"הבא: סימן קפ"ב בענין טענת "מאיס עלי <<
אבן העזר סימן קפ"א
כפית גט והרחקות
ענין כפית גט הלא הוא מהלכות החמורות, שהרי האיש אינו מגרש אלא לרצונו (יבמות קיב ע"ב), ואם כן כל גט שכופים על הבעל לעשותו האיך יקרא לרצונו, ואכן בגט מעושה האשה נשארת אשת איש, אם לא במקומות שקבעו חז"ל שהבעל חייב לגרש (המורד על אשתו, המדיר את אשתו, בעלי מומים שונים וכמבואר בסוגיות בכתובות סא ע"ב, סג ע"א וע"ב, ע ע"א ועוד). יש מקומות שאמרו חז"ל (כתובות עז ע"א) שכופין אותו להוציא, ופעמים (שם ע ע"א) נאמר בהם יוציא, ודנו רבותינו הראשונים בהפרש הלשון – ומהם שלמדו כי יתכן ורק במקום שכתוב כופין ניתן לכפות, ובמקום שכתבו יוציא יכולים רק לומר לו "כבר חייבוך חכמים להוציא". והזהירו התוספות (כתובות עז ע"א ד"ה יוציא) "ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה, דהא אמרינן דגט המעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק". וכמו שכתב הרא"ש (יבמות פ"ו סי' יא) במקרה של מחלוקת, "וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא ליהוי גט מעושה".
ובמקום שיש לכוף כבר כתב הרמב"ם לבאר שהרי האדם "תקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שהוא חייב לעשותו וכו'. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו". (פ"ג מהל' גירושין ה"כ).
והנה רבותינו הראשונים דנו באותם מקרים שעליו ליתן גט – אלא שאין כופין אותו, אם ניתן להשתמש באמצעים אחרים. והרא"ש (הנ"ל) כתב דמותר לנדותו אולם רבים מהראשונים ס"ל דאי אפשר לנדותו, ואף על פי כן הורה ר"ת שניתן לנקוט נגדו מיני הרחקות אחרים עד שיתן גט (עיין בתוס' כתובות עז הנז"ל, ובשו"ע סי' קנד סכ"א)
והמעיין בדברי רבותינו ראשונים גם אחרונים יראה כמה חרדו ויראו בעוסקם בדברים אלו, שהרי אם ח"ו ינתן הגט בדבר שיש בו צד כפיה שלא כדין – הלא הוא גט מעושה, ואם חלילה תנשא "הגרושה" לאיש הלא מרבים ממזרים בישראל. ומאידך אוזניהם ועיניהם של גדולי ישראל הם השומעים האמיתיים לקול שוועת עגונות, והם אשר מפלסים דרך ומה שמותר עפ"י התורה הקדושה יתירו, וירחקו כל דבר אסור.
ובהיות מרן רבינו זצוק"ל בחיי חיותו, בנוסף שישב על מדין, רבים מן הדיינים נשאו עיניהם אליו להשיבם כדת של תורה, והיו גם אחרים שהיו נמנעים מלהורות בדרכים שאינן ראויות בהיותם חוששים מן הארי במסתרים. והרבה זמן הקדיש רבינו זצוק"ל לפעול כנגד מתקני תקנות (אפילו כוונתם לטובה) כמו חוק הגיטין בניו יורק, והסכם קודם נישואין, וודאי נגד כל מיני סוגי כפיה ה"י, דברים שחשש רבינו שיביאו לשאלות של גט מעושה.
ועתה מה נאמר ומה נדבר, כאשר לדאבוננו יש קלא דלא פסיק, שהותרה הרצועה, ובמערכת הדיינות שמרן רבינו זצוק"ל הקדיש מחלבו ודמו (שהרי הזמן היה הדבר היקר בחייו) להעמידה על מתכונתה ולמנוע מדייני חצצתא להתמנות אליה נבקעו בקיעים. ע"כ אבוא בקצרה רק להביא כמה דברים בענינים אלו – בשיטת מרן רבינו זיע"א, ולוואי ויהיה בהם כדי לסייע לגדור פרצות.
הנה הוראות מרן רבינו זצוק"ל בענינים אלו הלא הן חקוקות בכל פסקי הדין ובהוראות שהדריך לדיינים במשך עשרות בשנים, וכל מתבונן יראה כמה וכמה פעמים שדן רבינו בגדרי כפיה – (לדוגמא, קובץ תשובות סי' נב, פג, פה, קכב), ואמנם מאידך רק במקרים נדירים נזקק רבינו לדון אודות כפיה, אולם לא נעקרה חלילה הלכה מישראל – שיש פעמים שצריך לכוף, ולדוגמא בפגם חסרון בכוח גברא. [אמנם מה שמביאים בכמה מאמרים, מפד"ר (כרך ט עמ' 95-96) שנכתב שם "כשהוכח שהבעל אינו מסוגל לחיי אישות מחמת חוסר כח גברא וכו'. יש מקום לדון שהבעל חייב לגרשה ואף גם כופים אותו" – זה אינו מדויק, אין אלו דברי מרן רבינו אלא ציטוט שהובא ע"י רבינו זצוק"ל מפסק בית דין אזורי. אמנם מבחינה עקרונית רבינו מסכים למסקנה זו, אלא שלדעתו במקרה שהובא לפניו היתה מחלוקת מציאותית, וכמדומני שחלק מפסק דין זה נדפס בקובץ תשובות ח"ד סי' קיח].
אולם מאידך גיסא – יש פירסומים בהם כותבים כנגד כפית גט בצורה שהקורא סבור שאין מציאות הלכתית כזו, ולידע דרך האמת ראוי להביא כאן מדברי מרן רבינו זצוק"ל בקובץ תשובות (ח"ב ריש סימן פג) שכתב וז"ל, "אמנם כתוב ברמ"א (סוס"י קנד) וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא גט מעושה. וכמ"ש הרא"ש (בס"פ הבע"י) וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא להוי גט מעושה, וכ"כ התוס' יבמות (דף סד) והתוס' כתובות (דף ע). והנה זה פשוט, במילתא דפליגי בה רבוותא אם כופין או לא ולא הוכרעה הלכה כדברי מי, ודאי שאי אפשר לכפות, שלא יהא גט מעושה שלא כדין. גדולה מזו כתב הח"ס (אה"ע סי' קטז), דבכה"ג י"ל דהגט פסול לא מטעם ספק אלא מדין ודאי. אף אם קמי שמיא גליא דהלכה כמ"ד כופין, מ"מ הואיל ואין אתנו יודע להכריע, ממילא אם עבר וגירש ע"י עישוי, הוי אשת איש דאורייתא בוודאי, וטעמא אני אומר שהרי גט מעושה אפי' כדין ואומר רוצה אני, מ"מ איננו כשר אלא מטעם דאחז"ל מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא… והיינו כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין… אבל הכא יאמר נא המגרש, מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש דילמא מצוה לשמוע דברי המרדכי.
ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו, הדין הוא שכופין, למשל, במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות ולכפות לבעל לתת גט והגט יהיה כשר כד"ת. ואטו דיני כפיה עדיפא מדיני גיטין, אשר רבו החולקים בכמה וכמה הלכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסלים והללו מכשירים, ואם לפי הלכה הדין הוא כהמתירין והוא מקום עיגון ואין אפשרות לקבל גט שני, מתירין אותה להינשא אף שזה נוגע לענין אשת איש החמורה. אף בגט שסודר ע"י כתבו ותנו, היינו שהסופר והעדים לא שמעו מפי הבעל, אלא מפי כתבו, אשר בזה הרבה מגדולי הראשונים פוסלים את הגט, ועם כל זאת במקום עיגון גדול מתירין לה להתחתן בגט כזה (עי' פ"ת סי' קכ סקי"ח).
אכן באחרונים אנו מוצאים שחששו לאחוז באמצעי כפיה גם אם לפי הדין יש לכופו, עי' גבורת אנשים (סי' מה) במונע ממנה כל עניני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפי' אינה באה מחמת טענה וכמש"ל, מ"מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא להוי גט מעושה ובניה ממזרים. וצריך לומר דדבר זה ניתן לשעורים ויש לשקול את הענין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי, בגוונא דא כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסוברים שאין כופין. אבל במקום עיגון גדול כשאין האשה מסוגלת לשוב ולחיות אתו, בפרט כעובדה דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאשה יושבת בעיגונה, הרי במקרה נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר". ע"כ דברי מרן רבינו זצוק"ל בקובץ תשובות.
