או"ח א' סימן ל"ט
להאכיל מי שאינו מברך
בס"ד, יום א' פרשת קרח ס"ו
לכבוד ידידי היקר והאהוב מוסר עצמו להרבות צדקה בכלל ולחזק מצוות הארץ בפרט ואיהו גופא צורבא מדרבנן
ה"ה הר"ר משה אמיגה הי"ו.
שלו' רב,
מאוד מאוד שמחתי לשוחח עמך בדברי תורה. והגם שהדברים היו בריחוק מקום הרי הם בקרבת הלב. ונתתי שבח והודי' לנורא עלילה שגבאי הצדקה דבית מדרשנו אינו רק מעשה לתורה אלא עוסק בתורה בעומק העיון.
ועתה אבוא לדון במה שדיברנו.
א. אודות שאלתו בדבר הזמנת אורחים שאינם שומרי תורה ומצוות – שאינם מברכים או נוטלים ידים, ובפרט כשהוא עושה אירוע שצריך להזמינם מפני שהוא קשור עמהם בעסקי ממון. והנה השאלה נסובה אודות איסור לפני עוור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), ועיקרו של האיסור לא לתת מכשול לפני מי שעיוורה אותו התאוה והיצר הרע כפי שביאר הרמב"ם בפירוש המשניות במסכת שביעית (פ"ה מ"ו) ובמשנה למדנו שיש כלים שאסור למכור בשביעית למי שחשוד לעושה עבירה, ויש מקרים שיש בהם מחלוקת ב"ש וב"ה כמו בפרה חורשת, ויש מקרים שמותר למכור כלים לחשוד – ויש מקרים שהתירו רק משום דרכי שלום.
ובנוסף לאיסור לפני עוור מצאנו איסור נוסף – שאף כשאין איסור לפנ"ע מה"ת אסור לסייע בידי העובר עבירה – ואיסור זה הינו מדרבנן. ובהמשך דברינו יבוארו הדברים.
והנה בסוגי' דע"ז (דף ו) – למדנו, שכאשר הנזיר מקבל כוס יין עובר הנותן על איסור לפנ"ע מדאוריתא, אך אם הנזיר נמצא בחד עברא דנהרא והוא יכול ליטול את היין לבד בלא הישראל הנותן אין הנותן עובר על לפנ"ע.
והנה נחלקו רבותינו האחרונים כאשר הנזיר אינו יכול להגיע ליין אלא יש ישראל אחר המוכן ליתן לו את היין – דלדעת המל"מ (פ"ד מהל' מלוה ה"ב) יש איסור לפנ"ע אפילו אם כאשר ימנע מלהושיט ימצא ישראל אחר המוכן להושיט חתיכת איסור לחברו, ואילו לדעת הפנ"מ כל שהאיסור הי' מתקיים – אפילו על ידי ישראל אחר אין בזה משום לפנ"ע. והברכ"י נקט לדבר פשוט שגדולי האחרונים פוסקים כמו המל"מ, ובשו"ת כתב סופר יור"ד (סי' פ"ג) הכריע כדעת הפנ"מ ובקובץ תשובות (ח"א סי' כ) כתב מרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל דהלכה כהמל"מ, וכהכרעת האחרונים הסוברים כשיטתו ומשום כך בכה"ג יש בזה משום לפני עוור.
ב. והנה בנידון דידן מצאנו שתי הלכות, האחת מה שכתב הרמ"א (סי' קסג סוף סעיף ב') ד"אסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור לא תתן מכשול", והלכה נוספת מה שכתב במחבר להלן (סי' קסט סוף סעיף א'),"ואסור ליתן לו פרוסת פת אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו, לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך". והוסיף הרמ"א – "ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה". ומקור הלכה זו – הוא בדברי הרבינו יונה בברכות (דף מב מדפי הרי"ף) אודות דברי רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא א"כ יודע בו שנטל ידיו – וכתב הרבינו יונה "יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר", עכ"ל.
ויש להתבונן, מה טעם הלכה זו מובאת בשני סימנים סמוכים בשינויים (כולל היתר מחמת מצוה), ועוד יש לעיין מהו לשון הרבינו יונה "יש למדין" – כאילו הדבר נתון לדיון הרי לכאורה יש כאן איסור של לפני עוור, ובעיקר קשה הכיצד הותר איסור דאוריתא מפני מצוות הצדקה.
וכשנעיין נראה כי מדויקים הם דברי רבותינו – שהרי בגמ' חולין (קז) למדנו שאסור ליתן לשמש אם אינו יודע שנטל ידיו כי חוששים שמחמת שמרובים טרדותיו בסעודה ישכח שלא נטל ידים ויאכל – אם כן זו גזירה מיוחדת. ולכן כותב הרבינו יונה, שיש שלמדו מכאן שבבואנו ליתן אוכל ישנה גזירה מיוחדת. שהרי איסור לפנ"ע הוא דווקא כשאני יודע שהשני לא יברך אבל לא בספק (בפרט כאשר איני מוסר לו חפצא של איסור יעויין גם בריטב"א ע"ז דף יד) כמו שלמדנו במשניות בשביעית ובגיטין. ולפעמים אף כשהרוב לאיסור תלינן בהיתר יעויין חזו"א שביעית (סי' יב סק"ט) שזה מסוג הדברים שמסרום לחכמים להקל מפני שלא יבואו לאיסור חמור יותר. ולכן כתב רבינו יונה שיש למדים מהמעשה של רב וסוגיא דרבי זירא בחולין שיש הלכה מיוחדת של איסור שכל עוד שאינני בטוח שהמקבל יברך אין לתת לו מאכל. ולכן בסימן קס"ג מוזכר ענין של לפני עור להאכיל למי שאני יודע שלא נטל ידיו. ודבר זה אסור מדין של לפני עוור אבל סימן קס"ט עוסק בדין שמש הסעודה, ושם מוזכר דבעינן לידע שהוא נטל ידיו וכמו שביאר במג"א, כי חיישינן שטרדותיו יטעוהו, וע"ז הוסיף המחבר את לשון הרבינו יונה – דבנתינת אוכל איכא גזירה מיוחדת לידע שהמקבל מברך. וע"ז כתב הרמ"א להקל בדין זה כאשר הוא נותן צדקה. שמכיון שכל האיסור הינו – גזירה מיוחדת, גזירה זו אינה נוהגת במקום מצוה (שכאמור בכה"ג אין איסור לפני עוור).
ג. אחרי שהתבאר כי לתת מאכל לאדם שודאי לא יברך (כמו המציאות בזמנינו) אסור ויש בזה משום לפני עוור, הרי לכאורה הזמנה לאירוע – שכולל סעודה – ליהודי שאנו יודעים שלא יברך אסורה. ובשיחתנו הטלפונית, ציינת לדברי רש"י בגיטין (דף סא) "מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת עבירה", וביקשת משום כך לומר שאם יוזמנו לאכול יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ויוכן לפניהם השולחן טרם יבואו יהא מקום להקל עפי"ד רש"י הנ"ל שהרי השולחן הוכן קודם שעת העבירה.
והנה, דברי רש"י הם רק אודות איסור מסייע שהוא איסור דרבנן, וראה בזה בדברי הכת"ס (הנז"ל).
אך מצאנו שיש אחרונים שלומדים חלוקה זו אף באיסור לפני עוור ממש מדברי הב"ח (בריש סי' קסט), שהרי הב"ח חילק בין אם נותן לו מאכל כשלא נטל ידיו, לבין אם נותן לו מאכל ואח"כ אינו מברך. והבינו חלק מהנו"כ (יעויין מג"א ובאה"ט) דכוונת דבריו – שאסור ליתן מאכל כשהנותן יודע שלא נטל ידיו דבזה בשעה שנותן המאכל עובר לפני עור. אך כאשר המאכל ניתן לפני הברכות והמקבל אינו עושה את העבירה מיד לא חשיב שעת העבירה ושרי מעיקר הדין. ולכאורה לפ"ד הב"ח – יש בזה קולא להניח האוכל לפניהם בטרם יבואו.
אומנם שמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שאם מזמינם לביתו ומניח המאכל לפניהם – ואוכלים בלא ברכה ונטילה ה"ז חשיב כמעשה אחד שנותן לפניהם. (וראה בהערות חידושי מרן למסכת גיטין הנדפסות מ"ש שהטחינה עצמה אין בה איסור ומ"מ כל שמתעסק באוכל עצמו חשיב שעת העבירה אף לרש"י יעויי"ש). ולכן איני רואה פתח הצלה גדול בהנחת האוכל על השולחנות בטרם יבואו.
ד. והנה הרבה אחרונים – דנו בשאלה זו, בזמנינו שאנו יודעים שהחילונים שעדין אינם שומרי תומ"צ לא יברכו. ובתשובת מנחת שלמה (חלק א') יצא לחדש שאם מניעת נתינת אוכל לאורח שאינו שומר תורה ומצוות עלולה לגרום לאורח איסור גדול יותר כגון שיבוא לידי שנאה ליהודים שומרי תורה ומצוות הרי מכיון שכל איסור לפני עוור נועד למנוע מכשלה, הרי כשהימנעות מנתינת אוכל תביא לאיסורים גדולים יותר, מותר להאכילו. והנה חידושו זה – לא הכל קיבלוהו. גם מרן הגרשז"א ציין כי לפי חידושו יהא מותר ליתן לפני עוור איסור קל כדי למנוע איסור חמור, ובזה גופא החזו"א בשביעית לא ס"ל הכי כמו שציין הגרש"ז בהערה שם. גם באגר"מ (או"ח ח"ה סי' יג) נראה שלא ס"ל הכי להתיר בשופי – ובמקום אחד הוא מחלק בין אם האורח מתארח בביתו פעם אחת שאז יש מקום להקל בזה, לבין אם האורח שב ומתארח אצלו (ראה שם אות ה). והנה מרן הגרי"ש אלישיב (בקובץ תשובות ח"א סי' כ) דן בפועל שבמקום עבודתו נדרש להכין אוכל ושתיה למבקרים ועובדים אחרים שיאכלו בלא נט"י וברכה ולא מצא רבינו דרך להקל אלא משום שפרנסתו תלוי' בזה, בהסתמך על הפנ"מ בשעת הדחק דחשיב חד עברא דנהרא וצירף לכך עוד צירופים (ע"ש) אולם בנידון דידן חמיר טפי – דלא הוי חד דנהרא משום שנותן להם בחינם (עיין בתשובה, וראה באגר"מ הנז"ל אות ז). וגם כשזכיתי כמה וכמה פעמים לדון קמי' מרן (שליט"א) זצוק"ל אודות ענין הזמנת יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות לאכול, הגם שהזכיר הטעם להקל הנ"ל, לא ניחא ליה בהכי.
ולכן זאת תורת העולה – כי בשעת הדחק מצאנו להגרשז"א שהתיר, (ולגבי מסייע – בזה לכאורה אפשר להסתמך על דעת הדג"מ בסי' קנא דבמזיד ליכא מסייע) ויש לצרף לזה לנהוג כמו שהביא מרן בעל הקהילות יעקב בקריינא דאיגרתא (ח"א אגרת קמא) שבעל השמחה יברך ויכוון להוציא את כל המסובים. כתבתי בחופזי, ויש עוד להאריך בזה, והשי"ת יתן בלב טועים בינה לעבדו בטהרה.