הבא: סימן קל"ז אופן כתיבת שם חתן כהן בכתובה<<
אבן העזר סימן קל"ו
בענין כתובה לחתן ספרדי שכתוב בה מדאורייתא, ובענין שבועה בכתובה
כידוע יש שינויים בין נוסח הכתובה האשכנזית לבין הנוסח בכתובה ספרדית, להלן שני נידונים הנובעים משאלות אלו.
א. בכתובות הנעשות בבני אשכנז נכתב "דחזו ליכי מדאורייתא". ונוסח זה מובן לאותם הסבורים דחיוב מאתים זוז הוא מדאורייתא (כמבואר בתוס' כתובות י ע"א), אולם מבואר בנו"כ (סי' סו סעיף ו) דאף לשיטות הסבורות שחיוב מאתים זוז הינו מדרבנן, הרי הכוונה ב"דאורייתא" שיש לשלם דווקא מ"כסף צורי", ככל חיוב ממון שהינם מדאורייתא, וכך כתוב בכתובות קהילות האשכנזים. אמנם בכתובות של רוב קהילות ספרד, לא כתובה מילה זו.
ונשאל מרן רבינו זצוק"ל אודות כתובה של אחד מבני ספרד שהשתמשו בכתובה שכתוב בה "מדאורייתא", אם צריכים לכתוב כתובה חדשה – ככתובה דמשתכח טעותא, והשיב שבדיעבד הכתובה כשרה וא"צ לכתוב כתובה חדשה. והמובן היה, דמכיון שניתן לפרש את המילה מדאורייתא – אודות סוג המטבעות, אי"ז נקרא שהשטר אינו נכון – שחיובם הוא דווקא מדרבנן וכתבו דאורייתא, שהרי המילה דאורייתא יכולה להתפרש על סוג המטבע (ואכמ"ל אם במימוש הכתובה יצטרכו ליתן כסף צורי או מדינה וכמובא בב"י, דכל הנידון כאן הוא רק אם צריכים לכתוב כתובה חדשה).
ב. כידוע בכתובות בנוסח בני ספרד באה"ק נכתב "וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף ע"ד המקום ב"ה וע"ד הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שום שינוי ותמורה ותחבולה כלל ועיקר". ומנהג זה נהוג בקהילות הספרדים מקדמה דנא. ומקור הדברים כמש"כ בשו"ע (סי' א סעי' יא) "טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו". וכבר העירו מגדולי ספרד (ארץ חיים סתהון סי' סו) שבנוסח זה שנכתב אחרי נוסח הכתובה ומתחייב על כל הכתוב הרי השבועה עולה על כל תנאי הכתובה. ובארו האחרונים דלכן לא נהגו אצל בני אשכנז לישבע דהרי עיקר השבועה היא שלא ישא אשה על אשתו ומכיון שקבלו עליהם בחדר"ג אין צורך בשבועה.
והיו מגדולי ספרד שעוררו שכאשר השבועה עולה על כל תנאי הכתובה הרי זה כולל גם את ה"אפלח ואוזין ואפרנס ואוקיר" וא"כ יש לחשוש שאם אפי' פעם אחת לא כיבדהּ או פרנסהּ וכדו' כראוי, כבר נלכד בעוון שבועה החמור.
והיו שבארו שאין בנוסח זה דין שבועה. ראה מה שביאר מרן רבינו זצוק"ל בהערות למסכת שבועות (דף כז ע"א) שדן בענין חיוב שבועה בכתב, אולם בשבועה בכתובה מקבל ת"כ מלבד מה שכתוב בנוסח הכתובה.
ומשו"כ היו מגדולי ראשי הישיבות האשכנזים שכאשר סידרו חו"ק אצל בחורים ספרדים לא הסכימו שהחתן ישבע כדי שלא יכשל בעוון החמור של עובר על השבועה.
ובספר משפט הכתובה מביא מכתב מהגרב"צ אבא שאול זצ"ל שמביא בתו"ד שני טעמים לנהוג כפי המנהג מקדמת דנא ולהשביע, הא' שזהו מנהג קדמונים מתקופת המבי"ט ואולי אף קודם, ובדבר החשש שמכשילים את החתן בעוון חמור יותר של שבועה, כתב שהוא מושבע ועומד מהר סיני, והאריך לבאר מה התועלת בשבועה, יעוי' שם.
ולדעת רבינו זצוק"ל ודאי שעל בני ספרד שנהגו להשביע מקדמת דנא יש להמשיך במנהגם, וכך גם היה כאשר רבינו בעצמו היה מסדר חו"ק לבני ספרד.
והלום ראיתי בספר שחיבר אחד מיושבי על מדין מחשובי הרבנים הספרדים שליט"א שכתב בענין זה והביא דלדעת רבינו זצוק"ל ניתן להשתמש אצל ספרדים בנוסח הכתובה שמוזכר שם שבועה, וכמש"כ. והוסיף וכתב שם שגם בנוסח הכתובה של רבינו זצוק"ל מוזכר שהיה בה תקיעת כף. ואחר בקשת מחילה, שגגה יצאה מלפניו. נוסח כתובת רבינו היא מהנוסחאות הישנים שהיו נהוגים בירושלים ואין בה שבועה ות"כ על כל הכתובה, אלא תחת הכתובה – אחר חתימת העדים, כתוב שמתחייב בת"כ שלא לעזוב את א"י ללא רשות מפורשת מהאשה. וזה"ל הכתוב בכתובת רבינו, "גם קיבל בפנינו החתן הנ"ל בת"כ בפועל ממש ע"ד הבד"צ הקבוע שלא ליסע לחו"ל בלא רשותה". [זאת ועוד אין בהתחייבות זו לשון שבועה, וגדר ת"כ בלא שבועה עי' חו"מ (סי' פא סעי' כח) וביו"ד (ריש סי' רלט). והגם דלהלכה ת"כ חשיבא כשבועה] הרי עיקר ההבדל בין ההתחייבות בנוסחאות כתובה הישנות האשכנזיות ובין נוסחאות הכתובה הספרדיות, שבנוסח בני ספרד ההתחייבות והשבועה היא על כל תנאי הכתובה ובנוסח האשכנזים דאז, זוהי התחייבות מסויימת שלא לעזוב את א"י לחו"ל.
