הבא: סימן קע"ד בענין כתיבת גיטין כמנהג הספרדים בארה"ב <<
אבן העזר סימן קע"ג
בירור כשרות גט והרשאת כתבו ותנו
(מכי"ק של רבינו זצוק"ל)
בעזה"י
עובדא הוה באשה שהביאה את גיטה לדבריה קבלה את הגט דרך הדואר מעיר קויבישאוו ששם נכתב הגט בירח תמוז תשל"ה. יחד עם הגט הביאה גם הרשאה של כתבו ותנו, הרשאה סודרה בעיר טערעסאוו בשבט תשל"ה ונשאלתי אם יש מקום להכשיר את ההרשאה עקב הספיקות שנתעוררו בהרשאה ובגט, כדלהלן, כי לפנינו שעת הדחק ומקום עיגון גדול כי אין שום אפשרות להשיג גט אחר מבעלה.
וזה נוסח ההרשאה: אני הח"מ אשר בן עזרא ממנה ומצוה לכל היהודים שומרי שבת שיראו חתימתי תחת ההרשאה הזאת שמי שהוא אחד מכם יחתום גט לגרש בו אשתי מלכה בת מנדל. לא כתוב בהרשאה שהבעל מצוה לכתוב גט לאשתו. והנה בבעל שצוה לשלושה לכתוב גט אם הם רשאים לחתום על הגט, ואף אם אמר לשלושה לכתוב גט וליתן לאשתו, פליגי בזה הב"י הב"ח והפר"ח. לדעת הב"י והב"ח אם יחתמו על הגט הוה מזוייף מתוכו כי לא נצטוו על חתימות ידיהם, אף אם היה אומר תנו גט לאשתי הם יכולים לכתוב ולחתום, אבל מכיון דנחית לפירושי, אין לנו אלא מה שאמר, וזה ששנינו במתניתין (גיטין סו) אמר לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, לישנא קטיעה נקט וחסורי מחסרא ובאמת מיירי שצוה להם גם על החתימה, ועפי"ז פסק בשו"ע (סי' קכ סעי' ז) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב בשביל כולם, א"ל כתבו וחתמו ותנו אחד כותב ושנים חותמים, והפר"ח חולק עליהם והעלה דחתמו בכלל כתבו, (עי' בסי' קכ). ולפי דעת הבית מאיר בכתבו ותנו יכולים לחתום אך בכתבו לחוד אין חתימה בכלל.
ונראה פשוט בציוה לחתום ולא הזכיר כתיבת הגט כו"ע לא פליגי דכתיבה לא הוה בכלל חתימה, ומש"כ בתוס' (גיטין סו ד"ה כת"י) באמר לשנים כתבו ותנו וס"ל דכונתו על כתב ידן דהיינו חתימתם ואעפי"כ כתב התוס' דהם מצווים לסופר שיכתוב אין זה ענין לנ"ד, דנהי דבכתבו כוונתו על כתב ידן מ"מ גם כתיבה לא נפיק מלשון כתבו, ומכיון דס"ל חתם סופר ועד פסול בע"כ כונתו שישתפו אחד לכתוב גט.
בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קיט) בנוסח שטר עדות שהובא בפניו וכתוב בו "אנחנו הח"מ נכנסנו לבקר פב"פ ומצאנוהו חולה מיושב בדעתו ובפנינו צוה לסופר פ' שיכתוב גט כשר לאשתו, ובפנינו כ' הגט הסופר הנ"ל וחתמנו בו אנחנו הח"מ, ובפנינו מסרו הסופר ליד המגרש, ובפנינו מסר המגרש ליד אשתו. והשיב הרשב"ץ, אע"פ שלא צוה הבעל לעדים לחתום בו כיון שבפניהם צוה לסופר לכתוב גט ובפניו חתמו בו ונטלו מידם ונתנו בידה הוה גט כשר, כיון שהבעל צוה לסופר לפניהם לכתוב גט כשר ובפניו (כצ"ל) חתמו ונטלו מידם ומסרו לידה, בודאי כשר הוא דלא גרע מהרכנה, ועדיף מינה, כיון דאמר בפניו לכתוב גט כשר, שאם לא ברצונו חתמו הרי הם פסולים לעדות והיה מזוייף מתוכו ולא היה מגרש בו שאינו חשוד לקלקלה, ואם אינו בקי בדבר הלכה כ"ש שהדבר ברור שבכלל גט כשר שאמר, ר"ל שיחתמו בו העדים, שהרי עמי הארץ אינם יודעים שהי' גט כשר בלא עדי חתימה, וא"כ כשאמר לסופר בפניהם שיכתבו גט כשר ה"ה מצוה אותם לחתום בו, שאינו כשר אלא אם חתמו בו ברצונו" עכ"ד.
הנה מה שהתיר הרשב"ץ במי שאינו בקי בהלכה שאומר לכתוב גט כשר שיש בכלל זה ציווי על החתימה הואיל ועם הארץ הוא ולא יודע שיתכן שיהיה גט כשר ללא עדי חתימה, וא"כ גם לפי דבריו אם יש להניח שע"ה הזה יודע שיש צורך בכתיבת גט בציוויו, אין לנו שיכתבו גט עקב ציוויו על החתימה. אמנם הבית מאיר תמה על עצם דברי הרשב"ץ דהרי הלכה רווחת דכל שנעשה שלא במצוותו ממש הוה כמו סתמא דהוה שלא לשמה וא"כ לו יהי דברצונו חתמו בפניו מ"מ לא מיקרי חתימה לשמה כל עוד אין ציווי ע"ז. ועי' בב"מ (סי' קכ).
וזה נראה פשוט דלא שייך בנ"ד לדונו כמסוכן או יוצא בקולר שהתירו אף בשלא גמר דבריו וכותבין ונותנין אף שלא אמר אלא כתבו לחוד, אמנם במקום עיגון דנים כבמקום סכנה דכותבין אע"פ שאין מכירים כמ"ש הב"ח בתשו' הו"ד בפ"ת (סי' קכ סקט"ו), אבל בגוונא דידן המגרש איננו מסוכן ולא נמצא במצב מבוהל כלל בודאי יש צורך שיצוה על הכתיבה ועל החתימה.
אכן אחר עיון בהרשאה שלפנינו נראה דשפיר יש בו ציווי גם על הכתיבה, שאחרי המילים "ממנה ומצוה לכל היהודים שומרי שבת שיראו חתימתי תחת ההרשאה הזאת שמי שהוא אחד מכם יחתום גט לגרש בו אשתי", נאמר: " ושנים מי שהם מכם יחתמו הגט הזה הכתיבה והחתימה יהיה לשמי ולשמה ולשם גירושין", ויש איפוא להכשיר את ההרשאה הנ"ל.
ואכתי יש לדון, כפי האמור הביאה האשה גט שנכתב בתאריך מאוחר יותר מכתיבת ההרשאה, ומעתה אם יתברר שהבעל בעצמו צוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום אחרי שסידר ההרשאה הרי יש לראות בזה ביטול המינויים שבהרשאה, אך גם אם יתברר שהגט נכתב ונחתם לא מפי הבעל אלא על יסוד ההרשאה אכתי עלינו לדון אם אפשר לכתוב גט על סמך ההרשאה הואיל ובהרשאה לא כתוב שהוא ממנה את הסופר והעדים להיות שלוחים לכתוב ולחתום גט מאחד עד מאה וכו', וא"כ י"ל דהסופר והעדים כבר עשו שליחותם, ואת הגט שהביאה הרי א"א למסור לה לשם גירושין מבלי לומר בפ"נ ובפ"נ, אולם קי"ל באה"ע (סי' קכב) דאפי' אם נמצא בגט פסול דרבנן יכולים לכתוב גט אחר, ובנ"ד בגט אשר בפנינו יש ג' ריעותות ובכה"ג פוסלים את הגט הואיל ויש לחוש שמא לא ידע מסדר הגט מטיב גיטין עי' פ"ת (סי' קמא סקכ"ח), וא"כ אף אם נניח דבמקום עיגון היה מקום לדון ולהכשיר את הגט מ"מ כשמצטברים כל הריעותות הרי ספק גמור שמא הגט סודר שלא כדין ולא עדיף ודאי דרבנן מספיקא דאורייתא, וכן סובר הקצה"ח (בחו"מ סי' מט [סק"ג]), אך לדעת הש"ך שם בכה"ג א"א לסדר גט אחר משום דעכ"פ מידי ספק לא יצאנו שמא באמת הגט כשר ועשו שליחותן, ועי' תו"ג (סי' קכב) דספק חסר ידיעה אמרינן עשו עדים שליחותן.
מעתה יל"ע בגט שנכתב ונחתם כדין ונשלח למקו"א ואין השליח לפנינו שיאמר בפ"נ ובפ"נ דבכה"ג אינם יכולים לחזור ולכתוב גט שני שהרי אין חסרון בגוף הגט אלא שאין מי שיקיים אה"ג, ובכה"ג י"ל דעשו עדים שליחותן.
ולכאו' י"ל דהרי הא דבעינן אמירת בפ"נ ובפ"נ הוא משום דאין עדים מצויים לקיימו, וברמ"א (סי' קמב סעי' א) כתב "וי"א דאם יש לשליח הרשאה וכתב בה מי הם עדי הגט, דזה מקרי נתקיים בחותמיו", ואף דהריב"ש סובר דהרשאה לא מיקרי קיום אין זה אלא חומרא בעלמא כמ"ש הב"ש (בסי' קמא סקמ"ב), וא"כ בנ"ד שיש הרשאה חתומה ע"י הבעל שבו הוא ממנה לכל היהודים שומרי שבת לכתוב ולחתום גט לאשתו ובמותב תלתא חתם הבעל וקרא בפניהם, והשלושה חתמו על זה, הרי תו לא מצי הבעל לערער על הגט אולי אין צורך באמירת בפ"נ ובפ"נ.
ולפ"ז יש לדון לכתוב גט על יסוד ההרשאה וגם למסור לה את הגט שהביאה וכמ"ש הרמ"א (בסי' קכב) "אם לא נאבד והם מסופקים אם הוא כשר מכמה חומרות שנהגו להחמיר הרי עשו שליחותם – ואם העדים רוצים לכתוב אחר וליתן לה שניהם הרשות בידם וא"צ לשאול הבעל".
ברם אחרי העיון בגט שהריעותות גובלות בבורות ממש ובמקום שבעה ועשרים יום לירח תמוז כתוב שבעה בעשרים וגם זה נכתב על מחק, וכן יש טעות בתאריך דבשנת תשל"ה חל כ"ז בתמוז בראשון בשבוע ובגט כתוב בשני בשבת, ונוסף על כל אלה יש טעות בשם האשה שבמקום מלכה כתוב מלקה, ולא רק בגלל הצטברות הפגמים הללו אלא שיש לפוסלו מצד עצם הטעויות.
והנה בשו"ע פסק כהרמב"ם (בסי' קכב) "אמר להם כתבו וחתמו ותנו לשליח ויוליך לה [וה"ה אם לא אמר ויוליך לה כמ"ש האחרונים] ונתנו לשליח ונמצא הגט בטל אין כותבין גט אחר", היינו אף דאיגלאי מלתא למפרע דהגט נכתב שלא כדין והוא בטל מן התורה.
אך זה מטעם שכתב הרמב"ם (בפ"ב מה"ג [ה"ט]) "שהרי לא עשה אותם שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד". ובכן בנ"ד שכתבו בהרשאה "ומי שהוא מכם יהיה שלוחי למסור הגט" הרי דגם הסופר והעדים בכלל, ועי' בבית מאיר אם הבעל עשה להם שלוחים להולכה אלא שהם מעצמם מחמת אונס עשו שליח אחר בזה אין ספק שכולם מודים לרש"י דמדעשה להם שלוחים לגירושין לא סלקינהו עד שתתגרש על ידם, ומה לי נאבד מידם או מיד שלוחם. והנה התו"ג העלה דהם בעצמם לא יכולים לקרוע הגט דהוה כמבטלים שליחותם ודוקא כשנאבד מעצמו יכולים לכתוב גט אחר אבל אם קרע אחר שלא מדעתם יכולים לכתוב אחר (והו"ד בפ"ת בסק"ד).
ונראה דמבמקרה דנן נהי דעשה שלוחים לכל היהודים שומרי שבת שמי מהם יכתוב ויחתום מ"מ זה דוקא מי שקיבל עליו את השליחות וכתב או חתם על הגט אבל ודאי אם אחד קורע את הגט לא שייך בזה ענין ביטול השליחות שהרי האיש הזה לא קיבל עליו את השליחות מעולם.
לכן לדעתי הדרך היותר פשוטה שמאן דהוא יקרע את הגט [כי אולי בכל זאת במקום עיגון היה מקום להכשיר את הגט], ואח"כ לסדר גט אחר על סמך ההרשאה. וכ"ז אחרי שהתברר שהגט שנכתב בקויבישאוו לא נכתב עפ"י ציוויו של הבעל, ואחרי שיתברר מה טיבם של אלה השלשה החתומים על ההרשאה.
