הבא: סימן נ"א בענין איסור נדה בביאת גוי <<
אבן העזר סימן נ'
בדבר נישואי בעלת תשובה ממקומות
שדרו עם גויים – לכהן
בדבר נישואי בעלת תשובה ממקומות שדרו עם גויים – לכהן
בדבר מה שנתבקש כת"ר מכהן אחד לסדר לו חו"ק עם נערה שגדלה ולמדה עם גויים באמריקה וכעת חזרה בתשובה, ושואל האם יש לחוש שפסולה לכהונה. ומכיון ששאלה זו חוזרת ועולה, הרי בטרם נביא הדברים כפי ששמענו ממרן רבינו זצוק"ל, נקדים יסודות הדברים.
הלכה פסוקה היא בשו"ע (סי' ב סעי' ב) "כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחילה", ומקור הדברים בקידושין (דף עו ע"א) "הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן שמונה", וביארו חלק מהראשונים דהיינו דווקא כשיצא ערעור על המשפחה, ונחלקו רבותינו האם די בערעור של קול בעלמא או שיעידו עדים על תערובת פסול במשפחה, אבל מ"מ משפחה שלא יצא עליה ערער כלל הרי כל הבא לישא אשה מהן אין צריך בדיקה. אמנם כתב הטור בשם הרמ"ה דהאי דינא הוא במשפחה שהיתה לה חזקת כשרות, אבל משפחה שאינה ידועה צריכה להביא ראי' ליוחסין. ואע"פ שכתבו הפוסקים דרוב הראשונים חלקו עליו היינו דווקא לגבי פסולי קהל, דכל המשפחות בחזקת כשרות, אבל לענין פסלות לכהונה חיישינן דאין להם חזקת כשרות לכהונה. והלכה למעשה הכריעו האחרונים דגם במשפחה שאינה ידועה א"צ בדיקה וכמו שכתב בשו"ת האלף לך שלמה להגר"ש קלוגר (סי' טו) דהמנהג שכל איש ואשה הבאים לינשא אין חוקרים ודורשים אחר משפחותיהם ואפי' לא לכהונה, וכן הביא מרן רבינו זצוק"ל (קובץ תשובות ח"א סימן קמז) וציין גם לדברי החזו"א (אה"ע סי' א סקכ"ד) שהוכיח מדברי התוס' דכל שאין ערעור לא בעינן בדיקה אף לכהונה.
אלא שיש שעוררו ועירערו דמה שאין צריך לחוש שיש פסול במשפחה זה דוקא בדורות הראשונים שעם ישראל היו גדורים ולא התערבו בגויים, אבל כיום שלדאבון לב יש פרצות בחומת בית ישראל, ורבים שאינם שומרי תו"מ יש לחוש טפי שנתערבו בהם גויים, אפשר שנתעררה חזקת משפחות, וא"כ יתכן שצריך לבדוק במשפחה שאינה ידועה אם כשירה לכהונה. ועל זה כתב (שם) מרן רבינו דאכתי איכא למימר דיש חזקה למשפחות, ועוד הוסיף "וכגון דא חזי לאצטרופי דעת הרשד"ם (סי' רלה) באופן שהוא שעת הדחק" – שכהנים בזה"ז הינם ספק, [כלומר, בלא שעת הדחק יש מקום לבדוק חזקת כשרות במשפחה שאינה ידועה אבל בשעת הדחק – יש מקום לצרף דעת המהרשד"ם].
אלא דכל האמור לעיל הינו לגבי חשש פסלות לכהונה מחמת פסול משפחה אולם אין הדבר מעלה ארוכה לגבי החשש שמא האשה עצמה פסולה לכהונה מחשש שנבעלה לפסול, שהרי כיום לדאבונינו נפרצו החומות במקומות בהם חיים יחד יהודים וגויים, שלומדים בבית הספר ומבלים יחד עם גויים, ולכן יש לחוש שאשה שגדלה במציאות כזו נבעלה לגוי והיא פסולה לכהונה. ומצינו באגר"מ בכמה מקומות שדן בחשש זה, ושקיל וטרי בזה (אגר"מ ח"ד סי' מ) בתשובה העוסקת במקרה שודאי נבעלה ולא ידעינן אם לכשר או פסול וכתב "שאם לא היה חזקת כשרות משום שהחזיקו אותך לאינה שומרת דיני התורה וכפרוצה, יהי' אז הנידון בדבר נאמנות, היינו שמא היו לך עסקים כאלו עם הרבה והיה שם גם נכרים שפוסלים מן הכהונה, כי נפל אצלי קצת חשד וכו' שהיו חבורה של איזה אנשים ונשים פרוצים ופרוצות שלא נתביישו זה מזה כלל שרובן של אנשים כאלו שלא אכפת להו להיות עסקים כאלו גם עם נכרים", הרי דחשש לענין נבעלה לנכרי דווקא במקרה של רגלים לדבר שהיו "איזה אנשים ונשים פרוצים ופרוצות". ובתשובה אחרת (שם סי' מא) במקום שלא ידעינן בבירור אם נבעלה – כתב "חזקת בתולה ודאי יש לכל אשה עד שיהא רעותא גדולה". ולעומת זאת במקום אחר (שם, סי' כה) נראה שדעתו להחמיר בזה שכתב "אבל לענין כהונה שספק פסולות לכהנים הן אסורות מדאוריתא מהנכון להחמיר, ובכלל כל בעלות תשובה הא יש לחוש עליהן שמא נפסלו לכהונה דנבעלו לנכרים שפסולין לכהונה". מ"מ נראים הדברים דהאגר"מ סיפוקי מספקא ליה במי שגדלה בין גויים אם אפשר להכשירה לכהונה ולו מצד הספק שאף הוא סיבה לאיסור, (ואולי לדעתו יש לחלק עפ"י צורת החיים שבה היתה המבקשת להנשא טרם חזרה בתשובה, ואכמ"ל).
ושמעתי מפי מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל לפני שנים רבות, בדבר אותם הרחוקים משמירת תו"מ הדרים בחו"ל בין הנכרים ובנותיהם לומדות בבי"ס של נכרים ומבלים יחד, דאכן חיישינן שנבעלה לגוי ואין להשיאה לכהן. וכך גם כתב מרן רבינו להגאון הגדול ר"פ כהן שליט"א (קובץ תשובות ח"א סי' נד) "מילתא דפשיטא היא בהני אינשי אשר פרקו מעליהם עול תורה ומצוות ומבלים יחד עם צעירים נכרים, הרי כל עוד לא התברר כשרותם לכהונה, אין לכהן להתחתן עמם".
ולא אכחד, כי יש השואלים – מאחר שמשפחתה כשרה לכהונה אף בזמן הזה (וכמו שהבאנו לעיל, אף שיש בזה מחלוקת) מהיכן למדו רבותינו לחוש לספק זנות, ופשוט הוא דהספק הינו מחמת המציאות בזמננו רח"ל. אלא דיתכן שמצאנו כדמות דמיון לזה בדברי הרמ"א (סי' ז סעיף יא) שהביא מתשובות מהרי"ק (סי' קס) דכתב "אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר", וביאר הח"מ דבפנויה עסקינן "המדברת עם כותי דבר תפלות ונסתרה על דעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלה לכותי", הרי דאף שמדינא אין היחוד אוסרה לכהן, גזרינן בכה"ג (וראה מ"ש בזה מרן רבינו זצוק"ל בהסכמה לספר נושא כלי יהונתן).
ולהלכה כאמור הורה רבינו לא להתירה לכהן אם לא שנתברר הדבר. ולכן בהעדר בירור לדעת מרן רבינו זצוק"ל אל לו לכת"ר לסדר חו"ק לזוג זה.
א. והאופן בו ניתן לברר כשרות אשה כזו לכהונה כתב רבינו (קובץ תשובות (ח"א סי' קמז) שאפשר לברורי שלא נבעלה על ידי בדיקת רופא. והוסיף רבינו וכתב דאף דבשבויה נחלקו הפוסקים כשנבדקה שמא נבעלה שלא כדרכה עיין בנו"כ מה שדנו בזה (ריש סימן ז, ומה שהביאו משו"ת מהר"ם אלשקר סימן צה), "אפשר לומר דזה דווקא בשבויה דחז"ל הטילו עליה חשש דזנתה כאיסור ודאי דמשום האי טעמא בעלה אינו נאמן להכשירה, אבל בנ"ד אם נבדקה ונמצאת בתולה כשרה לכהונה".
ולכן אם אכן יוברר הדבר כנ"ל – יוכל כת"ר לסדר חו"ק לבני הזוג.
ב. אלא דיש לדון האם ניתן להתירה גם על סמך דבריה כשהיא אומרת שלא נבעלה לגוי. ובזה שמעתי ממרן רבינו זצוק"ל דנאמנת, וכן הוא בקובץ תשובות (ח"א סי' כד) בתשו' הנ"ל להגרש"פ כהן דכתב רבינו "אם אכן אומרת לא נבעלתי או לכשר נבעלתי נאמנת".
ולביאור הדבר יש להקדים דברי השו"ע (סי' ו סעי' יז) דפסק דבראוה שנבעלה ואמרה לכשר נבעלתי דנאמנת, ולחד מ"ד בעינן לכתחילה תרי רובי ובדיעבד חד רובא ואם נשאת לא תצא, ולאידך מ"ד לכתחילה סגי חד רובא ובדיעבד אפי' ברוב פסולים אם נשאת לא תצא. וכח נאמנותה בטוענת ברי שלכשר נבעלה ניתן לומר שהוא מדין עדות כלשון הגמ' "זו עדות שהאשה כשרה לה" ויש לדון באיזה אופן נאמנת. ועוד אפשר לומר דהוא משום הסברא דאשה מזנה בודקת ומזנה וכן הוא בב"ש (סקי"א ומקורו מתוס'). ובחת"ס הוסיף דאפי' אם לא אמרינן דבודקת שלא לזנות עם פסולים אבל ודאי שבודקת שלא לזנות עם גוי משום דחרפה הוא לה.
אלא דלכאו' בזמנינו שנבוא לדון אודות אותם הרחוקים משמירת תורה ומצוות וחיים ומתחנכים יחד עם גויים אם כשרות לכהונה על סמך דיבורה שאומרת ברי לי שלכשר נבעלתי, הרי לדעת הב"ש לא תהיה נאמנת משום שא"א לומר דבודקת ומזנה שלא להבעל לגוי דודאי אצל אנשים כאלו א"א לומר שחרפה אצלם להבעל לגוי.
וכתב רבינו (בשתי התשו' הנז' לעיל) דלאותם אחרונים דס"ל דנאמנות האשה היא מכח עדות, יש לדון אם נאמנת. ובהערות (כתובות דף יג) הביאו מדברי רבינו דבזמנינו כל מחללת שבת בפרהסיא יש לדון שאינה נאמנת לומר לכשר נבעלתי דהרי היא פסולה לעדות. ובתשובות (הנז') הביא דברי הבית מאיר (אה"ע סי' ו סעי' יג) שדן בפנויה שנתעברה דבעינן אמריתה להכשיר הולד לבוא בקהל ונסתפק במקרה שפנויה שנתעברה וקודם הלידה נשתמדה והגויים החזירו הולד לישראל, אם ניתן לסמוך על דבריה. וברור לו להב"מ דבעדות זו נאמנים גם פסולי עדות שהרי אשה שפסולה לעדות נאמנת כאן, אולם במשומדת אסתפוקי אסתפיק ליה דנפסלת לעדות. ולמד רבינו מדבריו לנד"ד שחיישינן שנבעלה לגוי ונאסרה לכהן באיסור זונה, דנאמנת לומר לכשר נבעלתי, והוסיף דכ"ש כאשר חזרה בתשובה ושומרת תו"מ, [ועי' דנראה מדבריו דגם קודם חזרתה בתשו' לא נקט שהיא משומדת ופסולה לעדות ועי' בהערות שם ומש"כ בישא יוסף או"ח ח"ב סי' צז].
הרי לדעת רבינו אשה שגדלה במקומות שחיים ומבלים יחד עם גויים ואין הבדלה בין ישראל לעמים, ורוב גויים שם, א"א להתירה להינשא לכהן, אולם בבעלת תשובה שאומרת לכשר נבעלתי נאמנת וכשרה לכהונה. [ומש"כ רבינו בסי' קכז בסוף התשו' לדון במקום שהוברר שנבעלה בלא עדותה אינו שייך לנד"ד – שלא ידעינן שודאי נבעלה אלא עפ"י דבריה ודו"ק].
