או"ח א' סימן י"ט
בדין קול באישה ערוה
לרב אחד שליט"א
מכותלי מכתבו ניכר כי כוונתו להעמיד הדת על תילה, כנגד פורצי גדר, על כן אבוא לשנות פרק זה, והשי"ת יאיר ענינו בתורתו.
א. בשו"ע או"ח (סימן עה ס"ג), מבואר דיש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע. ולכאורה זהו איסור מדרבנן שגזרו על קול אשה כהרחקה מן העריות, וכן כתב בנשמת אדם (כלל ד א) שלא מצאנו קול שהיא ערוה בתורה אלא שחכמים אסרוהו משום שהוא נוי באשה, אבל מה"ת אין בזה איסור [וכמו דמצינו בכריתות (דף ו' ע"א), לענין מעילה, דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה] וכן נקט בשד"ח (מערכת הקו"ף כללים מ"א) שהוא אסור מדרבנן, ועיין בפסחים (דף כו ע"א), ובתוס' (שם ד"ה מעילה). אמנם בשד"ח שם הביא בשם הרב דברי חפץ וגן המלך שכתבו דאיסור קול הוא מן התורה, ואף שאינו מפורש בקרא. ויש שביאר בכוונתם, דכיון דקול האשה מביא לידי הרהור, וההרהור אסור מן התורה אפילו בפנויה, וכמו שפסק בבית שמואל אבה"ע (סימן כא סק"ב) עפ"י הסוגיא בע"ז (דף כ ע"ב), ממילא אף שמיעת הקול נכללת בכלל האיסור דהרהור, ואסורה מן התורה. (ועיין באגרא דכלה פרשת פנחס, שהביא מקור לאיסור להרבות שיחה עם האשה, מהא דמשה רבינו לא ענה לבנות צלפחד כפי שענה לאותם שלא יכלו לעשות את הפסח, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, וזה משום שלא רצה לשוח עמהן, ולכן כתיב שם ויקרב משה את משפטן לפני ה', עיי"ש). אכן מדברי רוב הפוסקים נראה שאיסור שמיעת הקול הוא מדרבנן.
[ודאתינא להכא יש בנותן טעם לציין כי בספר חסידים (סימן תריד), כתב דהוא הדין לאשה שלא תשמע קול איש. ובמקור חסד להגר"ר מרגליות זצ"ל התקשה במקור דבריו, ובמערכי לב להגרי"ל צירלסהון רצה ללמוד כן מסוגית הש"ס דסוטה (דף מח ע"א), ובאהל משה (ח"א סימן לב) השיג עליו, וראה במקור חסד שם שהביא ראיה לזה מדאיתא בילקוט (שמואל פי"ג רמז קח), גבי שאול, כשם שאי אפשר לאיש לזון עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מן האיש שאינו ראוי לה. וחזינן דשוה דין ההרחקה בנשים לזו של האנשים, וא"כ לענין איסור שמיעת קול נמי שוין הם, ועיין זכרון שלום (ברכות, דף כד ע"א). ולהלכה לא מצינו בדברי הפוסקים שהוזכר איסור שנשים צריכות להזהר מקול גברים ועיין בגמ' נדה (דף יג ע"א), ושם (דף לא ע"ב)].
והנה מקור הך דינא הוא בש"ס, ברכות (דף כד ע"א) ושם איתא, אמר ר' יצחק טפח באשה ערוה, למאי אילימא לאסתכולי בה, והא א"ר ששת למה מנה הכתוב תכשיטין וכו' לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף, אלא לאשתו ולקריאת שמע, אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר וכו', אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב וכו', אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר וכו', ע"כ.
ב. ויל"ע בדין קול האם הוא דומה להדין הקודם לו, ודינו כדין השוק דחשיב ערוה. ועוד יל"ע אי מיירי רק באשה שהיא ערוה עליו, אבל פנויה טהורה, שאינה אסורה עליו באיסור ערוה, אינו אסור בשמיעת קולה. ועוד יל"ע אי מיירי רק בקול זמר שלה, או דאף שמיעת קול דיבורה בכלל האיסור.
והנה הרי"ף השמיט הלכה זו. אבל רבינו יונה (דף יז ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ערוה בעששית) כתב וז"ל, וכתב רבינו האי גאון ז"ל דהוא הדין לכל אשה שמגלה טפח במקום מכוסה שבה שאסור לקרוא, דטפח באשה ערוה. וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת, דקול באשה ערוה. אבל כנגד פניה, או מקום שאין דרך לכסות, או בשעה שמדברת כדרכה מותר. ואפילו בשעה שמנגנת אם הוא יכול לכוין בלבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליה מותר, ואין לו להפסיק קריאתו, עכ"ד. ומשמע מתוך דבריו דהאיסור לקרוא ק"ש בשעה ששומע קול זמר של אשה דמי להאיסור לקרוא ק"ש כנגד טפח מגולה במקום שדרכה לכסותו. אמנם לא הזכיר שם את האיסור להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, דבגמ' משמע שזה אסור אפילו שלא בשעת ק"ש. והזכיר דברים אלו רק לענין ק"ש ומשמע דס"ל דאלו הדינים לענין ק"ש נאמרו. [ויל"ע האם כל הקטע הנ"ל הוא מדברי רה"ג, או שמש"כ לענין קול הוא כבר דברי רבינו יונה, ובב"י (או"ח סימן עה), משמע שהם דברי רבינו יונה, לעומת זאת באוצר הגאונים מסכת ברכות, (בפירושים עמ' סד) מובאים הדברים בשם רב האי גאון]. וכן מבואר בדברי המרדכי שכתב (ברכות אות פ), וכן שוק וקול באשה ערוה, ופי' רב האי גאון דכל הני לענין ק"ש. אמנם הרא"ש (ברכות פ"ג סימן לז) כתב וז"ל, אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב, פירוש לשמוע ולא לענין ק"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות ק"ש הט"ז), שהזכיר בהלכות ק"ש רק את דין הטפח באשה, ואילו את דיני קולה לא הזכיר שם כלל, ורק בהלכות איסורי ביאה (פכ"א ה"ב) הזכיר את האיסור בשמיעת קול הערוה וחייבי לאוין, ומשמע דלענין ק"ש לא אסרו חכמים קול אשה שאינה אסור עליו [וראה בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן לה), מש"כ בהשמטת הרי"ף ובביאור דעת הרמב"ם]. אולם מתוך דברי רבינו יונה משמע דאף אם שומע קול אשתו נמי אסור בק"ש, דבתחילת דבריו מיירי התם בכל אשה שמגלה טפח, ונכלל בזה אף אשתו כמבואר בגמרא (שם) וע"ז המשיך וכתב דה"ה שאין לו לקרות בשעה שמנגנת, ומשמע דאף בזה מיירי נמי באשתו.
נמצא, שלא בזמן ק"ש אסור להסתכל או לשמוע קול ערוה (או חייבי לאוין) לכו"ע, וכנגד טפח מגולה אפילו של אשתו אסור לקרות ק"ש, ולדעת רב האי גאון אסור גם לקרות ק"ש אפילו בשעה ששומע קול אשה המותרת לו. ולדעת הרמב"ם והרא"ש לא נאמר דין קול באשה לענין ק"ש, ולפיכך אם שומע קול אשתו מותר לקרות קריאת שמע.
ג. למדנו דנחלקו הראשונים האם יש להחמיר אף גבי ק"ש לאסור קריאתה אף כששומע קול אשתו או שאין להחמיר כששומע קול אשה המותרת לו. לפי זה א"ש מ"ש בשו"ע או"ח (סימן ע"ה ס"ג), שיש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש, ולא כתב דאפי' היא אשתו יש ליזהר, כמו שכתב שם בריש הסימן דטפח מגולה במקום שדרכה לכסותו אפילו היא אשתו אסור לקרות ק"ש כנגדה, והוא משום שלא הכריע מרן המחבר בהך פלוגתא דהרמב"ם ורה"ג.
אכן באבן העזר (סימן כא ס"א), כתב השו"ע, ואסור לשמוע קול ערוה, וכתבו שם בבית שמואל ובבאר היטב (סק"ד), דקול פנויה או קול אשתו שרי, ודוקא שלא בשעת תפלה אבל בשעת תפלה אסור וכמ"ש בא"ח. ומשמע דס"ל דמ"ש השו"ע באו"ח שיש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש כוונתו אף לקול אשתו. או יתכן דכונתם למה שהוסיף הרמ"א באו"ח שם דאפילו באשתו יש ליזהר, וזה מש"כ דבשעת תפילה אסור אף באשתו, וכמ"ש בא"ח, והיינו דס"ל דקיי"ל כדעת הרמ"א שאסר בזה אף באשתו דהחמיר כדעת רב האי גאון.
עד כאן, למדנו דיש מרבותינו הראשונים דס"ל דק"ש חמיר טפי אולם מצאנו לאחד מהאחרונים המעדני יו"ט (פ"ג סי' לז אות ס) דבקריאת שמע הקילו טפי כדי שלא יבא לידי ביטול ק"ש, דאם יש פחות מטפח מגולה באשה לפניו מותר לקרות ק"ש, ורק בטפח מגולה מפסיק קריאתו, ואף באשתו בטפח אסור, ודלא כדעת הגה"מ בשם בה"ג שכן כתב הראבי"ה (ברכות סי' עו) בשמו וברוקח (בהל' ברכות סי' שמה) שהחמירו אף בפחות מטפח. ובזה פירש במעדני יו"ט (שם אות פ), גם את דברי הרא"ש שכתב לענין קול באשה שלא נאמר לענין ק"ש, דה"נ כוותיה הקילו לגבי קול באשה, כיון דשכיח ואם יצטרך לשתוק יבוא לידי ביטול ק"ש, ולפיכך כי היכי דהקילו בפחות מטפח ה"נ הקילו אף בזה. וכן כתב המרדכי ברכות (שם), בשם ר"א ממיץ דכיון דאנו יושבין בין הגוים ועת לעשות לה' הפרו תורתיך, הלכך אין אנו נזהרין מללמוד בשמיעת קול נשים ארמאיות. אכן רבינו יונה (דף יז ע"א מדפי הרי"ף) לא התיר רק כשאין שם ליבו לשיר, והעתיק דבריו בחיי אדם (כלל ד' ס"ו) ובחזו"א (או"ח סימן טז קי"א) העלה דאפילו דבמקום שיש נשים פרועות ראש וצריך לומר תוכחה, לסמוך אתרוייהו משום עת לעשות ומשום שאין הוא שם על ליבו. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סימן ב), מה שכתב בזה.
אמנם בדברי הרבה מן הראשונים מבואר, דכיון דקול האשה חשיב ערוה, ואסור בשמיעה, אסור אף לקרות את שמע בשעה ששומע את קולה. וכמו שהביא שם בדברי חמודות (אות קיז), בשם המרדכי שכתב בשם רב האי גאון ועוד דאפילו באשתו אסור, וכדפסק השו"ע.
ד. אלא דיל"ע בדין הפנויה האם אסור בשמיעת קולה. והנה הרמ"א באו"ח שם אסר בשעת ק"ש אפילו באשתו, ולפ"ז בפנויה ודאי אסור, אמנם שלא בשעת ק"ש סתם בשו"ע באה"ע דאיכא איסורא בשמיעת קול ערוה וקול חייבי לאוין האסורות עליו, ומשמע דקול אשתו וקול פנויה טהורה (שאינה נידה) מותרות בשמיעה.
ובדעת המעדני יו"ט, הנה אי נימא דס"ל נמי כדעת הרמ"א, דאין איסור בשמיעת קול אשתו ופנויה (שלא בשעת ק"ש), וכל האיסור הוא דוקא בשמיעת קול ערוה או חייבי לאוין, א"כ לשיטתו בביאור דברי הרא"ש דהקילו כדי לא לבטל ק"ש, הרי בשעת ק"ש ליכא איסורא אף בנשים האסורות עליו באיסור ערוה וחייבי לאוין. אכן יתכן דהמעדני יו"ט ס"ל דבעלמא אסור אף בקול פנויה, וא"כ יתכן דרק בזה התיר בשעת ק"ש, כיון שהוא דבר מצוי ויבוא להתבטל ממצות ק"ש, אבל בקול ערוה או חייבי לאוין, אסור אף בשעת ק"ש.
ובספר באר שבע (דף קיג, ב אות ג בבאר מים חיים), כתב דבין בתולה בין אלמנה אסור ולא שרי אלא קול אשתו שלא בשעת תפילה, והובאו דבריו בבאר היטב (אבה"ע שם סק"ד), ומבואר דס"ל דאף בקול הפנויה איכא איסורא.
אכן להלכה רבו המתירין שמיעת קול פנויה שלא בשעת ק"ש, וכמ"ש הב"ש באבה"ע (שם, סק"ד) והמג"א (סימן עה סק"ו). ועיין בשו"ת אגרות משה (או"ח סימן כו), שכתב דהבאר היטב באו"ח לא הביא כלל את דעת הבאר שבע, ומשמע שלא חשש לו לדינא מאחר שלא מצא עוד הסוברים כמותו, וכן במשנ"ב (שם ס"ק יז) פסק דמותר בפנויה טהורה שלא בשעת ק"ש.
אכן כבר כתב בפמ"ג (משב"ז שם סוף סימן עה), דפנויה נדה בכלל ערוה היא, והעתיק דבריו במ"ב (שם), והוסיף בשם האחרונים דבתולות דידן כולן בחזקת נדות הן. ועוד כתב (שם) המ"ב דאף שלא בשעת ק"ש אף בפנויה פשוט דאין מותר אלא כשלא יכוין ליהנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור, עיי"ש. ועכ"פ בבתולות דידן שבחזקת נדות ודאי אסור בשמיעת קולן ככל קול ערוה. ולענין אשתו נדה עיין פת"ש (יו"ד סימן קצה סק"י) וכן בקש"ע (סימן קנ"ג ס"י) שאסרו.
