או"ח א' סימן י"ז
תפילה וקריאת שמע כשאינו משמיע לאוזניו
השאלה באדם שנזקק לטיפול רפואי של הסרת יבלות ממיתרי קולו, ולדברי הרופאים ניתן לבצע זאת בשני אופנים, האופן הראשון הוא טיפול קצר למשך שבוע, אמנם בטיפול זה בהכרח להמנע כליל משימוש במיתרי הקול במשך זמן הטיפול, או טיפול ממושך למשך כמה חדשים, אשר בו אין הגבלה של שימוש במיתרי הקול כלל. ונשאלה השאלה האם מותר לבצע את הטיפול הקצר, למרות שהדבר כרוך בכך שלא יוכל במשך זמן הטיפול להשמיע את תפילתו וברכותיו לאזניו, או שחייב להתרפא דוקא ע"י הטיפול הממושך, ואף שהדבר כרוך בהרבה טרדות וביטול תורה.
א. בענין קריאת שמע תפילה וברכות בהרהור שנינו בברכות (דף כ ע"ב), בע"ק מהרהר בלבו ואינו מברך. ובגמ' שם איפליגו רבינא ורב חסדא, דלרבינא הרהור כדיבור דמי, ולרב חסדא הרהור לאו כדיבור דמי, ונחלקו הראשונים כמאן הלכתא. ועיין בב"ח (או"ח סי' סב), שהביא בשם התוס' (שם ד"ה ורב) והרא"ש שכתבו דהר"ח פסק כרב חסדא דהרהור לאו כדיבור דמי, וכתב הב"ח שכן נראה דעת הפוסקים, וכן פסק השו"ע (שם ס"ג), והכי נקטינן. אכן הביא שם דעת השלטי הגבורים בשם ריא"ז דאפילו הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא אף בקריאת שמע.
אמנם הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות ה"ז), והסמ"ג (עשין כז קיא), ס"ל דבמחשבת הלב נמי יצא ידי חובתו. וכתב הב"ח דהיינו דוקא בשאר ברכות חוץ מקריאת שמע, אבל בק"ש צריך שיוציא בשפתיו. וכן כתב בכסף משנה (פ"ב מהלכות ק"ש ה"ח) בשם רבינו מנוח דדעת הרמב"ם שכתב שצריך להשמיע לאזנו דוקא בק"ש בעינן שיוציא בשפתיו ולא שיקרא בלבו, וזו כוונת הרמב"ם שכתב שצריך להשמיע לאזנו, דהיינו שלא יקרא בלבו. אלא דלפ"ז מבואר דבדיעבד יצא אף בקרא בלבו, דהרי הרמב"ם סיים דאם לא השמיע לאזנו יצא. אבל בשאגת אריה (סימן ו), פליג ודקדק מלשון הרמב"ם דבק"ש אף בדיעבד לא יצא אלא אם כן הוציא בשפתיו. וכן נקט הפמ"ג (או"ח סימן קפה א"א סק"א), בדעת הרמב"ם, דבכל הברכות יצא י"ח בהרהור, ורק בק"ש לא יצא בהרהור, וכתב עוד הפרמ"ג דהרמב"ם הוכיח זאת ממ"ש בש"ס (ברכות דף טו ע"א), שמע בכל לשון שאתה שומע, וא"כ ש"מ דבהרהור לא, דלא שייך בהרהור בכל לשון. ועיין במג"א (סימן קא סק"ב) ובמחצה"ש (שם).
ולענין הלכה, פסק השו"ע או"ח (סימן סב ס"ג), לענין ק"ש שצריך להשמיע לאזנו ואם לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו, וכן פסק שם (סי' קא ס"ב) לענין תפילה שלא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, וכן פסק שם (סי' קפה ס"ב), לענין ברכת המזון, שאם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו, ומבואר דדעת השו"ע שאין לחלק בין ק"ש לשאר ברכות, ובכולם הרהור לאו כדיבור דמי. ואף דכתב השו"ע שם (סי' סב ס"ד), דאם מחמת חולי או אונס קרא ק"ש בלבו יצא, וכן כתב המג"א שם (סימן קפה סק"א), לענין ברכת המזון, אמנם כבר כתב המשנה ברורה (סימן סב סק"ז וסימן קפה סק"ב), דאין כוונת השו"ע שקיים המצוה, דהא קיי"ל הרהור לא כדיבור דמי. אלא ר"ל דכיון שאינו יכול לדבר, יהרהר עכ"פ בלבו, והקב"ה יקבע לו שכר ע"ז, ולכן אם סר האונס צריך לחזור ולברך ולהתפלל.
אמנם בביאור הגר"א (סימן סב שם), הביא כמקור לדברי השו"ע את דברי הא"ח שהובאו בב"י בשם הירושלמי דמשמע מיניה שבדיעבד יצא י"ח בהרהור, ומבואר דנקט בדעת השו"ע דבמקום אונס או חולי יצא י"ח בהרהור אף בק"ש וכן נקט בגליון הגרעק"א שם, וכן נקט בפמ"ג (א"א שם סק"ב), בדעת המג"א. וכן ברמ"א מבואר שאפשר לצאת בהרהור, ועי' בט"ז (שם סק"א) במי שצמא לשתות בלילה במיטתו ולא יכול ליטול ידיו ולברך, שיהרהר בליבו הברכה וישתה, מבואר שכן יעשה למעשה ויוצא י"ח. ועי' בביאור הגר"א (סק"ח) מה שהביא מילקוט תהילים שהרהור מועיל שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם. אבל בשו"ע הרב (סימן סב וסימן קפה), נקט כדעת המ"ב דלא יצא בהרהור אף בדיעבד. ולכאורה כן היא מסקנתו של המג"א (סימן קא סק"ב), שהסתפק אם בדיעבד יצא ידי חובת תפילה בהרהור, דאף דקיי"ל הרהור לאו כדיבור, מ"מ בתפילה שעיקרה עבודה שבלב, וכדכתיב ולעבדו בכל לבבכם, יתכן דמהני אף בהרהור, ואף בזה דעתו נוטה שלא יצא ידי חובתו. [ור"ע בבה"ל (סימן קא ד"ה בלבו), והביא כן מספר נפש החיים (פ"ה), ועיין עוד בישועות יעקב (סימן קא, א), ובשו"ת הגרעק"א תנינא (סימן קנא)].
ב. השתא דאתינן להכא התבאר דאם השאלה היתה באופן שלא יוכל להוציא בשפתיו בתקופת הטיפול הרפואי שום דבר שבקדושה, היה עליו לבחור בטיפול הממושך, למרות שהוא כרוך בטירדות וביטול תורה, דהא קיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי והרי הוא לא יוכל לקיים מצוות ק"ש ותפילה. אולם בנידון דידן יכול להוציא בשפתיו, רק שלא יוכל להשמיע לאזניו, ובכה"ג ודאי יצא ידי חובתו אף בקריאת שמע, וכמבואר בגמ' ברכות (דף טו ע"ב) דהלכה כרבי יהודה שאם קרא ק"ש ולא השמיע לאזנו יצא ונפסק כן להלכה (בסימן סב וסימן קא), ולהכי מן הראוי לבחור בדרך הטיפול הקצרה אשר אינה כרוכה בביטול תורה.
וכבר כתב מרן עמוד ההוראה הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל בתשובה (כת"י ועתה זכינו ונדפס בקובץ תשובות ח"א סי' יא) דהמושג הרהור נחלק לשנים, הרהור על צורת האותיות והמילים, והרהור בתוכן הכוונה, ויעויין בדברי הרשב"א בחי' לברכות (דף טו) וז"ל: "ובהרהור הלב לא שייך לשון", וממילא שמעינן שאין קפידה בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות. אולם בדיבור יש שמחתך הדיבור בשפתיו ואינו משמיע לאזניו. ויש שמשמיע אף לאוזניו והביא שם דלדעת רוב הפוסקים צריך להוציא בשפתיו, ואף בתפילה צריך לחתוך בשפתיו, וכדילפינן (ברכות לא) מתפילת חנה דכתיב בה רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, רק דבעינן שתהי' בלחש, וכמו דאיתא בשאילתות (פרשת מטות) והו"ד ברש"י (יומא יט) ודברת בם, ולא בתפלה – אלא תפלה בלחש. ופירש"י (שם), בם שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך, ולא בתפילה, שהתפילה בלחש, שנאמר וקולה לא ישמע, עכת"ד. ולפ"ז בנ"ד שיכול להוציא בשפתיו יצא אף שאינו משמיע לאזנו.
והנה השע"ת והברכ"י הביאו שכתב בספר חרדים דדעת רוב הפוסקים דאם לא השמיע לאזנו לא יצא. וכבר תמה בביאור הלכה (סימן סב ס"ג ד"ה ואם), דבסוגיא דברכות איפסקא הלכתא להדיא כרבי יהודה דאף אם לא השמיע לאזנו יצא, וכתב ליישב דכוונתו דלא יצא י"ח מצוה מן המובחר, עיי"ש.
תבנא לדינא:
הורה עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל, דהואיל ומעיקר הדין אם הוציא בשפתיו יצא, אף אם לא השמיע לאזנו, לפיכך יעשה הטיפול הקצר למרות שבתקופת הטיפול הרפואי לא יוכל להשמיע לאזניו מה שהוא אומר בפיו.
