או"ח א' סימן ס"ז
נכרי העושה מלאכה לישראל בשבת
אודות שאלתו בדבר עריכת ביקורת בש"ק ע"י גוי ע"מ לבדוק אם המפעל עובד בשבת.
א. מילתא דפשיטא שאם הגוי יכול להגיע רגלי לבצע את הביקורת וכל הנסיעה במכונית מתבצעת לתועלת הנכרי, ודאי שאפשר לשולחו לביקורת. וכן נראה שאם יכול לירכב באופנים גם כן מותר, דאין איסור רכיבה באופנים בשבת מפורש, אלא שאסרו להשתמש מחשש שמא יבא לתקנם כמו שרגיל לעשות בחול והו"ל מתקן מנא שהוא אסור מהתורה, ויש שאומרים שהאיסור הוא משום עובדין דחול. ויש שדנו אם יש בזה משום הוצאה, וכתבו האחרונים שיש לחשוש משום שאלו שנוסעים אינם בני תורה ואם תתיר להם בעיר יצא גם חוץ לעיר. ושמעתי בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שפעם הלך בדרך בשבת והבחור שליוה אותו צעק "שבת" על רוכב אופנים, ואמר מרן הגרשז"א במתק לשונו הוא מחלל שבת אבל הוא לא מחלל שבת, וכוונתו שאין במעשה הזה חילול שבת, אבל מי שרוכב על אופנים הוא מחלל שבת, וע"ע שו"ת ר"ע הילדסהיימר (סי' מט). ולפי"ז אם יכול הגוי להגיע באופנים נחשב כיכול להגיע למקום בהיתר ואף אם בפועל יסע ברכבו הרי זה מותר.
אולם אם לצורך הביקורת, מגיע הגוי ממקום שאינו יכול לבוא אלא ע"י רכב או אם הגוי מתגורר חוץ לתחום אם יאמר לגוי שיבוא למפעל בשבת לבדוק את הנעשה בו, יש כאן משום איסור אמירה לנכרי. דאין חילוק בין אם הגוי צריך לצורך הגעתו לעבור על איסור דאורייתא או לעבור על איסור דרבנן דבכל אופן אמרינן שאסורה אמירה כמבואר במ"ב (סי' רנג ס"ק צד). אמנם לכאורה כאן אין אומרים לו להדיא לעשות מלאכה זו או אחרת לצרכי, אך בזה שאני מבקשו להגיע למפעל במקום פלוני ומשום כך הוא צריך להוציא כליו חוץ לתחום נחשב שאמרו לו לעשות מלאכה ויש בזה איסור שבות. ואע"פ שהגוי אינו בר שביתה ואין עליו איסור יציאה מחוץ לתחום אך כליו קונים שביתה במקומם גזירה אטו חפציו של ישראל (כמבואר בסי' תא) ומשום כליו חל איסור אמירה לגוי.
ולכן בהוראת מרן רבינו (שליט"א) זצוק"ל בשעת הצורך שלחנו גוי שהי' יכול להגיע למפעל בלא לעשות איסור שבת שהיה בתוך י"ב מיל ויכל לבוא למקום ברגל או באופניים.
ב. והנה מכיון שהדבר הינו צורכי רבים כתבנו כמה צדדים להציעם לפני הת"ח שאולי מחמתם ניתן להקל בכך – כדי למנוע שמפעלים יעבדו רח"ל בשבת ולא יחושו שיבואו לבודקם.
א. לומר לגוי לפני שבת לעשות את הביקורת והוא יכול להגיע למקום המלאכה קודם השבת, דאין לנו שום ענין שהוא יגיע למקום הנ"ל בשבת אלא כל הדרישה שהוא יהיה שם בשבת.
ב. המשנה ברורה (בסי' שז ס"ק כד) מביא משו"ת חות יאיר (סי' נג) שחולק על בעל עבודת הגרשוני ומצדד להקל באמירה לאמירה, היינו שיאמר לגוי שהוא יאמר לגוי אחר לעשות כך וכך, וכ"ש בדבר שאינו אלא משום שבות, ובספר החיים כתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין בזה. ואם אומר בע"ש כ"ש דעדיף טפי דבע"ש מיקל החת"ס באו"ח (סי' ס) שיכול אפי' לומר לנכרי לשכור לו פועלים לעשות לו מלאכה ממש בשבת.
ג. ולכאורה יש לדון להחשיב נידון דידן כשבות לצורך מצוה דמבואר בעיטור (ח"ב הל' מילה מט, א) דמותר לומר לא"י להדליק נר לסעודת שבת, משום דסבירא ליה דמותרת אמירה לא"י אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה. והביאו הרמ"א (בסי' רעו סעי' ב), וסיים הרמ"א שיש להחמיר בזה במקום שאין צורך גדול דרוב הפוסקים חולקים על סברא זו. ועי' בשו"ת הריב"ש (סי' שפז) דהביא דעות דפליגי על דעת העיטור, ובעל השל"ה החמיר אף בצורך גדול וכמו שכתב המ"ב (ס"ק כד עי"ש). והנה אף דפסקינן כן, מצאנו בכמה מקומות דהקילו באמירה לנכרי לצורך מצוה, בפרט באיסור דרבנן וכמו שכתב המ"ב (ס"ק כה) לענין תיקון עירוב שנתקלקל בשבת דחשיב מצוה דרבים וכתב המ"ב דמותר לתקן ע"י גוי דכדאי הוא בעל העיטור שמתיר אף במלאכה דאורייתא לסמוך עליו. ויש לצרף לזה שיטת בעל השאילתות לרב אחאי גאון (פרשת וירא שאילתא י וכפי שביאר שם הנצי"ב), דלדעתו איסור אמירה לגוי משום ודבר דבר ולכן רק חפציך אסורים וחפצי שמים מותרים. ומעין זה כתב גם בשואל ומשיב (מהדו"ב ח"ב סי' יד) לסמוך ולהתיר להדליק נרות בבית הכנסת כאשר מצווים את הנכרי מע"ש להדליק את הנרות. אכן בסוף דבריו כתב שאין למחות ביד המתירים ומשמע מדבריו שלא סמך ע"ז לכתחילה.
אמנם יש בנידון דידן צד להחמיר אפילו לדעת בעל העיטור דכבר כתבו האחרונים דדבריו הינם דווקא לצורך מצוה שנוהגת בשבת אבל כאשר המצוה מתקיימת אחר השבת אין להתיר וכמו שכתב המג"א (סי' רעו סק"ח) לגבי בנין בית הכנסת שאסור אפילו לדעת בעל העיטור משום דהוי מצוה שאינה עוברת שהרי יכול לבנותו בחול. וכן לענין לומר לנכרי שיביאו לולב מחוץ לי"ב מיל אף דלכמה פוסקים הוא דאורייתא, כדי שיוכל לקיים המ"ע דלולב, דכ"ז דוקא אם יוכל לחזור בו ביום ויקיים המצוה תיכף אבל לשלוח גוי ביום א' חוץ לי"ב מיל שיבוא ביו"ט שני אסור, כלומר דלא התירו אלא אם קיום המצוה יהי' באותו יום. (עיין סימן תרנ"ה) מאידך גיסא אפשר לומר שאין ראי' מדין הבאת הלולב. דמה שאסרו שם זה ביאר בשער הציון (אות ג), דיו"ט שני הוא רק מצוה דרבנן וחוץ לי"ב מיל לכמה ראשונים הוא איסור דאורייתא ושייך בזה אמירה לעכו"ם שבות, ויותר טוב לדחות המצוה דרבנן בשב ואל תעשה מלעבור בידים על איסור שבות. ואכן אם יו"ט ראשון יחול ביום א' דאז מצוותו מהתורה, יהי' מותר לומר לנכרי בשבת שיביא לו לולב מחוץ לי"ב מיל אף שאין זה לצורך קיום מצוה באותו יום (אך הח"א מחמיר גם בכה"ג). וכן פשוט שמותר לומר לנכרי ביו"ט שיביא לו לולב חוץ לתחום מתוך י"ב מיל שהוא דרבנן, לצורך יו"ט שני ואין קפידא שהמצוה תקוים באותו יום.
והנה בנ"ד – הבדיקה הינה למנוע מכשול, ויש לצדד דהוי כמצוה עוברת להתיר כמשנ"ת אף שאין התועלת לצורך שבת דוקא. ואולי יש להתיר משום אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך (כמבואר בסי' שו מ"ב ס"ק נו) דקיי"ל אם חבירו אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא, ובפושע אין מחייבים אותו לעשות איסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן יש להקל לעבור כדי להציל חבירו.
