הבא: סימן י"ד עוד בענין לגלות פגם בשידוכים <<
אבן העזר סימן י"ג
עד כמה צריך לגלות פגמים בשידוכים ובדין כשרות לקהל כשניטלה אחת מן הביצים
בדבר השאלה עד כמה בהצעת שידוך לספר ולגלות על פגם או חסרון מסוים, ובפרט שאלת על בחור שניטלה ביצה אחת שלו אם מחוייב לגלות הדבר.
א. ענין זה נידון בעבר בין מרן רבינו הגריש"א זצוק"ל ומחותנו מרן הסטייפלר זצוק"ל, וכפי ששמעתי מרבינו זצוק"ל, שהדברים שנדפסו בקהלות יעקב יבמות (במהדורות החדשות סי' מד) בענין חשש הונאה בשידוכין, מכוונים אודות נידון שהיה לפניהם בדבר ניטלה הביצה, אם צריך לגלות אזנם של הצד השני, ולפי זה מה שכתב הקה"י בסימן זה "שהשיב מעכ"ת שליט"א" הכוונה לרבינו זצוק"ל.
מרן הסטייפלר זצוק"ל מעורר אודות שתי שאלות, הראשונה האם כאשר לא יגלה מומו ייחשב כקידושי טעות, והשניה גם אם לא חשיב קידושי טעות האם יש חיוב לגלות מומו כדי שלא יהיה הונאה וגניבת דעת המשתדך עמו.
ובתחילת דבריו הביא דברי הגמרא בבכורות (דף לז) דמוכר דבר איסור אפילו רק מדרבנן, חשיב מקח טעות. ויתירה מזו מבואר בחתם סופר (הובאו דבריו בפ"ת יו"ד סי' לא סקי"ב) דבהמה שהיה בה שאלה והותרה משום הפסד מרובה מחוייב להודיע לקונים, ואם לאו, חשיב מקח טעות, משום שההיתר הוא רק לגבי בעל הבהמה. וא"כ בנידון דידן, שהיתר לבוא בקהל למי שניטלה ביצה ממנו – נתון במחלוקת, אם כן ההיתר הוא לגבי השואל שהוא עצמו מותר לבוא בקהל, אבל חייב הוא לומר זאת לצד שכנגדו, ולכאורה אם לא יאמר יחשב מקח טעות. אמנם הוסיף והביא דאיתא בכתובות (קא ע"ב) דחייבי לאווין שלא הכיר בה יש לה עיקר כתובה, וק"ו כאן שמותר לבוא בקהל, הרי דמוכח דלא יחשב קידושי טעות.
וביאר מרן הקהלות יעקב זצוק"ל דחלוק ענין קידושין מענין מקח וממכר דעצם הקניה אינה מעליותא כל כך לקונה, ומסתמא אינו חפץ דווקא ב"חפץ מסוים", לכן כשיש צד ריעותא חשיב מום, דהרי באותם דמים יכול ליקח חפץ כזה בלא מום, אבל בשידוכים "אשר קשה לזווגם כקריעת ים סוף וכשהצדדים מסכימים להנשא מחשב אצלם שמחה גדולה ולא יסכימו להנשא לאדם סתם אלא למי שבוחרים בהם ומוצא חן בעיניהם, ומשום הכי סתם ריעותא שיש בהם לא חשיב מום לבטל הקידושין".
והכריע הקהלות יעקב דלא זו בלבד שאין זה מקח טעות אלא גם גניבת דעת ליכא, ואף דפסקינן בחו"מ (סי' רכח סעי' ו ובסמ"ע שם) דאסור לרמות במשא ומתן או לגנוב דעת הבריות, הרי בקידושין לא חיישינן להונאה. והוכיח דבריו מהא דיבמות (דף מה) דהקפידו שלא לישא ולד הבא מעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אף שהולד כשר, וכמו שאמר רב "אפי' אי הוה כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה בתי", ומובא (שם) בגמ' דרב יהודה נתן עצה לנולד מעכו"ם ועבד "זיל איטמר", ופי' רש"י "לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל, שאילו יכירוך לא יתנוה לך", הרי דגם בדבר שהוא קפידא גדולה אין חוששין להונאה. וביאר הקהלות יעקב דהנהגה זו של רבי יהודה הינה מטעם מה שהביא לעיל, דדוקא במקח וממכר יש אונאת דברים אפילו במום שאינו מבטל המקח, וכלשונו, "אילו בא המוכר מרצונו להחזיר לו הדמים ולבטל המקח היה ניחא ליה, אבל גבי נישואין בדיעבד לאחר שכבר נישאו אפילו אם היה הצד השני מסכים מרצונו לבטל המקח, כלומר להתגרש, מ"מ אומדנא הוא שלא היה רוצה בזה אחרי שכבר נתקשרו וכו'. ומשו"ה כל כהאי גוונא שבדיעבד לא רוצה לוותר על הקנין אע"פ שיש בו מום זה, לא חשיב גונב דעת במה שלא סיפר כל מומיו". והוסיף טעם נוסף, דגניבת דעת הוה רק איסור דרבנן ולא גזרו במקום חשש ביטול פו"ר.
ובהמשך הביא הקהלות יעקב דברי רבינו זצוק"ל ("ומה שהשיב מעכ"ת שליט"א") דס"ל דחייב לגלות פגם זה, דעד כאן לא ס"ל לרבי יהודה לומר "זיל איטמר" אלא בפסול יוחסין דהוא דבר שרגילים לחקור עליו ולכן הבא למקום שאין מכירין אותו חייבים לחקור אודות יחוסו ואם הם לא חקרו הרי זה כאילו נכנסו מרצונם לבית הספק וניח"ל בחתן זה כמו שהוא. לעומת זאת אין עולה על דעת אדם לחשוש להא דניטלה ביצה ואף החושש לכך אינו יכול לברר, ולכן אין זה נחשב שהצד השני כאילו הסכים לדבר. ועוד הוסיף רבינו דבמקרה דניטלה הביצה הוי מום בגופו, ולאותם הסוברים דעל פי הלכה הוא נחשב פצוע דכא הרי להלכה זה מום גמור כמו איילונית, ולכן יש לחשוש משום מקח טעות ומשום גניבת דעת. (ועי"ש עוד בקהלות יעקב מה שדן בדברי רבינו).
ב. במשך השנים שמעתי מפי רבינו זצוק"ל טעם נוסף אודות החובה לגלות פגם זה לפני השידוך, דמכיון דנידון זה לבוא בקהל במי שניטלה ביצה אחת, הוא במחלוקת הפוסקים, הרי דאפי' דלהלכה אנו נוהגים למעשה כדעת המתירים, עכ"פ א"א להתעלם מהדעה השניה המחמירה (ובפרט בכה"ג דכתב הרמ"א דרוב מנין ורוב בנין ס"ל כדעת המחמירים), ולכן חייב לגלות למשודכת פגם זה שיש הרבה פוסקים דס"ל דאסור לבוא בקהל, משא"כ רב יהודה דהוא גופא נמנה בגמרא על אותם דהורו היתרא דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, הוא אינו צריך להתחשב בדעות אחרות אפילו הם חולקים עליו הואיל ואצלו זו איננה רק הנהגה להקל למעשה, אלא עיקר הדין.
ג. היו כמה מקרים שנשאל רבינו זצוק"ל באשה שנבעלה בצעירותה ועומדת לינשא לחתן בן תורה אם צריכה לגלות לו הדבר, ודן בזה בתשובה שכתב בשנת תש"כ למרן הקה"י זי"ע (קובץ תשובות ח"ד סי' קנה ואילך) וכן בשנת תשכ"ו בתשובה להגר"י גרוסמן זצ"ל (שם ח"א סי' קנט), ולאחר שביאר רבינו אם יש בזה משום מקח טעות – במום כזה שכל הקפידא עליו כשהוא יודע מהמום, ובפרט שבזמנינו אין החתן משים לב לכך, כתב מרן רבינו בסוף התשובה דיש טעם נוסף שמחוייבים לספר לחתן, עפ"י מש"כ הרמב"ם (פי"ח מהל' מכירה) ד"אסור לרמות את בני אדם, היה יודע שיש בממכרו מום מודיע ללוקח", והמבי"ט בקרית ספר (שם) כתב שנראה דהוה דאורייתא. והוסיף מרן וכתב דאין לך רמאות וגניבת דעת גדולה מזו, ובפרט שהמדובר הוא בחתן בן תורה שודאי שהיה מקפיד אם היה יודע, "שנפשם סולדת מזה".
ופעם א' הראה לי רבינו מש"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' קנב) בענין "בתולה יתומה שזה איזה שנים הרתה וילדה לזנונים (ומהמשך התשו' שכ' שם שאסורה לכהן משמע שזינתה עם גוי), ומאז ועד עתה מתנהגת בצניעות וכעת נשתדכה מרחוק בלא הודע מזה, ואם יוודע להחתן יבטל הקשר". ומייעץ שם המהרש"ם איך להתנהג בכתיבת הכתובה וקריאתה שתעשה כדין בלי שיודע הדבר להחתן. ותמה רבינו דאם החתן אינו יודע ומסכים לזה הרי זה חשש קידושין בטעות, והתבטא "שצריך לעשות עוד פעם קידושין".
ועוד הוסיף להביא דברי העין יצחק (בשו"ת ח"א אה"ע סי' סז) שכתב שהכונס בחזקת בתולה ונמצאת בעולה גם אם נאמר שקידושיו קידושין הרי אין לה כתובה, ויעבור כל ימיו על האיסור לשהות עם אשתו בלא כתובה, וחייבים להפרישו.
ומכאן ילפינן שאפי' במום כזה שיתכן – ואפי' מסתבר, שהבעל לא יכיר בו, לדעת מרן רבינו זצוק"ל חייבים לגלות.
ד. מן החובה לציין כי שמעתי כמה וכמה פעמים מפי רבינו זצוק"ל שאפי' פגמים קלים יותר חייבים להודיע לצד השני, וכשהיו השואלים מפצירים לחזר אודות היתר שלא לגלות הפגם לצד שכנגדו, היה מרגלא בפי רבינו זצוק"ל לעוררם ולומר להם הלא אם היה הפגם בצד שכנגדך היית מקפיד אם לא היו מספרים לך מום כזה, ולכן מוטל עליך לגלות את המום לצד השני, דאל"כ הוי גניבת דעת.
וכנים הדברים ששמעת כי הרבה פעמים בבוא שאלות כגון אלו קמיה רבינו זצוק"ל ונטענה הטענה שאין לבעלי פגם הצעות לשידוך כי כאשר שומעים אודות מום או סירכא שיש נמנעים מלגשת לשידוך, הסכים רבינו זצוק"ל דאפשר להימנע מלספר את המום בתחילת השידוך, אבל בשלב מאוחר יותר לפני גמר השידוך חייבים לספר אודות המום ואסור להעלים הדבר. ואכן ראיתי בעיני כי בעצה זו של רבינו יש תועלת גדולה, כי הרבה פעמים אחרי שהצד השני מתודע למעלות שיש בשידוך הוא מוכן להמשיך למרות המום שהתגלה. ועיין בשו"ת אגרו"מ (או"ח ח"ד סי' קח) שכתב שאין צריך לומר פגם בפגישה הראשונה אולם לא מטעמיה דרבינו אלא "שעדיין לא ידוע אם ירצה בכלל השידוך", ואף כתב דבפעם הראשונה אסור לספר הפגם (ומסתמא דעתו שאסור לספר לשה"ר על עצמו), אולם בהמשך כתב שאכן כשאומר פגמו אחרי כמה פגישות והכיר המעלות אז "לא יחזור בו" וכמו שיעץ מרן רבינו זצוק"ל.
