הבא: סימן נ"א צמח ה"קנביס" גידולו ושמירתו בשנת השמיטה <<
שביעית סימן נ'
עוד בגדרי קדושת שביעית ובענין קדושת שביעית בפרחים
בדבר השאלה האם בפרחים ובבשמים נוהג דין קדושת שביעית.
א. גרסינן בבא קמא (קב ע"א) "ועצים להסקה תנאי היא, דתניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, ר' יוסי אומר נותנין וכו' אמר קרא לכם לכל צרכיכם וכו', ורבנן דומיא דלאכלה, במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן, ור' יוסי נמי הכתיב לאכלה וכו' ולא למלוגמא וכו', שאינו שוה בכל אדם". ופירש"י בסוכה (מ ע"א ד"ה ה"ג עצים וכו') "ועצים דהסקה וכו' תנאי היא אי נהגא בהו שביעית אי לא, דאיכא תנא דדריש לכם דומיא דלאכילה למעוטי כל שהנאתו אחר ביעורו כדדרשינן לעיל ומההיא דרשה אימעוט עצים ואיכא דלא ממעט מיניה אלא דבר שאין הנאתו שוה בכל אדם כגון, מלוגמא וזילוף ואפיקטויזין".
נתבאר כי בכלל זה של הנאתו וביעורו שוה חלוקים ר' יוסי ורבנן, וכלל בידינו דהלכה כרבים, וכן משמע דפסק בכס"מ (פ"ה משמו"י ה"י). אלא דאכתי יש לעיין אם רבנן מודים לר' יוסי דבעי נמי הנאתו שוה בכל נפש בנוסף לכלל דהנאתו וביעורו שוה וכל שחסר חד מהנך לית ביה קדו"ש.
והנה בגמ' שם איתא "ת"ר לאכלה ולא למלוגמא, לאכלה ולא לזילוף, לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין, כמאן כרבי יוסי, דאי כרבנן הא איכא נמי משרה וכבוסה". הרי מוכח שרבנן מודים לרבי יוסי דבעינן גם שוה בכל נפש, דאי רבנן לא בעו שוה בכל נפש בלאו הכי מוכח שהברייתא כר"י שהרי לרבנן מותר לעשות מלוגמא וזילוף וכדו', דהא לא בעו שוה בכל נפש.
ב. ויש לעיין בדין הנאתו וביעורו שוה, האם בעינן דוקא הנאה בשעת הביעור וכל שההנאה אינה בשעת הביעור בין לפניה ובין לאחריה, אין בו קדו"ש, או שכלל זה בא לאפוקי הנאה לאחר הביעור אבל כל שהנאתו לפני הביעור יש בו קדו"ש. וכתב הבעל המאור בסוכה (שם) בדעת רבי יוסי דשביעית חלה אפילו בדבר שהנאתו אחר ביעורו, אם הוא שוה בכל נפש, וכל שכן במה שהנאתו וביעורו שוה, וכ"ש אם נהנה בו קודם שיתבער. הרי דתפס לדבר פשוט, דכל שההנאה קודמת תחול בו קדושת שביעית והנאתו קודם לביעורו עדיף מהנאתו וביעורו שוה, ואם כן הוא הדין לרבנן דקדו"ש חלה אם הנאתו וביעורו שוה, דכשהנאתו קודם לביעורו תחול קדו"ש. ובמשנ"ר (ריש פ"ז) נתן טעם לדבר וז"ל "ונראה הא דהנאתן אחר ביעורן קיל טפי כדאמרינן בעלמא דמיקלי קלי איסורא קיל טפי דבשעת הנאה אין האיסור בעולם וכ"מ בתוס' דב"ק, אבל אם הנאתן קודם ביעורן כ"ש דנוהג בהן שביעית כדפי' לקמן מ"ו".
ג. ומצאנו דנחלקו המפרשים בשיטת הירושלמי, אי ס"ל כדעת הבבלי דבעינן הנאתו וביעורו שוה, או כל שהוא דבר השוה בכל נפש יש בו קדו"ש. דהנה לא מצאנו מפורש בירושלמי דבעינן הנאתו וביעורו שוה, וכתב ערוך השלחן (סי' כד סעיף כא) דהירושלמי לית לי' האי כללא דהנאתו וביעורו שוה, והעלה להלכה כר' יוסי. אמנם הרש"ס (ריש פ"ז) באיבעיא דבשמים כתב דספיקא דירושלמי משום דין הנאתו וביעורו שוה (ראה להלן), אלא נסתפק בדין הנאתו קודם לביעורו. הרי דלדעת הרש"ס הירושלמי לא פליג על גמ' דידן. עוד מוכח בירושלמי דאית ליה הכלל של דבר השוה בכל נפש דהא איתא בירושלמי צבעין מהו שיהא עליהן קדו"ש וכו', יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין, ומשו"כ לא חלה עליה קדו"ש, א"כ רבנן מודים לר"י, (ולדעת הערוך השלחן שהירו' סבירא ליה כרבי יוסי, האיבעיא דבשמים תתפרש באופן אחר וליכא ראיה). אמנם בדוחק אפשר לומר שגם אם רבנן לא ס"ל לכללא דרבי יוסי בכל אופן לא תחול קדו"ש על מלוגמא הואיל והנאתו אחר ביעורו, וכבר כתב כן במשנ"ר (פ"ח מ"ב) דמלוגמא הוי הנאתו אחר ביעורו דבשעה שמניחו על המכה נמאס ונפסד ורפואתו היא אח"כ, ואם כן אפשר דמשו"כ ס"ל לרבנן דמלוגמא לית לי' קדו"ש, והא דהירושלמי נקט טעם שאינה שוה בכל נפש – אליבא דר"י נקטיה. שו"ר במהר"א פולדא (פ"ח ה"ב) בדין מגמע ופולט, דכתב דמוכחא מלתא דלרפואה עביד ואסור לעשות מלוגמא, ואם חסרון מגמע ופולט משום מלוגמא – הרי שמלוגמא היא בבחינת הנאתו וביעורו שוה, ומכאן דאין בה קדו"ש רק מכיון דאינה שוה לכל נפש. אמנם אכתי קשה ריש דברי הירושלמי דכתב (שם ה"א) "מיני מלוגמיות שעושין מהן מלוגמא לאדם מה לעשות מהן וכו'", הרי שיש בזה קדו"ש שאל"כ אמאי יהא אסור לעשות מהם דבר, ואכמ"ל (ראה גם אמונת יוסף שם). מכל מקום לפי מהלך זה, אין קדושת שביעית במלוגמא הואיל ואינו שוה בכל וליכא ראיה דהירושלמי פליג אבבלי, ולהלכה פסקינן כרבנן כמשנ"ת, ורבנן ס"ל גם להאי כללא דרבי יוסי.
ד. ירושלמי (פ"ז ה"א) "מיני בשמים מהו שיהא עליהן קדו"ש". וכתב הר"ש סיריליאו, "מיני בשמים כגון מיני עשבים שיש להן ריח טוב ואין משתמשין בהן אלא לריח ואין אוכלים אותם וכו', ואין חייבין בביעור ומותרין לעשות סחורה, לוקחין בדמיהן דבר שאינו מאכל, וטעמא, דאכילת אדם ואכילת בהמה וצביעה והדלקה דהוי דמי לאכילה דהנייתו וביעורו שווין, אבל בריח בשעת הנייתו דליכא ביעור לא וכו'". ויש שרצו להוכיח דהרש"ס פליג על סברת בעל המאור וס"ל דכל שבשעת ההנאה ליכא ביעור איבעיא ליה לירושלמי אי חשוב הנאתו וביעורו שוה.
ונראה דאין להוכיח כן, דהרי גם לשיטה זו שקדושת שביעית חלה בהנאתו קודם ביעורו אפשר שאם אין ההנאה גורמת לביעור, ואם נהנה מן הדבר והוא ממשיך להתקיים לא תחול קדושת שביעית שהרי בעינן הנאה דומיא לאכילה שההנאה גורמת לכילוי (ועיין קהלות יעקב שביעית סי' ו מ"ש בשיטת הרשב"א) ואם כן אפשר דדברי המאור והמשנ"ר הם בדבר שהנאתו קודם לביעורו כאשר ההנאה מביאה את הביעור, ואילו בדבר שאין ההנאה גורמת לביעור אין בו קדו"ש אף לשיטתם.
אולם בכת"י הרש"ס (שי"ל ע"י הרה"ג רבי קלמן כהנא זצ"ל) כתוב בזה"ל "אין עליהם קדושת שביעית ואין חייבין בביעור ומותרין לעשות בהן סחורה ולוקחין בדמיהן דבר שאינו מאכל – וטעמא דאכילת אדם ואכילת בהמה וצביעה דהוי דבר שוה לכל" (ועיין שם בהערה כי במקום זה נכתב בגליון נוסח הרש"ס הנדפס), ולפי גירסה זו לא ניתן להוכיח דבר מהרש"ס לענין הנאתו וביעורו שווה דספק הירושלמי היה לגבי דבר השווה בכל נפש (בענין הדברים שנכתבו בגליון כת"י והודפסו תוך פירוש הר"ש סיריליאו יעויין במה שכתב הרה"ג הנ"ל בח"א עמ' י).
ובהא נחתינן, דלדעת בעל המאור (וכ"כ המשנ"ר) כל שהנאתו קודם לביעור יש עליו קדושת שביעית, ויש מהאחרונים שכתבו (כמ"ש בשם הקהילות יעקב) דיש מהראשונים שהצריכו שההנאה תהא גורם לביעור שאל"כ לא תחול קדו"ש. ועיין דרך אמונה (פ"ז סי"ט ביאור ההלכה ד"ה הורד)
ה. ולענין פרחים. הנה הירושלמי (שם) רצה להוכיח דינא דבשמים מהא דהפרח הלבן והאודם אין עליהם קדושת שביעית, ודחה הירושלמי דדין זה של פרח לבן, אליבא דרבי שמעון דס"ל דיש קדו"ש בקטף ולא לפי רבנן, ובדחיה שניה "ר' שמואל בשם רבי אבהו תפתר דברי הכל היא בהדא נסורתא", ופירשו המהר"א פולדא והרש"ס שבהדא נסורתא זהו פרח שאין בו ריח דבכה"ג כ"ע מודים שאין להם קדושת שביעית, ובטעם הדבר כתב הרש"ס דלא חשיבי. לעומת זאת הפני משה וכעין זה החזו"א (יד,ט) פירשו שמדובר כאן בחלק שאינו חשוב מהפרח ומשום כך אין בו קדו"ש (ועיין שם בפי' הגר"א).
נמצינו למדים שלרש"ס ולמהרא"פ מפורש בירושלמי דפרחים שאין בהם ריח אין להם קדושת שביעית, הואיל ואינם חשובים.
אלא דאף לשיטתם יש להסתפק, בזמננו משום דפרחים אף אותם שאין בהם ריח וטעם, חשיבי, ומצאתי שעורר ע"כ הגר"ב מנדלסון זצ"ל במכתב הנדפס בשו"ת משנת יוסף (סימן לד). אך למעשה כתב בספר השמיטה (בפרק ז) דדברים שהם רק לראייה – אין זו הנאה גופנית ולא חלה עליהם קדושת שביעית, וכ"כ גם בספר תורת השמיטה (וראה עוד בספר חקר ועיון שביעית ח"ב עמ' תרמט).
ולכאורה יש להבין החילוק בין הנאת מראה להנאת ריח, אם לא שנאמר דפרחי נוי אינם דבר השוה לכל נפש, ולפי זה יתכן שישתנה הדין בדברים שהיו שווים בכל נפש ועתה אינם שוים בכל נפש, ולהיפך, דהנה בטבק אם גדל בארה"ק כתב הגדולת מרדכי דיש בו קדו"ש וכן נהגו, וידוע דדעת מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל דאסור לעשן ביו"ט משום דהוי כמין דבר שאינו שוה לכל נפש שהרי רבים נמנעים מלעשן מחשש סכנה. ואכן דעת גדולי הפוסקים דפרחי נוי שאין בהם ריח, אין בהם קדושת שביעית משום שאין זה הנאה השוה בכל.
ובפרחים המיוחדים לריח נראה דאחרי שהירושלמי לא הכריע בבעי' זו ה"ז ככל ספק שעיקרו דאורייתא שכתב החזו"א (כב, א) דאזלינן לחומרא. וכן משמע מדבריו לגבי פרחי ריח (יד, ט ד"ה ובתשובת מבי"ט) וכ"כ בספר השמיטה (פ"ז סעיף ה). ומה שמובא בשם המהרי"ל דיסקין דבהדסים אין קדו"ש – הרי זה משום שניטעו למצוה, וכמש"כ במעדני ארץ (תרומות פ"ב ה"ז ס"ק ב) ואכמ"ל.
ו. אלא דבפרחי נוי שיש בהם ריח, יש לעיין אם נלך בתר ריחם, או שהואיל ועיקר נטיעתם, גידולם, קטיפתם, וקנייתם הוי לנוי, ובפרחי נוי ס"ל דאין בהם משום קדושת שביעית, א"כ אף שיש בהם ריח לא תחול עליהם קדושת שביעית, וכן מובא בחוברת קדושת שביעית (שי"ל ע"י בית המדרש להלכה בהתישבות בהיותו בשעלבים) בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל דפרחי נוי אף שיש בהם ריח אין בהם קדושת שביעית. ועוד שמכיון שעומד גם לריח וגם לנוי אינו שונה מסיאה איזוב וקורנית שמועילה בזה מחשבת האדם להפקיע מקדושת שביעית. ומכיון שכיום עומד לנוי הרי פקעה קדו"ש ויש שחלקו על כך וס"ל דפרחים שיש בהם ריח אף שאינם עומדים לריח יש בהם קדושת שביעית, וכ"כ הגר"ב זילבר בהערה בחו' הנ"ל (ועיין עוד בתשובות הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל ולהבחל"ח הגרש"ה וואזנר שליט"א בשו"ת משנת יוסף סי' כט-ל בענין דבר הראוי מצד עצמו ואינו מיוחד לדבר ודו"ק).
וממרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל שמענו סברא שיש בזה קדושת שביעית, וטעמו, דאפי' אם נאמר כי דבר שהנאתו וביעורו שוה – אלא שאינו עומד לאותה הנאה – אין בו קדושת שביעית, הרי בנידון דידן יש עדיפות לפרחי נוי שיש בהם ריח, וודאי כל שיהיו לפניו שתי אגודות פרחים שוים במראם, יעדיף את הפרחים נותני הריח, וא"כ מוכחא מילתא דהריח חשיב, ומשום כך בפרחים אלו יש קדושת שביעית. אולם יש לציין, כי בבדיקות שעשינו אצל סוחרים בפרחי נוי שיש להם ריח נראה שכיום אין ללקוחות הקונים פרחים (שבעבורם מגדלים את הפרחים) נפק"מ אם יש בו ריח או אין בו ריח, ואין מקבלים תשלום נוסף עבור פרח שיש לו ריח, ואם כן יש מקום לומר דגם לדעת מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אין בפרחים אלו קדושת שביעית. והנה מרן רבינו זצוק"ל – סבירא ליה למעשה שבהדס אין קדושת שביעית (ראה מ"ש להלן בדין קד"ש בהדס) ונראה דמסקנתו זו היא מחמת שאין עומדים לריח ואם כן כ"ש בפרחי נוי.
ובהא תבנא לדינא
א. פרחים שאין בהם ריח אין בהם קדושת שביעית.
ב. פרחים העומדים לריח יש בהם קדושת שביעית.
ג. פרחי נוי שיש בהם ריח ואינם עומדים לריח, לדעת מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל אין בהם קדושת שביעית, ולדעת מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל אם הפרחים מיועדים גם לריח, וגובים עבורם תשלום גבוה יותר מאשר פרחים ללא ריח, יש בהם קדושת שביעית, ואם לאו אין בהם קדו"ש.
ד. סיבה נוספת להקל שאין בפרחים קדושת שביעית שאין ההנאה גורמת לביעור הפרח (ואם כן אינם בכלל הנאתו קודם לביעורו).
ה. והנה בהדס נקטו למעשה הפוסקים שאין בו קד"ש אף שיש בו ריח, וטעם הדבר כתב בציון ההלכה בביאור דעת מרן החזו"א בזה (פ"ז ס"ק רכא) "ואולי משום שבזמנינו אין רובן עומדין לריח אלא למצוה או לנוי וצ"ע" ואם כן פרחי נוי שיש בהם ריח אין בהם קדושת שביעית (ראה להלן מ"ש בענין הדס).