או"ח ג' סימן קמ"ח
חובת קריעה במקום המקדש למי שהוא דר בירושלים
ובהיותי בזה אוסיף דבר ששמעתי מרבינו זצוק"ל כשדנו לפניו אודות מי שגר בירושלים ובקשו לפוטרו מקריעה על ראית מקום המקדש כמו שהביאו הברכ"י והשע"ת דברי הרדב"ז דלא נזהרו לקרוע גם אם עבר ל' יום.
ואמר רבינו דכל הנ"ל זהו דווקא לאלו שגרים בירושלים העתיקה שבין החומות ששם כנראה אין תוספת אבלות בראית מקום המקדש משום שהוא גר באופן תמידי סמוך למקום החורבן. וגם שתולים שיתכן שראה ולאו אדעתיה. אבל מי שגר בירושלים החדשה חייב לקרוע אם לא ראה מקום המקדש ל' יום.
ובעניי נסתפקתי אם דברי רבינו נאמרו דוקא בשטח העיר העתיקה שהוא קדוש בקדושת ירושלים או שכל העיר העתיקה חשיב לסמוך למקום המקדש.
והנה המעיין בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תרמו) יראה דבבואו להסביר טעם הנוהגים שהדר בירושלים אינו קורע גם לאחר ל' יום (והגם שהרדב"ז עצמו התנגד למנהגם) כתב "ששאני נידו"ד שהוא דר, ודעתו על ביהמ"ק". ועוד כתב בהמשך "מי שהוא שכן לביהמ"ק הרי נפשו עגומה בכל שעה" וא"כ דברי מרן הם ביסוד דברי הרדב"ז בדבריו ליישב המנהג.
ולהלכה מסיים הרדב"ז דאף שראה שהציבור נוהג להקל בזה, הרי עצתו לשואל "ואתה תהיה מן הנזהרים". וכאמור לדעת מרן זצוק"ל כל המנהג להקל היה רק בעיר העתיקה.