או"ח א' סימן מ"ט
טלטול צפרניים וקבורתן בשבת*
בספר מראה יחזקאל להגר"י הוכברג זצוק"ל ראב"ד גלינא, כתב שנשאל מאת רב אחד, שנטל צפורניו בעש"ק והניחם בכיסו ע"מ לשורפן, ושכחם בכיסו, ובשב"ק בהיותו בגן במקום שאין עירוב, נזכר שהם מונחים עדיין בכיסו ונסתפק אם מותר לטלטלם. ומסקנתו דכיון דבזמן הזה אין לנו רה"ר, ולא הוי אלא איסור דרבנן דכרמלית, לפיכך יטלטלם בכיסו עד ביתו, כדי שלא יעבור על מה שאחז"ל (נדה דף יז ע"א) "זורקן רשע". ובשו"ת דעת משה להגה"ק האדמו"ר ר"מ מבויאן קרקא זצוק"ל (סימן ח), הסכים להכרעתו.
וראה בקובץ דעת משה (ח"ו), מה שהשיג עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל על הכרעה זו, ומה שכתב הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון ((שליט"א) זצ"ל ראש ישיבת כוכב מיעקב, ליישב דבריהם. והואיל והדברים נוגעים להלכה ולמעשה אמרנו נשנה פרק זה, ממה ששמענו מפי מרן (שליט"א) זצוק"ל, בהך שמעתתא.
א. טלטול פחות מד' אמות
הנה הגה"ק בעל דעת משה הסכים עם הרב השואל כי טוב עשה כאשר שב לביתו והצפרניים בכיסו. והעיר ע"ז מרן (שליט"א) זצוק"ל דהא אף אי שרי לטלטלן למקום המוצנע, היה עליו לטלטלן פחות פחות מד"א, כדי שלא יעבור על איסור טלטול בכרמלית, וכמבואר בשו"ע או"ח (סימן רסו ס"ז), לענין מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום ואין עמו נכרי או חמור להניח עליו את כיסו, שיטלטלנו פחות פחות מד"א. וכתב הגרב"ש שניאורסון זצ"ל ליישב דעתו, דהנה בשו"ע (שם ס"ח), כתב די"א דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום, אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו, והקשה שם במג"א (סק"י), דהא במסכת ע"ז קאמר המוציא כיס בשבת, ומשמע דאפילו הוציאו בשבת עצמו שרי. וכתב דאפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד, ומבואר דס"ל דבשוכח שרי אף בשבת עצמה. ותמה (שם) בדגול מרבבה, דהוא נגד הדין, שאם הוציא בשבת ועביד עקירה מרשות היחיד א"כ איך אמרו מוליכו פחות פחות מד"א, הרי תיכף כשעומד תוך ד"א הוי הנחה ברה"ר, וא"כ עביד עקירה ברה"י והנחה ברה"ר, ויש כאן הוצאה ממש ומחייב סקילה. ומי שהוציא מרה"י לרה"ר בשבת אין לו תקנה אלא לרוץ ולחזור לאותו רה"י שהוציא משם, עכ"ד. ושקיל וטרי שם בדברי הגאונים בעל נפש חיה וארץ צבי שפלפלו בהך פלוגתא, והעלה דלפיכך שפיר הסכים הגאון בעל דעת משה לטלטלם לביתו, ולא שיטלטלם פחות פחות מד"א, דלדעת הדגמ"ר בכה"ג הויא הוצאה גמורה, ובכך שיעמוד הויא הנחה ברה"ר. עכת"ד הגרב"ש זצ"ל.
ועל זה השיב מרן (שליט"א) זצוק"ל שבנידון דידן לכאורה פשוט דאף לדעת הדגמ"ר אסור לו לרוץ לביתו, דמתוך דברי הגאון בעל מראה יחזקאל שם מבואר דכבר נחו הצפרניים בגינה, דרק בעת שבתו בגן נזכר בהם, וא"כ חזינן שכבר בלא"ה נחו הצפרניים שם, ומש"ה אם היה הדבר באפשרותו היה טומנם בתוך הגינה. ואף הגה"ק בעל דעת משה הסכים שאם היה יכול בעת היותו שם לנערם ממלבושו, ללא טלטול בידו ממש (משום איסור מוקצה), ולהניחם במקום מוצנע שלא יזוקו בהם רבים ודאי היה עושה מן המובחר. והוא משום דבכה"ג ליכא למיחש לדעת הדגמ"ר, דהא בלא"ה כבר נחו הצפרניים בתוך הגן. ואין נידון דידן שייך כלל לפלוגתא דהמ"א והדגמ"ר ולמה שפלפלו הגאונים בעל נפש חיה וארץ צבי בדעתם.
להאמור, הרי יש לתמוה ביותר על מש"כ הגרב"ש שניאורסון זצ"ל בהמשך דבריו שם, דהואיל ומטלטל הצפרניים בחזרה אל ביתו, הוי כמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, ובפרט כשמחזירן לאותה רשות היחיד והעקירה וההנחה באותו מקום, אין זו מלאכה כלל, ותמך יתידותיו בהגהות מהרש"ם (או"ח סימן שיב), שהקל באופן זה אף ברשות הרבים דידן. אכן כיון דמיירי שכבר נחו הצפרניים בגינה, ודאי דלא הוי עקירה והנחה ברשות היחיד, דכבר נחו בגינה דחשיב רשות אחרת, וממילא אם יחזור ויקחם לביתו הוי הוצאה חדשה.
ב. טלטול בכרמלית או מוקצה מה עדיף
בשו"ת דעת משה (שם) הסכים לדעת הרב השואל להתיר את טלטול הצפרניים לביתו, משום שבכדי להצניעם בכרמלית היה מוכרח לעבור על איסור טלטול מוקצה בידיים, הואיל וקשה להניחם במקום המוצנע ע"י ניעור בלא לטלטלם בידיים, ועדיף לעבור על איסור הוצאה בכרמלית, מלעבור על איסור טלטול מוקצה בידיים, דאיסור טלטול מוקצה חמיר טפי. ומקורו מתוס' סוכה (דף לו ע"ב ד"ה בשבת), עיי"ש.
על כך תמה מרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל, דבשו"ע (או"ח סימן שיב ס"א), הביא הרמ"א את דעת התוס' לענין אבנים של ביה"כ, דאפילו מכרמלית לרה"י נמי שרי משום כבוד הבריות. ובמשנה ברורה (שם סק"ח) כתב בשם תו"ש, דברה"ר דידן אף דלהרבה פוסקים דינה ככרמלית מ"מ אין להקל, וא"כ לא היה יכול לטלטל הצפרניים דרך רשות הרבים דידן לביתו.
ובמה שכתב בדעת משה דאיסור טלטול מוקצה חמיר טפי מאיסור הוצאה לכרמלית, יש להעיר דבא"ר (או"ח סימן שלד ס"א), לענין הצלה מן הדליקה, כתב דבזמן הזה שאין לנו רשות הרבים וליכא למיגזר אטו דאורייתא, אם נפלה דליקה אפילו בביתו יכול להציל כל דבר אפילו מעות, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה, וכו', דדוקא הוא בעצמו או אשתו ובניו אין צריכין לחוש להך איסורא, אבל חבירו ספיקא הוא. מיהו כתב דלענין איסור מוקצה דלית ליה שורש מן התורה מותר לכל אדם לסייעו ולטלטל ולהוציא לחצר אפילו אינה מעורבת, עכת"ד. ומבואר דנקט בפשיטות דאיסור כרמלית חמיר טפי מאיסור מוקצה.
ג. אי בעינן לרוץ עימם לביתו
במאמרו שם (אות ג) העיר הגרב"ש שניאורסון זצ"ל לשיטתו, דאפילו אם עדיף שיחזיר הצפרניים לביתו, לכאורה עליו לרוץ עמהן בדוקא. וכדאיתא בשו"ע או"ח (סימן רסו סעיף יא), היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד ביתו, ודוקא רץ אבל לילך לאט לא, כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה, דזמנין קאי ולאו אדעתיה, אבל רץ אית ליה היכירא וכו', ע"כ. ולפ"ז כתב דבנידון דידן נמי צריך לרוץ עמהן בדוקא, כדי שיהיה לו היכר ולא יבוא לעשות עקירה והנחה.
אכן בחזו"א מבואר דהיכא שאין צריך להעביר ברשות הרבים או להכניס מרה"ר רשות היחיד, אלא רק להעביר מרשות היחיד לכרמלית ומשם לרה"י שרי אף לעקור בשבת. וכמו שכתב, (או"ח סימן קג סקי"ט), וז"ל, כשמעביר מרה"י לרה"י דרך כרמלית הוי שבות דשבות, כמו שהאריך בזה במ"ב (ס"ס שמ"ט), דיש מקום להקל לצורך מצוה וכל שכן בין השמשות, ולכן מי שהחשיך לו והוא בבית הכנסת, או שיצא מספינה בשבת, או שהחשיך במרכבת מסילת הברזל, כשהוא יוצא בשבת, ילך עד לביתו ולא ינפש באמצע, אם יש עמו מה שאי אפשר לו להניחו במקום שאינו משומר, עיי"ש.
עוד כתב שם הגרב"ש שניאורסון זצ"ל, אחר דשקיל וטרי בכמה נימוקים, דכיון דאם היה צריך הרב השואל לרוץ עם הצפרניים דרך רחוב העיר, הרי היה לבוז בעיני רואיו, דאין זה לפי כבודו, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות דעות ה"ח), שלא ילך ת"ח בקומה זקופה, ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג המשוגעים, משו"ה איכא בזה משום גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת דרבנן. וציין כסימוכין לדבריו את מש"כ בשו"ת ארץ צבי (סימן עו), דלילך פחות פחות מד"א, היינו דוקא בדרך או בעיר בחשיכה באין רואה, אבל ביום ברה"ר אם יעמוד כל ב' אמות יהי' לבוז וגדול כבוד הבריות.
אכן בגמ', ברכות (דף ו ע"ב), מבואר דכל זה בשרץ שלא לצורך כמנהג המשתגעים. דגרסינן התם, אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללין רבנן שבתא, כיון דשמענא להא דרבי תנחום א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנאמר וכו', אנא נמי רהיטנא, ע"כ. וכן בגמ' (שם דף כח ע"ב), לגבי התפילה ביציאה מבית המדרש אמרינן אנו רצים והם רצים. ומבואר דלצורך מצוה ודאי צריך ומותר אף לתלמידי חכמים לרוץ. וא"כ מה שכתב הרמב"ם שלא ירוץ ת"ח ברה"ר, היינו שלא לצורך. וממילא בנידון דידן שיש בזה צורך מצוה ודאי אין בזה בזיון ואף לתלמידי חכמים מותר לרוץ. מה עוד, דבנידון דידן אין צריך שירוץ בכל כוחו, אלא רק שישנה מדרך הליכתו הרגילה.
ובאמת דאף לדעת הארץ צבי נראה פשוט דאין כוונתו להתיר איסור דרבנן גמור משום סוג זה של כבוד הבריות, אלא דלדעתו עדיפה ריצה על פני הליכה פחות פחות מד"א, הואיל ואף אם ילך פחות פחות מד"א יעבור על שבות. ולכן מותר להעדיף לרוץ דבו אין חשש של בזיון כבוד הבריות, וכמ"ש שם.
ד. קבורת הציפרניים בשבת
והנה הגאון בעל מראה יחזקאל דן להקל בקבורת צפרניים בשב"ק משום דאפשר דאינם צריכים קבורה בעומק, ושרי לקוברן כמו דשרי ליתן צנון בעפר וליקח אותו בחזרה, ואין בזה משום חורש. ובשו"ת דעת משה משמע שהסכים לזה.
על כך תמה מרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל, דבמתני' (ספ"ק דכלאים), שנינו הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת, לא מיירי לענין הטמנת הצנון והלפת, אלא רק לעניין הוצאתם מן העפר, שכבר טמנם בע"ש, אבל להטמינם בשבת ודאי אסור (ועיין בגמ' שבת דף נ ע"ב). וכדמוכח מהא דאמר רב יוסף בשבת (דף לט ע"א), דטעם זה דבשבת אסור להטמין ביצה בחול הוא מפני שמזיז עפר ממקומו. ובתוס' (שם ד"ה מפני), הביא שפירש ר"ת בספר הישר שאם מזיז עפר ממקומו הוי חופר שהוא תולדה דחורש, ואסור אפילו בעפר תיחוח, ואף רבה דפליג התם אדרב יוסף וס"ל דטעם האיסור בהטמנת הביצה הוא גזירה שמא יטמין ברמץ, הוא משום דרבה סבר דלא שייך גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר ונשאר מקום מן הגומא, אבל בנעיצת ביצה לא שייכא גומא לפי שאינה ניכרת. ולפ"ז באופן שהגומא ניכרת אף לרבה אסור. וא"כ בנידון דידן אף שאין צריך לחפור בעומק, אבל מ"מ אסור לחפור בעפר אפילו מעט, וא"כ אי אפשר לקבור את הצפרניים בשבת.
וכתב הגרב"ש שניאורסון זצ"ל ליישב דעתם, דהנה בשבת (דף נ ע"ב), אמר רב הונא האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שריא ואי לאו אסור. ופירש"י שם, שהוא עשב נאה למראה ולהריח, וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו ונותנו לפני שרים, וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו. ואי מבעוד יום דצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה שפיר דמי ליטלה למחר ולהחזירה, שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו מזיז עפר, ע"כ. ולפ"ז כתב דבנידון דידן נמי יכול היה ליתן את הצפרניים לתוך איזה גומא כל שהיא המצויה בגינה, דאין הצפרניים צריכין קבורה בעומק.
אכן בדברי שו"ת מראה יחזקאל הנ"ל משמע שרצה להתיר נעיצה בקרקע אף אם לא מצא גומא מוכנה. דכתב שם וז"ל: וחשבתי אולי יש עצה להטמין אותן בהגינה תחת האילן העומד אצלי, ויהיה בכלל מה שמבואר בש"ס נדה הנ"ל קוברן צדיק. אך נזכרתי מדברי התוס' (ע"ז דף סב ע"ב) ד"ה וליקברינהו, שכתבו, דבכור הטעון קבורה צריך לקבור בעומק הקרקע, בכדי שלא יבואו לחטט אחריו וכו' וא"כ מחמת דצריך שתהי' הקבורה בעומק הקרקע א"א לעשות כן בנידון דידן, שהוא בשבת קודש, דעי"ז נעבור על איסור שבת וכו', ואולי אפשר לומר דרק בקבורת בכור דראוי לאכילה חיישינן שמא יחטט אחריו, ומש"ה צריכים לקבור בעומק, אבל לא בעבודה זרה. ובנידון דידן נמי כיון דהצפרניים אינם ראויים לכלום ולא יבואו לחטט אחריהם אין צריך לקוברם בעומק, ובכה"ג מותר גם בש"ק כמו שמותר לתת צנון בעפר, דמובא בש"ס ובשו"ע דמותר להטמין בעפר ולקחת אותו בחזרה ואין בו משום חופר. אך מחמת דהצפרניים צריכים מדינא דגמ' קבורה, אולי יש איסור גם בכה"ג, משום דמצות קבורה אחשביה והוה מלאכה, עכ"ל.
והשתא אף אם כדברי הגרב"ש שכוונתו למצוא גומא מן המוכן להניח בה את הצפרניים, מ"מ דבריו צ"ב, דאם ימצא גומא רחבה ודאי שרי להניח בה את הצפרניים, ואין צריך לראייה לזה מסוגיא דשבת כלל. ואם זו גומא שצריך לדחוק את הצפרניים לתוכה, הרי מהך סוגיא דשבת (דף נ ע"ב), מוכח בהיפוך, דכל שלא דצה ושלפה והדר דצה מערב שבת אסור. וא"כ כ"ש דלהכניס לכתחילה לתוך גומא דחוקה דאסור. [ועיין בשו"ע או"ח (סימן שיד ס"א), דהרמ"א אסר כשלא דצה ושלפה והדר דצה אף בכלי תלוש, ולא רק במחובר לארץ, ואף לשיטת השו"ע (שם סעיף יב), במחובר עכ"פ אסור, אף שאינו מתכוין להרחיב את הגומא, וא"כ כ"ש בנידון דידן דאסור].
עוד צ"ב בדבריו, דאם יכניס את הצפרניים לתוך גומא ולא יכסם בעפר, הרי אין זו קבורה כלל, ואף אם אין צריכים קבורה בעומק, מ"מ כיסוי עפר מעט ודאי צריכין (ואם לא כיסה אותם בעפר כלל, רק הניחם בגומא רחבה, ודאי ליכא איסור חפירה כלל, ואין זה ענין לאחשביה, דהוה הנחה בעלמא ולית בכך חפירה כלל). ואם יכסה את הגומא בעפר ודאי חייב משום חורש, וכדאמר רבא שבת (דף עג ע"ב), היתה לו גומא וטממה, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש.
בהמשך דבריו כתב הגרב"ש שניאורסון זצ"ל, דאף אם נפרש שכוונת הרב בעל מראה יחזקאל היתה לעשות הגומא עם תחיבת הצפרניים גם לא קשה, שהרי נחלקו בזה רבה ורב יוסף, ורבה מתיר בזה, ולפיכך פירש רבה דטעם האיסור בהטמנת הביצה הוא משום גזירה שמא יטמין ברמץ דאין בזה איסור חורש, ושפיר י"ל דרבה ורב יוסף הלכה כרבה, וא"כ בנידון דידן נמי לרבה שרי לתחוב הצפרניים בעפר.
אכן בדברי המגן אברהם (או"ח סימן תצח סקל"ב), מבואר דאסור. דכתב שם דאסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא, וכמ"ש התוס' והר"ן. וכבר הקשה שם הגרעק"א דהא התוס' כתבו זה לדעת רב יוסף, אבל לרבה לא מיקרי גומא אלא בנוטל עפר אבל לא ע"י נעיצת ביצה וקיי"ל כרבה. וכן הקשה בנשמת אדם (כלל צג). ותי' הגרעק"א ע"פ מש"כ בשו"ת מהרש"ל (סימן סא), בדעת הרא"ש, דרבה לא פליג אדרב יוסף בזה, אלא שבא להוסיף טעם לאסור הטמנת הביצה אף בעפר תיחוח שאין שייך בו חפירה. אמנם עיי"ש שהעיר דמלשון התוס' לא משמע הכי.
ובעיקר הך קושיא לכאורה יש ליישב, דכל מה שהוכרחו התוס' לפרש דלרבה אין איסור חורש אלא כשנוטל מן העפר בידו, הוא דוקא לפירוש ר"ת, דלדעתו טעמיה דרב יוסף הוא משום שמזיז עפר ממקומו, דהוי חופר גומא, ואין בזה אלא איסור דרבנן, וממילא הוכרח התוס' לפרש דרבה דפליג עליה ס"ל דאפילו איסור דרבנן ליכא בכה"ג שאינו נוטל עפר בידו. וא"כ אין הכרח דפליגי רבה ורב יוסף בדין דאורייתא דחורש וחופר (באופן שצריך לגומא) כלל, ושפיר י"ל דבכה"ג לכו"ע הוי תולדה דחורש, ומש"ה אסר המג"א לתחוב את הנר לתוך החול.
ה. האם להניחו בבגדו חשיב
שב ואל תעשה
עוד כתב שם שאם ילך בהם ד' אמות בכרמלית אינו עובר אלא על איסור דרבנן בשב ואל תעשה, מכיון שהם מונחים אצלו במלבושיו עוד מעש"ק, ודמי למחט התחובה בבגדו מע"ש. והוכיח זאת ממש"כ הרמב"ם (פ"י מהלכות כלאים ה"ל), שאם היה לבוש בכלאים כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת. ולפיכך בנידון דידן שאם יזרוק הצפרניים בידיים יעבור על איסור דרבנן בקום ועשה, הכריע דעדיף יותר לשאת אותן לביתו דרך כרמלית, דהוי רק איסור דרבנן בשב ואל תעשה.
על כך העיר מרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל, דאף הנושא חפץ בכיסו חייב משום הוצאה, וכמבואר מתני' שבת (דף צב ע"א), לענין מוציא מעות בפונדתו. ומה דהיוצא במחט התחובה לו בבגדו פטור, הוא משום דאין דרך הוצאה בכך, וכמו שהאריך לבאר זאת במשנה ברורה (סימן שא ס"ק לג וס"ק מז), אבל במונח בכיסו דדרך הוצאה בכך, ודאי חייב. גם מה שהוכיח מדין כלאים אינו מובן כלל, דבכלאים האיסור הוא על הלבישה (מה שאינו פושט את הבגד), אבל בנידון דידן אסורים ההוצאה והטלטול, וא"כ כל הילוכו באיסור, ולא הוי שב ואל תעשה כלל.
והנה הגרב"ש שניאורסון זצ"ל ביקש ליישב דבריו, ורצה לחדש דהיכא שהיה אנוס על היציאה מביתו כגון שנפלה דליקה וכדומה אע"ג דודאי היה עליו להוציא את החפץ מכיסו קודם שיצא מביתו, אבל אם לא הוציא י"ל דחיובו נחשב כעבר בשב ואל תעשה במה שלא הוציא החפץ מכיסו, אבל אין נחשב כעבר עליו בקום עשה, דהרי יציאתו מביתו היתה באונס. ולפ"ז כתב דבנידון דידן נמי חשיב כשוא"ת הואיל והרב השואל היה אנוס לחזור לביתו דא"א שישהה כל היום ברשות הרבים, ומש"ה חשיב כשוא"ת, עכ"ד. וע"ז השיב מרן (שליט"א) זצוק"ל דדבריו תמוהים עד מאד, דאף דאונס רחמנא פטריה, מ"מ מהיכי תיתי דחשיב כשוא"ת, דלא מצינו שאונסא נחשב כמאן דלא עביד, ולכאורה פשוט דחשיב קום עשה. ועוד יש לתמוה, דמהיכי תיתי למימר דמשום שלא ניחא להרב השואל לשהות מחוץ לביתו עד מוצ"ש חשיב אונס על עצם חזרתו לביתו, וצ"ע.
ו. לזרוק את הצפרניים בזה"ז
בשו"ת דעת משה שם הוסיף דיש להתיר עכ"פ איסור הוצאה בכרמלית למען לא יגרם נזק לרבים ע"י זריקת הצפרניים במקום הילוכם. ולמד דבריו ממה שהביא הר"ן, שבת פרק כירה (דף יט ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ומהא שמעינן), בשם בעל הלכות גדולות דמתיר אף איסור דאורייתא בכגון דא, משום דהיזק הרבים כסכנת נפשות חשיב לן.
וציין ע"כ מרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל, דהנה הרמב"ם השמיט דין זה שאסור לזרוק הצפרניים. ויתכן דס"ל דבזמן הזה אין צריך להקפיד בזה, וכמו שכתב בים של שלמה (חולין פ"ח דין י), שאותם רוחות הנזכרים בתלמוד אינם מצויין בינינו, וא"כ יתכן דגם בזה נשתנו הטבעים, וכמ"ש בארצות החיים (סימן ד). וא"כ אף שאין להקל ח"ו בזריקת צפרניים בזמן הזה, מ"מ צ"ע טובא אם להתיר טלטולם ברשות הרבים דידן משום איסור זריקת הציפרניים.
הגרב"ש שניאורסון זצ"ל השיג על דבריו, וטעמו דהרי"ף והרא"ש (בפ"ג דמועד קטן), העתיקו דין זה להלכה, וא"כ דבר זה במחלוקת שנוי בלא הכרעה, וא"כ לא יצאנו מידי ספק סכנה, דלדעת הרי"ף והרא"ש הוי סכנה לרבים. והואיל והוא ספק סכנה יש להחמיר ולטלטל הצפרניים בכרמלית ולא לזורקן.
אכן יצויין דבבית שלמה, (יו"ד סימן קפט), הוכיח מהא דהשו"ע והרמ"א לא הזכירו דין זה וכן עוד דברים שנזכרו בש"ס דהוי סכנה, לא ביו"ד (סימן קטז) ולא בחו"מ (סימן תנג), הרי שאין לחוש לסכנה רק באותם ענינים דחשיב שם, וא"כ שפיר י"ל דנחשב שהכריעו השו"ע והרמ"א דבזמן הזה אין בכך סכנה. וכן כתב בשו"ת שם אריה יו"ד (סימן כז), דמזה שהרמב"ם והטור והשו"ע השמיטו הרבה דברים שנזכרו בש"ס דהוו סכנה, הרי דס"ל דבזמן הזה אין צריך לחוש להם, וכמ"ש היש"ש בחולין שם.
והוסיף מרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל דיתכן דאף לדעת הרי"ף והרא"ש ליכא סכנה בכך בזמן הזה. ומה שאסור לזרוק צפרניים ברשות הרבים בזמן הזה, הוא משום דאף שבטל הטעם הרי האיסור שאסרו חז"ל במקומו עומד. וכמו שכתב הגר"א ז"ל לענין איסור גילוי, דאף שאין נחשים מצויים בינינו, מ"מ יש להחמיר בזה, דחז"ל גילו לנו טפח וכיסו טפחיים, ומסרו לנו רק טעם אחד והעלימו מעמנו טעמים אחרים (עיין פאה"ש הלכות א"י סימן ב). וזה שכתבו הטעם שמא תעבור עליהם אשה מעוברת, הוא משום דמעיקרא כשאסרו חז"ל לא אסרו אלא במקום דשכיחי נשי, ולפיכך בבי מדרשא רשאי לזורקן. וא"כ יתכן דאף לדעת הרי"ף והרא"ש דגם בזה"ז אסור לזורקן, מ"מ אין בזה משום סכנה, אלא מחמת הטעמים האחרים שהיו לחז"ל. ולפ"ז במקום שהדבר כרוך באיסור טלטול ברשות הרבים דידן, י"ל דשרי לזורקן.
ועיין שו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קא), שכתב דמשום דחזינן להרמב"ם שהשמיט האי דמר בר רב אשי, דביניתא דאטוי בהדי בשרא אסור למכלי אפילו במילחא משום סכנתא ע"כ מצא שנשתנו הטבעים בזה, והשתא נהי דלא נסמוך ע"ז לעשות מעשה, ומנהג אבותינו תורה, מ"מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא, דהשתא מיהא ליכא סכנתא, עכ"ל.
גדולה מזו מצאנו להמג"א (סימן קעג סק"א), אף בדין מים אמצעיים, שכתב השו"ע (שם ס"ב), דבין בשר לדגים חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר וחמירא סכנתא מאיסורא. וכתב שם המג"א דאפשר דבזמן הזה אין סכנה כל כך, דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות, וגם הכל לפי טבע הארצות, עכ"ל. ועיין נמוק"י (מו"ק פ"ג), ואכמ"ל.
להאמור למעשה צ"ע טובא אם אפשר להתיר טלטול הצפרניים בר"ה דידן, ויתכן דעדיף להשליכן שם, ולכל הפחות יש לטלטלם פחות מד' אמות עד למקום המוצנע וכנ"ל.
*מאמר זה עיקרו ורובו כולו מכתי"ק של רבינו (שליט"א) זצוק"ל, ומטעמים הכמוסים עמו נממע בזמנו מלהדפיסו בשמו ונתפרסמו הדברים בקובץ צןרני מוריה תחת שמי.
