאל (ב"ק דף עא), האריך להוכיח דדעת הירושלמי, ור"א ורבינא ור' שמעי' בסוגי' שם ס"ל כר"י הסנדלר.
ובפסקי הר"י דטראני במסכת ב"ק פסק כרבי יוחנן הסנדלר, ועיקר חיליה משום דר"א ורבינא, דהם בתראי מרב, ס"ל כוותיה. והוסיף להוכיח דר"א ורבינא דפליגי בדעת ר"י הסנדלר, אינהו נמי ס"ל כוותיה, דאל"כ הו"ל למימר מעשה שבת לרבי יוחנן וכו'. ומדאמרי מעשה שבת סתם, ש"מ סברא דנפשם ופסק הלכה כרבי יוחנן הסנדלר אתו לאשמועינן.
אמנם בפסקי הרי"ד כתב שם דבר חדש, דלפיכך כל מעשה שבת שעושה ישראל משומד, כגון אם אפה פת בשבת, אסורה אותה הפת באכילה לעולם. ויש לעיין מניין לו דבמומר מיירי, דמפשטות הסוגיא משמע דמיירי בכל מזיד, ואף אם עשה את המלאכה בצנעה, אסורה לעולם, ואמאי פסק הכי דוקא במומר. ויתכן דמספקא ליה להרי"ד אי הלכה כר"י הסנדלר, והלכך במשומד פסק כוותיה, וכמו שנבאר בס"ד להלן (אות ו) דבמומר יש להחמיר טפי.
עוד מצאנו שיטה נוספת והיא דעת התוספות (חולין דף טו ע"א ד"ה מורי), דהלכה כרבי מאיר, וכמו דמורי להו רב לתלמידיו, משום דלגירסת התוס' כן דרש רבא בפרק כירה שבת (דף לח ע"א), עיי"ש.
והרא"ש לא הכריע בהלכה זו. דבפרק מרובה (סימן ו), כתב דכיון דר"א ורבינא ס"ל כר"י הסנדלר הוה מסתבר כוותייהו. ובהמשך דבריו שם הביא דהלכה כר"מ, משום דרב אורי לתלמידיו כוותיה. ובחולין פ"ק (סימן יח), הביא את שתי הדעות, וסיים שכתבו הגאונים דהאידנא דנפישי עמי הארצות ומזלזלי באיסורין, דרשינן בפירקא ומורינן כרבי יהודה, ומשמע שם דכן היא מסקנת דעתו להלכה, וראה בדברי חמודות שם (אות סד). ומשום הכי מנה הב"י או"ח (ריש סימן שיח), את דעת הרא"ש בחולין בין הפוסקים כרבי יהודה. אמנם הטור לא כתב דדעת אביו כן, משום דבדעת הרא"ש רבו הספיקות, ולפי"ז מיושב מה שתמה הדרישה שם, מדוע לא הביא הטור את דעת אביו הרא"ש.
להלכה פסקו הטור והשו"ע או"ח (ריש סימן שיח), כדעת הרמב"ם וכדעת הרא"ש לפי הבנת הדברי חמודות.
אמנם בביאור הגר"א (שם סק"ב), האריך להכריע דהלכה כרבי מאיר, דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מוצ"ש ובשוגג מותר גם לו מיד, וכדעת התוספות דחולין הנ"ל, דסתם מתניתין דתרומות אזלה כר"מ, וסתמא זו עדיפא מסתמא דחולין, דהתם הוא רק דיוקא. ובסוף דבריו שם דחה את מ"ש הגאונים והר"ן והרמב"ן דיש לפסוק כר"י משום דנפישי ע"ה גבן, דכבר כתבו התוס' בפ"ק דביצה דאנן חשיבי בני תורה, והעלה דהעיקר להלכה כר"מ, עיי"ש. וכתב במשנה ברורה (שם סק"ז), דבמקום הצורך יש לסמוך ע"ז בבשול בשוגג, דמותר גם לו מיד. [ועיין בחזו"א (או"ח סי' לז ס"ק כט), שכתב דדברי הגר"א עיקרו שיקול הדעת, דאין ראיותיו מוכרחות, עיי"ש]. אבל מ"מ מבואר דדעת רוב הראשונים לפסוק כרבי יהודה דבמזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצ"ש מיד, וכדעת השו"ע להלכה.
ה. דין מי שנעשה בשבילו
במגן אברהם (שם סק"ב), כתב בריש דבריו דנ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו, דהיינו שאם נעשה במזיד אסור לעולם אף למי שנעשה בשבילו, וראייתו ממה דמצינו לענין מבטל איסורין לכתחילה (יו"ד סימן צט ס"ה), דאם עבר וביטל איסורין לכתחילה, אסור לעולם אף למי שנעשה בשבילו משום קנסא, וה"ה במעשה שבת משום קנסא אסור אף למי שנעשה בשבילו. (אולם בהא גופא להגדיר מי הוא הנחשב שנעשה בשבילו נחלקו הפוסקים, דדעת הט"ז (יור"ד שם) בשם רש"ל דדוקא אם ידע שביטל האיסור וניחא ליה חשיב כמי שנעשה בשבילו. וא"כ לדעתו במעשה שבת יאסר למי שנעשה בשבילו רק בכה"ג שידע שמחללין שבת עבורו וניחא ליה בהאי חילול. אמנם הגרעק"א כתב שם בשם הריב"ש (סימן תצח) דאפילו אם ביטל בסתם לכל מי שירצה לקנות הרי זה כמי שנעשה בשבילם ואסור לכולם, ולפ"ז לשיטת הרעק"א בנידון דידן כל תוצרת מפעל הנעשית בשבת אסורה עולמית לכל העולם, הואיל והם עובדים עבור כל הקונים. ועיין בשו"ת כת"ס (סימן נד) דנקט להלכה דרק מי שיודע שמבשל עבורו חשיב כמי שנעשה בשבילו, וכדעת הט"ז בשם רש"ל, ולפי"ז רק במקום שנעשה עבור ציבור מסוים ובידיעתם נאסר. ועיין בקהילות יעקב (ח"ב ס"ז) מה שכתב עוד בזה. אמנם למסקנת דבריו כתב שם המג"א דמדברי הב"י שם משמע דדוקא לגבי ביטול איסור לכתחילה חיישינן שיאמר לעכו"ם לבטלו, אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם, ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו, עכ"ד. והיינו דבב"י שם מבואר דאיכא תרי טעמי לאיסור למי שנתבטל עבורו, משום שמא יבוא הוא בעצמו ויבטל איסורים לכתחילה, דאיסור זה אינו חמור להו לאינשי או שמא יצווה לעכו"ם לבטל איסורים לכתחילה. והנהו תרי טעמי לא שייכי גבי מעשה שבת, דהישראל עצמו לא יחטא בזה, הואיל ואיסור שבת חמיר להו, ולפי"ז מותר מיד אם ישראל בישל בשבילו. ואף אין לחשוש שיצווה על הנכרי לעשות עבורו, דבלא"ה בנכרי יצטרך להמתין עד למוצ"ש בכדי שיעשו, וממילא לא ירויח מאומה ממלאכתו. וכן פסק במשנ"ב (שם סק"ה), דאף למי שנתבשל עבורו מותר למוצ"ש מיד, ואין דינו כמבשל עצמו, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, ועיין עוד בבה"ל (סו"ס תקלח ד"ה אם הוא דבר האבד). [אכן יש להעיר דעכ"פ לענין בנו של המבשל יש להסתפק, ראה בכף החיים מה שציין בזה, ועיין במג"א (סוף סימן תקלח), שכתב דהעושה מלאכה שאינה דבר אבד במועד, קנסוהו רבנן ומאבדין אותה ממנו, ואפילו לבנו קנסו, ודמיא לעושה מלאכה בשבת שאסורה לו לעולם וה"ה לבנו, ועיין במחצית השקל (שם). ובדעת תורה הביא שכתב הרדב"ז (ח"ו סימן ב אלפים קכג), דהיכא דאסור לו, אסור אף לסמוכים על שולחנו].
ו. איזה מלאכה נאסרת במעשה שבת בהנאה
והנה אף בדבר שנעשתה בו מלאכה בשבת, מ"מ לא בכל גווני נאסר כדין מעשה שבת. דהנה איתא בעירובין (דף מא ע"ב), אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד, לא הפסידו את מקומן, מאי טעמא, אנוסין נינהו. וכתבו שם התוס' (ד"ה לא הפסידו), דאע"ג דהבא מחוץ לתחום אסור למי שנשתלח לו, הני מילי התם דאיתיה חוץ לתחום, אבל הכא דהשתא הם במקומן שרי אפילו להאי דאפקא, ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל, דהתם הוי איסורא דאורייתא. ומבואר בדעת התוס', דאפילו בכה"ג שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, מ"מ כל מה דהפירות שריין באכילה במקומן הוא משום דאיסור תחומין הוא מדרבנן, אבל אם נעשה בו איסור דאורייתא אסור כדין המבשל בשבת.
(עוד משמע שאם אינם במקומם אפילו באיסור דרבנן זה אסור ובלבד שיעשה את זה במזיד. וע"ע לקמן אות יג). אמנם מדברי הרמב"ן (שם) מבואר דבגוונא שאינו נהנה מן האיסור שרי, דכתב דמי שהיו לו פירות בביתו והוציאן לרשות הרבים והחזירן לביתו (שהם מלאכות האסורות מן התורה) אינם אסורין עליו, "ולמה יאסרו, וכי באיסורי שבת באו לידו והלא בביתו היו עמו ואינו נהנה במעשה שבת כלל, אבל ודאי לאכלן ברשות הרבים כיון שבאיסור שבת באו לידו אסור", עכ"ד. ומבואר דלדעת הרמב"ן בהנאה תליא מילתא, וכל שאינו נהנה ממעשה שבת אף שעשה איסור תורה מותר, אבל אם נהנה אסור, ולכאורה אף אם איסורו מדרבנן אם נהנה אסור, וראה להלן אותיות יב יג.
ובחידושי הריטב"א הביא בשם רבינו יונה, דלא אסור במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה, דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה, והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת, וכתב דטעמא דמסתבר הוא, ולפיכך לא מתסר במעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה, עכ"ד. ומבואר דאף שנהנה ממעשה שבת אינו אסור אא"כ יש בו תיקון בגופו. אלא דלדעת רבינו יונה לכאורה צ"ב דלמסקנת הגמ' שם פירות שיצאו חוץ לתחום, אפילו לת"ק, שלא במקומן לא יאכלו, והרי התם לית בהו מעשה כלל. ויתכן דרבינו יונה ס"ל דרק לאותו שעשה המלאכה אסור, משום דקנסינן לזה שעשה המלאכה, אבל לישראל אחר שרי, וכדעת המרדכי בשם מהר"ם, שהובאה בשו"ע, או"ח (סוף סימן תה), (וראה בחידושי הרמב"ן שנמ"ח מש"כ בהערה 6).
נתבאר דלדעת התוס' כל שנעשה בו איסור מן התורה אסור, ואף אם לא נשתנה הדבר מכמות שהיה. ולדעת הרמב"ן בהנאה תליא מילתא, ולכאורה לדעתו אף באיסור דרבנן אם נהנה אסור. [וכבר הקשה הגרא"ז מלצר זצוק"ל בהערותיו לחידושי הרמב"ן, אמאי פירות שהוצאו חוץ לתחום וחזרו והוכנסו לתוך התחום מותרים מחמת שלא נהנה ממעשה שבת, והרי כשהיו חוץ לתחום לא היה יכול לאוכלן, וא"כ נהנה בהחזרתן, והרי זה דומה למי שהוציא פירות בימות החול והחזירן בשבת. ועיין בשו"ת עונג יו"ט (סימן סא)]. ולדעת הריטב"א בשם רבינו יונה אינו אסור אא"כ יש בו מעשה.
ז. מלאכה שהיה יכול ליהנות גם בלעדיה
עוד מצאנו לענין מעשה שבת שנעשה ע"י נכרי, דנכרי שמילא מים להשקות בהמתו של ישראל, אסור להשקותה, וכתבו התוס' שבת (דף קכב ע"א ד"ה משקה) בשם ר"ת, דדוקא להשקות בהמתו אסור משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור, אבל הוא עצמו שרי, דמטפס ועולה מטפס ויורד, וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי. ומבואר דס"ל לר"ת דאין אסור אלא אם לא היתה אפשרות של היתר ליהנות ממנה. אבל דעת ר"י בתוספות (שם) דאפילו לישראל עצמו אסור לשתותן כשנעשה בהם מלאכה דאורייתא. ואף דהתם מיירי במלאכה שנעשתה ע"י נכרי, וליכא למילף מינה התירא למעשה שבת דישראל, וכמ"ש התוס' בעירובין, (דף מא ע"ב ד"ה במזיד), דכיון שנעשה איסור ע"י ישראל החמירו טפי משנעשה ע"י נכרי, אבל מ"מ בתוס' דשבת (שם) הביא רבינו אליהו ראיה להתיר את המים לישראל עצמו, מהסוגיא דעירובין דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, שלא הפסידו היתרן הראשון, וה"ה המים שיכול היה לבוא אצלן ולשתותן לא הפסידו התירן הראשון. ואף דהתוס' שם דחו את ראייתו, משום דס"ל דבסוגיא דעירובין מיירי באיסור דרבנן, אבל מ"מ יתכן דבעיקר הדין ס"ל לר"ת דאף בנעשה ע"י ישראל אם יכול היה ליהנות ממנו גם בלא האיסור, וכמו הישראל עצמו שיכול לירד אל עומק הבור לשתות, לא חשיב כמעשה שבת. וראה עוד בתוס' (שם) שהביאו דיש שרצו לחלק בין אכילה ושתיה דאסור, אבל שאר הנאת תשמישין שריא ממעשה שבת, והוכיחו זאת מהא דיבמות (דף קיד ע"א), דרבי יצחק אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא וכו' אמר ליה דבר טליא וטליתא ליטיילו התם דאי משכח להו מייתי להו, אמנם הר"י בתוס' (שם) פליג וס"ל דאף שאר תשמישין אסורין.
אמנם מצאנו שהחמירו חז"ל במעשה שבת דנכרי יותר ממעשה שבת דישראל. דהנה הקשו הראשונים, ראה ספר התרומות (סימן רמז), מדוע תבשיל שבישל הנכרי לצורך ישראל נאסר, ולמה גרע משוגג דשרי לאלתר לרבי מאיר. ועוד הקשה מדוע אם בישל הנכרי לצורך עצמו מותר, ואמאי לא גזרינן דומיא דפירות הנושרין, עיין ביצה (דף ג.) ותירצו התוספות, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והר"ן עפ"י דברי התוספתא דכשעשה הנכרי לצורך עצמו אין צריך לגזור עיי"ש, וכשעשה לצורך ישראל חמיר טפי וגזרינן, מפני שאמירה לעכו"ם קלה בעיני הבריות ואתי לזלזולי ביה. ומבואר דאין ללמוד מדין מעשה שבת דנכרי למעשה שבת דישראל. דיתכן שבנכרי החמירו יותר, וכן כתב הגרא"ז מלצר זצוק"ל בהערותיו לחידושי הרמב"ן שם, דהמים שמילא נכרי בשבת לצורך ישראל אסורים, ואף לדעת רבינו יונה הנ"ל דס"ל דאין איסור במעשה שבת אא"כ נעשה בו מעשה, מ"מ המים אסורים, דגבי נכרי גזרו טפי, ואף באופן שבישראל לא גזרו. ולפי דבריו הרי אם ישראל מילא את המים בשבת לא יאסרו בשתיה לדעת רבינו יונה, כיון שלא נעשה בהם מעשה. וראה מש"כ מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (ירחון מוריה לד-לו עמ' טז), דמה דמעשה שבת דנכרי חמיר טפי ממעשה שבת דישראל הוא רק במוצ"ש, אבל בשבת עצמה לא מצינו שיהא מעשה שבת דנכרי חמור מישראל. ולדעתו צ"ל דכיון דאי אפשר להוריד את הבהמה אל תוך הבור לשתות, חשיב כנעשה בהם מעשה. ובזה מיושב מה שהקשה בחזון יחזקאל (פרק יד יא), על מש"כ הח"א דלרבינו יונה דבר שנעבדה בו מלאכת הוצאה בשוגג מותר אפילו בו ביום, ובתוספתא אי' דממלא מים אפילו בשוגג אסור, ואי נימא דבכה"ג אף רבינו יונה מודה א"ש, דעכ"פ לגבי בהמה חשיב כנעשה בו מעשה. אמנם הגרא"ז מלצר זצוק"ל ס"ל דאין נחשב כנעשה בו מעשה, דדמי טפי להוצאה, ומש"ה הוצרך לומר דאף לר"י בנכרי מחמרינן טפי. (ועיין בשו"ע או"ח סימן רעו, ובסימן שכה ס"ח, ובסימן תקטו במג"א סקי"ח).
ח. מלאכת הוצאה
בחידושי הרשב"א שבת (ר"פ ר"א דמילה), כתב בשם מורו הרב ז"ל, כי מעשה שבת פירושו דבר שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפיה ובישול ולהחם מים וכיוצא באלו שנתחדש ענין בגופן וכו', אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מיתסר אפילו לר"י הסנדלר בהבאתן, כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת. והוא כסברת הריטב"א בשם רבינו יונה. אמנם דעת הרשב"א עצמו אינה כן, וכמו שכתב המגיד משנה (פ"ו מהלכות שבת הכ"ד), בשם הרשב"א בעבודת הקודש (ש"ה סכ"ד) ובחידושים, דבשבת אפילו העבירן ישראל ד"א ברה"ר לא יאכלו.
הרמב"ם (שם) כתב, פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, במזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, עכ"ל. ועיי"ש במ"מ דהרמב"ם ס"ל דרב פפא בסוגי' דעירובין שם מיירי לגבי יו"ט (וכגירסא הראשונה דרש"י בסוגי' שם שעמדה לפני הרמב"ן), ומ"מ מקילינן טפי בפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, דמותרים בשוגג אף בשבת, משום שלא נעשה מעשה בגופן. ולכאורה דמיא לשיטת הריטב"א בשם רבינו יונה. אמנם דעת הרמב"ם דבמזיד אסור עד מוצ"ש אף שלא נעשה בו מעשה, וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דאף דאין שייך בהוצאה הטעם שלא יהנה ממעשה שבת, דהרי לא נעשה בו מעשה, מ"מ במזיד יש לאסרו עד מוצ"ש משום קנסא. אבל בשוגג לא קנסינן, דאפילו לרבי יהודה דקניס שוגג אטו מזיד, הני מילי היכי דנהנה ממעשה שבת, אך בכה"ג שאינו נהנה לא קנסינן ליה, ועיין בצפנת פענח.
ובשו"ע או"ח (סימן תה ס"ט), כתב דפירות שהוציאו חוץ לתחום והחזירום אפילו במזיד לא הפסידו מקומם, וכל זמן שלא הוחזרו והם חוץ למקומם, אם הוציאן בשוגג מותרים לאכלם (ואסור לטלטלם חוץ לד"א), ואם הוציאם במזיד אסור לאכלם אפילו מי שלא הוציאם, ויש מתירים למי שלא הוציאם, עכת"ד. וטעם הדבר שאם הוחזרו מותרים באכילה, הוא משום דאף שהוציאן אדם במזיד, מ"מ הפירות עצמן אנוסים הם ביציאתן ובחזרתן, והרי הן כאדם שהוציאוהו באונס והחזירוהו (דמבואר שם ס"ה שלא הפסיד תחומו). ותמה במג"א (שם ס"ק יד), מאי שנא מהא דהמבשל בשבת במזיד אסור. וכתב המג"א דמיירי באיסור דרבנן, ולפיכך לא הפסידו מקומן. וכתב בבה"ל (שם ד"ה מ"ט אנוסים), דבדברי השו"ע קשה לומר כן, שהרי מסיים דין זה גם לענין הוצאת שבת דאיסורו דאורייתא, אם לא דנימא דמיירי בכרמלית. ועיי"ש שהעתיק את חי' הרמב"ן דשרי משום שלא נהנה ממעשה שבת, וציין לחי' הריטב"א והאחרונים.
והקשה בנשמת אדם (כלל ט), דמדברי השו"ע הנ"ל משמע דס"ל כדעת רבינו יונה, דדוקא כשנעשה בו מעשה אסור, והרמ"א לא הגיה שם מידי, ומשמע דהסכים להכרעת השו"ע כדעת רבינו יונה. וכן משמע מלשון השו"ע בסימן (שיח) דנקט דוקא המבשל בשבת, דהוא דבר שנעשה בו מעשה. וא"כ אמאי הגיה הרמ"א והוסיף על דברי השו"ע "או שעשה אחת משאר מלאכות", דמשמע שבא להחמיר להוסיף דאף בשאר מלאכות שלא נעשה בו מעשה אסור. ובאמת מקור הגהת הרמ"א היא מדברי הטור, אמנם לדעת הטור לק"מ, דהעמיד את הדין דפירות שיצאו חוץ לתחום ביו"ט ולא בשבת, וממילא אפשר לומר דבשבת חמיר טפי ואסור אף במה שלא נעשה בו מעשה, אבל לרמ"א קשיא. ובדוחק יתכן דס"ל להרמ"א דבסימן תה מיירי דוקא באיסור דרבנן, וכמ"ש המג"א שם, ולפיכך לא הגיה מידי, וכגון בכרמלית או שלא עשה עקירה והנחה וכדומה, דבכה"ג שהוא איסור דרבנן ובצירוף זה שלא נעשה מעשה בגוף הדבר, בכה"ג ס"ל להקל, וראה באליהו רבה (שם סקי"ב). ובנשמת אדם כתב דאולי ס"ל להרמ"א דמ"ש השו"ע דמותר לאכלם, סמך עמ"ש בסימן שיח שחילק שם בין שוגג למזיד וכו', ודוחק. ועוד יתכן דבאמת הרמ"א ס"ל דאין חילוק בין המלאכות, וכדמשמע מלשונו בסימן שיח, אמנם ס"ל דכל מה דאסרו במעשה שבת הוא רק היכא דנהנה ממלאכת שבת, אבל היכא שלא נהנה לא גזרו. ולפיכך בכה"ג שהוחזרו הפירות למקומן לא נאסרו, וכמ"ש הרמב"ן, וכמ"ש התוס' בשבת (דף קכב ע"א הנ"ל) דאם הוא עצמו יכול היה לירד לבור ולשתות שם, לא נאסרו עליו המים. וא"כ יתכן דאף אם הוחזרו הפירות מחוץ לתחום, והרי לא היה יכול לצאת לשם ולאכלם, מ"מ זה אינו אלא איסור דרבנן, ומה שעשו בפירות גם מלאכות מן התורה של הוצאה והכנסה מרשות לרשות והעברה ד"א ברשות הרבים, מ"מ אין האוכלם נהנה מאלו המלאכות, דהרי יכול היה לצאת לרה"ר ולאכלם שם. ובזה א"ש מה שהקיל הרמ"א (בסימן שכה סעיף י), אף אם הביא הנכרי מים לצורך ישראל דרך רשות הרבים, דלא חשיב נהנה ממלאכתו, הואיל ואפשר לילך שם ולשתות, עיי"ש. דאזיל לשיטתו דכל שהיה יכול ליהנות בלא האיסור, לא חשיב נהנה ממעשה שבת, ולא גזרו בכה"ג. ובנשמת אדם כתב דלדעת הרמב"ם והרשב"א א"צ לטעם זה, אמנם לדברינו הרמ"א לא התיר אלא בכה"ג. ועיי"ש במג"א (ס"ק כה) ואכמ"ל.
ט. סיכום דעות הראשונים והפוסקים, באיזה אופן נאסר מעשה שבת
נתבאר כי כמה ראשונים ס"ל כדעת רבינו יונה ומורו של הרשב"א, דדוקא מה שנעשה בו מעשה נאסר. ובדעת השו"ע והרמ"א רבו הספיקות האם מחלקים הם בין מלאכה שלא נעשה על ידה מעשה בגוף הדבר, וכגון הוצאה וכדומה, לבין מלאכה שנעשה על ידה מעשה בגוף הדבר. ומ"מ למעשה כתב החיי אדם דדוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה הדבר מכמות שהיה, כמבשל וכיו"ב אסור, אבל המוציא מרשות לרשות, שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אם בשוגג מותר אפילו לו בו ביום, ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מוצ"ש מיד (ובנשמ"א צירף לזה דבזה"ז ליכא רשות הרבים דאורייתא והוי מלאכה דרבנן), והעתיק דבריו בביאור הלכה (ריש סימן שיח ד"ה אחת). וכן פסק בחק יעקב (סימן תנג).
וראיתי שכתב בספר אז נדברו (ח"ב סימן לז, וח"ו סימן עז), דכיון דמעשה שבת אתינן עלה מטעם קנס, אין לחלק בין מלאכת הוצאה לשאר מלאכות. וכתב עוד דהרשב"א (בר"פ ר"א דמילה) בשם רבו כתב חידושו דוקא לר"י הסנדלר, דדוקא לשיטתו דמעשה שבת אסור מן התורה יש חילוק בין מבשל להוצאה, אבל לדידן דנקטינן דהוי רק משום קנסא, אין לחלק ביניהם, וכל שעבר על האיסור קנסוהו, וכמ"ש הרשב"א בר"פ מי שהוציאוהו. והנה יש לעיין בדבריו, דמנ"ל דלרבי יהודה קנסו מדרבנן יותר ממה דס"ל לר"י הסנדלר דאסור מן התורה, אדרבה מסתבר דר"י פליג על מה דסבר ר"י הסנדלר דאסור מן התורה, וס"ל לר"י דאינו אסור אלא מדבריהם, אבל מהיכי תיתי להוסיף בגזירת חז"ל לרבי יהודה טפי מדר"י הסנדלר. גם מש"כ דלרבי יוחנן הסנדלר הוי איסור דאורייתא אינו ברור כ"כ, וכמו שנתבאר לעיל. ומש"כ בסתירת דברי הרשב"א להדדי, כבר כתבנו דנראה דהרשב"א בעבודת הקודש פליג על דעת רבו, וכמ"ש המגיד משנה, וכן נקט בשו"ת אמרי בינה (סימן כא), דנראה דהרשב"א אינו מסכים לרבו, עיי"ש. ומ"מ לכאורה למעשה קשה להקל לחלק בין דבר שנעשה בו בשבת מעשה בגופו באיסור, לבין דבר שלא נעשה מעשה בגופו, ובפרט להנוהגין כהרמ"א שהשוה שאר מלאכות למבשל, וכן כתב הב"י (סי' רנט), בשם המרדכי, ועיין עוד בשו"ת אג"מ (או"ח ח"א סימן קכו ענף ג, וח"ב סימן עא וסימן עז). אמנם בתורת סניף לקולא ודאי אפשר לצרף שיטת ראשונים זו.
י. מעשה שבת באיסור דרבנן בשוגג
בעשה בשוגג איסור דרבנן בשבת, איתא בגיטין (דף נג ע"ב), אמר רב נחמן בר יצחק, דרבי מאיר ורבי יהודה פליגי אי קנסו שוגג אטו מזיד או לא, ושקל וטרי שם בסוגיא ומסיק דלרבי יהודה באיסור דאורייתא משום דעבד איסור חמור, קניס להרחיקו, אבל בדרבנן דקיל, לא קנסו את השוגג, עיין בפירש"י (שם ד"ה ור' יהודה). ומשמע התם דאי לא קנסו, הרי מותר בשוגג אפילו בו ביום, דבדרבנן לא קנסו כלל. ולפ"ז מבואר דר"י פליג אמתני' דתרומות (פ"ב מ"ג) (שהובאה לעיל אות א), דהתם כריך ותני מלאכות דאורייתא עם דברים האסורים רק מדרבנן, כמבשל ומטביל כלים ומעשר בשבת. וההיא מתניתין אזלה כרבי מאיר דסבר דקנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן, אף דלר"מ החמירו חכמים יותר כשעבר אדרבנן, מ"מ התם לא קנסו וכמבואר בסוגיא דגיטין שם.
בביאור הגר"א (או"ח ריש סימן שיח) כתב דאף לר"מ לא קנסינן בדרבנן שוגג אטו מזיד. וכדמוכח ממה שכתב הרמב"ם (פכ"ג מהלכות שבת ה"ח) שאם הטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהם. אמנם בחזון יחזקאל העיר דלכאורה לדעת הרמב"ם אין הדבר מוכרח, דהרי (בפ"ו מהל' שבת הכ"ד) כתב הרמב"ם שפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג מותרין שהרי לא נעשה מעשה בגופן ולא נשתנו. ולא ציין דטעם ההיתר בזה הוא משום שעבר רק אדרבנן, ובאמת אף טבילת כלים ומעשר יתכן דלא חשיב שנעשה מעשה בגופן, כיון דלא נשתנו, וא"כ לכאורה אין ראיה מדעת הרמב"ם דבאיסור דרבנן לא קנסו את השוגג, דשפיר יתכן דקנסו אף כשעבר רק על איסור דרבנן, ורק היכא שלא נשתנו ולא נעשה מעשה בגופן שרי.
ובדעת הגר"א צ"ל דס"ל דדוקא משום דהרמב"ם מיירי באיסור דאורייתא וכמו דמיירי התם בכל הענין, ה"ה נמי בזה מיירי שנעשתה בהם מלאכה דאורייתא. (ולכאו' הוא מלאכת הוצאה, ולא משום תחומין, ואף דדעת הר"מ דבי"ב מיל אסור מה"ת, מ"מ כבר כתב בשד"ח (מערכת התי"ו כלל ס), דלענין חפצים אינו אסור מן התורה, וא"כ צ"ל דמיירי לענין איסור הוצאה מרשות לרשות ועדיין צ"ע בזה) לפיכך הוצרך לומר דטעם ההיתר הוא משום שלא נעשה מעשה בגופן ולא נשתנו, אך במילי דרבנן אין צריך לטעם זה, דבכל גווני לא קנסו כשעבר רק אמילי דרבנן.
מבואר דלדעת הגר"א אליבא דהרמב"ם, אפשר להקל בנעשה איסור דרבנן בשוגג, אפילו אי קיי"ל כרבי יהודה. אכן בפמ"ג כתב דאף באיסור דרבנן חד דינא אית להו, ואף בשוגג צריך להמתין עד מוצ"ש, והוכיח דבריו מהא דבשבת (דף לח ע"א), אמר בגמ' מבשל הוא דקעביד מעשה אבל האי דלא עביד מעשה וכו', ולא אמר משום דהוא דרבנן, וא"כ מוכח דאף באיסור דרבנן, היכא דקעביד מעשה קנסוהו. אמנם בביאור הלכה (או"ח ריש סי' שיח), דחה ראייתו, וכתב דשם רצתה הגמ' לומר דאפילו במזיד מותר בו ביום, כדאיתא שם בהדיא, ולכן הוצרכה הגמרא לטעם זה, עיי"ש. ולפ"ז שפיר יש להקל באיסור דרבנן בשוגג אפילו בו ביום.
יא. מעשה שבת באיסור דרבנן במזיד
ויש לדון בהזיד באיסור דרבנן, דהנה בגמ' ביצה (דף יז ע"ב), מיבעי להש"ס במי שלא הניח עירוב תבשילין ועבר ואפה מהו שיאכל בשבת, ומייתי הש"ס מהא דהמעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ודחי הש"ס לא צריכא דאית ליה פירי אחריני. ומשמע דאי לית ליה פירי אחריני מותר אף במזיד. ובהמשך מייתי הש"ס שם מהא דהמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ודחי דאסורא דשבת שאני. ופירש"י (שם ד"ה אסורא דשבת) דבישול בשבת מאבות מלאכות הוא ואיסור סקילה הוא, הלכך קנסוה רבנן למזיד, אבל עבר ואפה ביו"ט לשבת איסורא דרבנן הוא דעבד. ולכאורה משמע דלענין איסור דרבנן לא הדר ביה הש"ס, ובמקום דלית ליה פירי אחריני שרי אף במזיד, ורק באיסורי שבת שהם מן התורה קנסו את המזיד.
אכן מדברי הרמב"ם מבואר לא כן, דפסק (פכ"ג מהלכות שבת הט"ו) דבמזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, ומשמע דבכל גווני אסור ואף אי לית ליה פירי אחריני. וצריך לומר דס"ל להרמב"ם דלמסקנא דמשני דאיסורא דשבת שאני, הדר ביה הש"ס אף לענין איסור דרבנן, ולמסקנא קנסו אף בדרבנן ואף אי לית ליה פירי אחריני, ועיין באמרי בינה (דיני שבת ריש סימן כ) שהביא כן בשם אחרונים.
והנה כתב הרמב"ם (פכ"ג ה"ח), אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי וכו', המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן, במזיד לא ישתמש בהן עד למוצ"ש. ושם (בהי"ד) כתב שאין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד שהוא כמתקן אותן בשבת. ובהל' (ט"ו) כתב המגביה תרו"מ בשבת או ביום טוב בשוגג יאכל ממה שתיקן, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, ובין כך ובין כך תיקן את הפירות. ומבואר דס"ל להרמב"ם דמעשה שבת באיסור דרבנן מותר למוצ"ש אפילו לעושה עצמו (ורק באיסור דאורייתא אסור לו לעולם). וכבר תמה בבה"ל (ריש סימן שיח), דהא הר"מ פסק כרבי יהודה, דבמלאכה דאורייתא במזיד אסור לעולם, ואף במלאכה דרבנן במזיד צריך להיות כן, דהא רבי יהודה סבר דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד, אבל במזיד גופא לא מצינו בגמ' שיחלק רבי יהודה בין דרבנן לדאורייתא, ואולי אפשר לומר דהרמב"ם למד זאת מהא דאיתא בתוספתא, שבת (פ"ה ה"ה), וביצה (פ"ד ה"ג), דבין בשוגג בין במזיד מעשרותיו מעשר, דמשמע שהפירות מותרין באכילה לכל העולם, ואף לזה שעישרן בשבת, ומזה למד הרמב"ם שכיון שלא עבר אלא אדרבנן לא קנסו, וכעין מה שמצאנו בחולין (דף טו ע"א), דדייק הש"ס מדתני תנא במתני' בהשוחט בשבת וביום הכיפורים דשחיטתו כשרה, לא שנא לו לא שנא לאחרים, עיי"ש, וה"ה נמי הכא יתכן לומר כן דמעשרותיו מעשר היינו לכו"ע ואף לו עצמו.
ומדברי התוס' עירובין (דף מא ע"ב ד"ה לא הפסידו), והובא לעיל אות ח, מבואר נמי דבדרבנן שרי אף במזיד, אמנם התם מיירי שחזרו למקומן, ולפיכך שרי בדרבנן משום דאנוסין נינהו, אבל אם אינם במקומם אף באיסור דרבנן במזיד אסור. ולכאורה משמע דאם חזרו למקומם מותרין אפילו אית ליה פירי אחריני. אמנם במג"א (סימן תה סקי"ד), הקשה דהא המטביל כליו והמעשר דאיסורא דרבנן נינהו וקנסינן, וכתב דצ"ל דדוקא בדאית ליה פירי אחריני, והכא מיירי בדלית ליה פירא אחריני. אך בנתיב חיים (שם) תמה דא"כ ה"ל להרי"ף והרא"ש לפרש דבדאית ליה פירי אחרינא אסור למאן דאפקה. ולפיכך כתב דהעיקר מה שמצא בחידושי הריטב"א בשם רבינו יונה דלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שנעשה תיקון בגופו שזה נקרא מעשה שבת (וכבר הובאו דבריו לעיל אות ח), וממילא בכה"ג שהפירות שהוצאו חוץ לתחום לא נעשה מעשה בגופן לא קנסוהו. ולדעת הרמב"ן (שהובא שם) שאני הכא שהוחזרו למקומן, ואינו נהנה ממעשה שבת כלום, אבל בסתם איסור דרבנן לא מצאנו שהקלו שלא לקונסו. ועיין בביאור הלכה (סוף סימן תה).
אמנם בתוספות יום טוב (תרומות פ"ב מ"ג), החמיר טפי ואסר אף בדרבנן לעולם שכתב דמדשנאן בחד בבא, ש"מ דמעשר במזיד אסור לו לעולם כמו מבשל, ואע"ג דמבשל עביד איסורא דאורייתא ומעשר לא עביד איסורא דאורייתא. ומבואר דס"ל דאף בדרבנן אסור לו לעולם, ועיין בשו"ע או"ח (סימן שלט ס"ד ובמ"ב שם סק"ל).
והנה גבי הך דינא דמה שעשה עשוי שמקורו מדברי הירושלמי שהביא הרי"ף בפ"ה דביצה, (דף כ ע"ב מדפי הרי"ף), וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשוי בשבת ואצ"ל ביו"ט. וכתב שם הר"ן וז"ל: מיהו בתרומות תנן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבת דינו כמבשל בשבת דבשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ע"כ. ולכאורה כוונתו לומר דממתני' דתרומות מוכח דלא כהירושלמי. וצ"ב דאפילו אי נימא דהך מתניתין אזלה כרבי יהודה דבמזיד אסור לו לעולם, אין מכך סתירה למה דאיתא בירושלמי שמה שעשה עשוי. ובפרט דמתני' קאי כרבי מאיר דבמזיד אסור עד למוצ"ש. ואילו לרבי יהודה א"א להשוות מעשר למבשל, דרק במלאכה דאורייתא קנסוהו שיאסר לו עולמית, ובדרבנן אינו אסור אלא עד למוצ"ש. ובהכרח שאין כוונת הר"ן להוכיח מההיא מתני' דלא כהירושלמי, רק לציין דאף שמה שעשה עשוי, והפרשתו חלה כדין, מ"מ אם עשה זאת במזיד אסורין הפירות באכילה, ועדיין צ"ע בזה, ועיין שו"ת שואל ומשיב מהדו"ב (ח"א ריש סימן צג).
אכן להרמב"ם ודאי מעשה שבת בדרבנן מותר למוצ"ש אף במזיד, וכמ"ש לענין עבר והפריש תרו"מ בשבת, דאף במזיד מותר למוצ"ש. וכבר העירו האחרונים בדברי המג"א שכתב (סימן שלט סק"ז), שאם הפריש דינו כמבשל בשבת, וציין מקורו להר"ן והרמב"ם, ואמנם בדעת הר"ן יתכן דס"ל להמג"א דכיון שציין את המשנה דתרומות על דברי הרי"ף שהעתיק את הירושלמי, א"כ ס"ל הכי. אכן בדעת הרמב"ם לכאורה ברור דס"ל דלמוצ"ש מותר אף במזיד. ובמחצית השקל שם כנראה הרגיש בזה וכתב גירסה אחרת, כהר"ן ודלא כרמב"ם, ועיין בפנים מאירות (ח"א ס"ל), ואכמ"ל.
נתבאר, דבמעשה שבת בדרבנן שנעשה בשוגג רבו המקילים, ואילו הנעשה במזיד, לדעת הרמב"ם משמע דיהא מותר אף לו עצמו למוצ"ש, ויש חולקים כהר"ן דאסור.
יב. טעם איסור מעשה שבת וגדרו
והנה ידוע מה שהקשו המהרי"ט (ח"א סימן פח) והמהרשד"ם, מדוע אין שחיטת השוחט בשבת פסולה, משום האי כללא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וכן הקשה בשו"ת שו"מ (הנ"ל) גבי הפרשת תרו"מ בשבת, אחר שהוכיח דה"ה במילי דרבנן אי עביד לא מהני. ובשו"ת מהרי"ט כתב, דהיכא דאף אי נימא דלא מהני מ"מ יעבור האיסור ולא ינצל עי"ז מן החטא, לא אמרינן דאי עביד לא מהני. ועיין מש"כ במנחת חינוך במוסך השבת לדעת הר"ן. ומש"כ עוד (במצוה שסא), ועיין ש"ך וט"ז (חו"מ סימן רח), ובשעה"מ (הל' גירושין), ורעק"א (סימן קכט), ונוב"ת (אבה"ע סימן קכט), ודגמ"ר (סימן יא סק"ב), ובאמרי בינה וא"ש (הלכ' שבת) ועוד.
ויתכן דגבי מעשה שבת ליכא למימר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו', דהא בגמ' חולין (דף קיד ע"ב), וכ"ה בכתובות ובב"ק, מקשה הש"ס אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו, ומשני התם, אמר קרא כי קדש היא לכם, היא קדש ואין מעשיה קדש. ומבואר דלהדיא יליף מקרא שאין מעשה שבת נחשבים כחפצא של איסור, וממילא פשוט דליכא למימר דאי עביד לא מהני.
אלא דיש לעיין דהנה כתב הט"ז או"ח (סימן תקפח סק"ה), לתרץ את קושית המזרחי אמאי לא גזרו חכמים שלא יתקעו בשופר בכל ר"ה (אף כשאינו חל בשבת) שמא יתקן כלי שיר, דאין להם לגזור ולעקור ד"ת דצותה לתקוע ביום זה, דזהו לעבור על ד"ת לעקרו לגמרי. ובזה ניחא נמי מה דלא גזרו על המילה בשבת, ולא גזרו שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, דהתורה ריבתה בפירוש וביום השמיני אפילו בשבת, לא רצו לעקור דבר תורה בפירוש משום גזירה. ומבואר דבמה שמפורש בתורה להיתר לא אסרו חכמים. וכן מבואר עוד בדבריו ביו"ד (סימן קיז), ובחו"מ (סימן ב). ועיין עוד בזה בשעה"מ (הלכות יסוה"ת פ"ה ה"ח) בשם שטמ"ק כת"י לסנהדרין בשם תוס' הרא"ש, ועיין בתוס' ב"מ (דף ע ע"ב ד"ה תשיך). ולפ"ז צ"ב דכיון דילפינן מקרא דקדש היא שאין מעשיה קדש, והוא דבר המפורש בתורה להתיר, א"כ מדוע גזרו חז"ל לאסור מעשה שבת כלל, דמ"ש מהיתר מילה בשבת דיליף מיתורא דקרא שלא גזרו בה חכמים. ועיין עוד בחוות יאיר (סימן קמב) מה שהשיג על דברי הט"ז. ויעויין עוד בגליוני הש"ס כתובות.
בביאור הדבר צ"ל דכל שאין ההיתר המפורש בתורה נעקר לגמרי, שפיר גזרו בו חכמים, וכמו שכתב בברכי יוסף (או"ח סימן תקנ). ומשום הכי שפיר גזרו במעשה שבת, דכיון שאינו אסור לעולם, אין בגזירתם ביטול של ההיתר המפורש בתורה. אמנם עדיין צ"ע דהרי ההיתר של היא קדש ואין מעשיה קדש, קאי נמי אמזיד, וגם על שבת עצמה, והאיך אסרו אותם חכמים. ועיין בפר"ח (סימן תקפח).
ובפתיחה כוללת להפמ"ג (סימן טו), כתב דבדבר שאין ההיתר מפורש בקרא, אלא דיליף מדרשת חז"ל, יש כח ביד חכמים לאסור, ולפ"ז בנידון דידן א"ש. וראה עוד מש"כ בשו"ת עמק הלכה (ח"ב ס"א), דהט"ז מיירי רק בדבר המפורש בתורה בבירור בגדר שאין צריך לשאלה כלל, אך במקום דנזקקים אנו לשאל אביך ויגדך, בזה יש כח ביד חכמים לאוסרו. ועיין בשו"ת פרי יהושע (סימן ס), ובבנין עולם חיו"ד (סימן י), ואכמ"ל.
