הבא: סימן צ"א שימוש בסבונים ותמרוקים שיש בהם תערובת חמץ – בחג הפסח <<
או"ח ג' סימן צ'
בענין תרופות בתערובת חמץ בפסח
כבר כתבנו (ישא יוסף ח"א סי' פב) אודות תרופות שטעמן מר ואינן ראויות לאכילה אף ע"י כלב, אי אריך להשתמש בהם בפסח כאשר מעורב בהן חמץ (ולרוב החשש חמץ הוא בחומר המגבש שהוא מורכב מעמילנים של חמץ, ובויטמנים יתכן שהויטמין עצמו מופק מחמץ, ולמותר לציין שאין הדיון אודות סירופים שיש בהם טעם, ועלול להיות בהם חמץ). ומחמת שהעירונו על כמה דברים שכתבנו – נרחיב בזה.
הנה לכאורה הי' צריך להתיר את השימוש בתרופות אלו, הואיל ונפסלו מאכילת כלב, ובריש הדברים שם הבאנו דעת רבותינו הראשונים ובכללם הרא"ש (ריש פ"ב דפסחים) דהא דאיתא בגמ' דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה – זהו בדוקא הנאה, אבל באכילה אסור כי הוא מחשיבו לאוכל, וכתב הט"ז (תמב סק"ח) דאיסורו מדרבנן, והגם דדעת הרבה מרבותינו הראשונים ה"ה הראב"ד (בהשגות על הרי"ף) והר"ן (ריש פ"ב) והמהר"ם חלאווה (שם בסוגיא) להקל אף באכילה וז"ל "ונקט בהנאתו משום שאינו ראוי לאכילה, אבל ה"ה אי בעי למיכל ליה דכעפרא בעלמא הוא", מ"מ להלכה פסקינן כהרא"ש, ולכן פת שנפסלה, אף שאינו חייב לבערה, אסור לאוכלה מטעם דאחשביה (עיין סי' תמב סעיף ד ובמ"ב סקכ"א).
אלא דהבאנו דהישועות יעקב (תמב סק"ז) כתב "דסברת אחשביה לא שייך רק באוכל הדבר בעיניה, אבל כשנתערב בדבר אחר אין לנו ראיה דאחשביה, דהרי קאכיל ע"י תערובות", ולפ"ז הי' צריך להיות מותר לאכול את התרופה שהרי נפסלה מאכילת כלב עוד בטרם שהגיע זמן איסורו, ואין בזה משום אחשביה שהרי החמץ כאן בתערובת. ובעניי נתקשיתי דהלכה פסוקה בשו"ע (שם סעי' ד) "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריקא"ה – או כמו שנציין להלן "טריאקה" – וכיו"ב אעפ"י שמותר לקיימו אסור לאכלו". [בענין תריקא"ה יעויין ברמב"ן (שמות פרק ל פסוק לד) שכתב "הטריאקה איננה סם אחד אבל היא מרקחת רבת ההרכבה, יכנס בה שאור ודבש ובשר שקצים ורמשים, כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה, כי לכך נקראת כן, כי הארס בלשון יון תריאק וכן בלשון תלמוד טרקיה חויא – שבת קט ע"ב, וכן הוזכרה המרקחת בלשונם כי טוריאקה לכוליה גופא – נדרים מא ע"ב"] וביאור הדברים כמו שכתב המשנה ברורה (ס"ק כ"א) "ואף שאינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דהוא אכלו אחשביה", הרי מבואר דגם בתערובת אמרינן אחשביה ודלא כהישוע"י.
והנה הגם דכפי המבואר מהשו"ע שגם בתערובת יש שאלה של אחשביה, ואם כן יש לאסור שימוש בתרופות, הרי מצאנו לשלשה גדולי עולם – שאינם מתנבאים בסגנון אחד, ואף על פי כן סבירא להו דמותר להשתמש בתרופות. הראשון הוא ה"יד אברהם" דכתב (יו"ד סו"ס פד) על מש"כ המחבר (סי"ז) ששרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא הוא, "וא"כ הכא נמי אי לאו דלרפואה, ודאי אין להתיר שרץ שרוף לרפואה, אף שנפסד מאכילת אדם משום דאמרינן מדאכליה אחשביה, רק כשאכלו לרפואה מותר, דאז לא שייך לומר מדאכליה אחשביה דהא חליו מוכיח עליו שאינו אוכלו רק משום רפואה". הרי דלדעתו דבר שנפסד מאכילת אדם כל שמוכח שעושה כן משום רפואה, ה"ז מותר לחולה – לא בגלל הקולא של חולה, אלא משום דכשאוכלו לרפואה לא שייך בזה אחשביה, דאחשביה שייך רק באכילה. ואין להקשות על היד אברהם מדין הטריאק"ה הואיל והטריאק"ה (כפי שהבאנו מהרמב"ן) יש בה אוכל, אלא שאינה מאכל בריאים, ולכן אמרינן בזה דין אחשביה.
ובשו"ת אגר"מ (או"ח ח"ב סי' צב) כתב סברא דומה, דאחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה "דאף דברים מרים ומאוסים נוטלים לרפואה". והיינו דהסברא באחשביה היא, דאדם זה שאוכל הדבר הנפסד שונה הוא משאר בנ"א ומחשיב דבר סרוח למאכל, אבל בתרופות לא שייך הכי דהרי הכל נוטלין אף דברים מרים מפני שזקוקים לרפואה. והגם שיתכן שיש נ"מ בין דברי היד אברהם לאגר"מ מ"מ מדברי שניהם עולה דבתרופות שאינם ראויים לאכילת כלב לא שייך אחשביה.
והחזו"א (באו"ח סי' קטז אות ח) כתב "טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח וכו', ואם הן מעורבין בדברים שאינם ראויין לאכילת אדם אין בהן משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם כיון שא"א להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמץ בו ומותר לבולעם בפסח לרפואה, ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל דלאכול לכתחילה אסור אפי' חמץ שנפסל מאכילת כלב וכמו שכתבנו ס"ק ז, מ"מ ע"י תערובת שאר דברים מותר דלא שייך כאן אחשביה דדעתו על הסמים". הנה שני דברים מתבארים בדברי מרן החזו"א, הראשון, דלדעתו אם התרופה איננה ראויה למאכל אדם אפי' שלא נפסלה מאכילת כלב די בכך, ודבר זה כבר כתבו כמה אחרונים בסוגיית הגמרא הנזכרת לעיל (פסחים כא) בדין חרכה קודם זמנו עי"ש בשפ"א, וע"ע בפמ"ג (סי' תמב משב"ז ס"ק ח). ועוד מתבאר מדברי החזו"א דס"ל דבתרופות לא שייך אחשביה כי דעתו על הסמים, ולא על האוכל. ולפי החזו"א אכן אם הסמים – ולא החומר המגבש יהיה חמץ, שייך בזה אחשביה. ודו"ק.
וגם אליבא דהחזו"א צריכין לומר דבטריאק"ה אסור לאוכלה מפני שמעורב בה שאור ודבש, ודעתו גם עליהם, שהרי אוכלה בתורת מאכל.
והנה החזו"א המשיך וכתב [בתוך סוגריים] "ואמנם לקמן סי' קיז סק"ה מבואר דכל שמערב בידים ע"מ לאכול החמץ בפסח אף שנפסל קודם הפסח אסור". וכוונתו למה שביאר שם דכל זה בנפסל מעצמו "אבל הכא קיימינן שהוא מערבו בידים וניחא ליה בתערובתו הלכך כשאוכל את התערובת חשיב ליה אחשביה גם לחמץ והלכך אסור מדרבנן לאוכלו".
ובטרם נפן לעיין בדברי החזו"א, נזכיר מה שכתב מרן רבינו זצוק"ל (בקובץ תשובות ח"א סי' מט) דרק מה שנתעפש ונתקלקל מלהיות מאכל לכלב הוי כעפרא בעלמא, אבל במידי דנטל חמץ ועבדו ותקנו לדבר שיהיה חפץ בו הרי לא סמכינן בכה"ג דנפסל מאכילת כלב. ותמך יתידותיו בדברי מהר"ם שיק (או"ח סי' רמב) ועוד אחרונים. והיה רבינו מבאר טעמם דדווקא בחמץ בכה"ג יש להחמיר, שהרי אנו רואים דאיסור חמץ איננו דוקא האוכל כמות שהוא, שהרי גם שאור אסור באכילה אע"פ שאינו ראוי לאכילה. וסברא כעין זו כבר הזכירו רבותינו הראשונים בביאור הדין של חובת הביעור של חמץ שנפסל מאכילת אדם, שחייב לבער אף שאינו ראוי לגר (עי' ר"ן פסחים יג בדפי הרי"ף ד"ה ונשרפת עם הטמאה בפסח).
והנה החזו"א ביאר טעם הדבר דכל שהוא מערבו בידים ואוכל אח"ז את התערובת נשאר הדין דחשיב אחשביה גם לחמץ, וכאמור ציין החזו"א לדברים אלו כבר בכותבו דין טבלאות רפואה, ובאמת קשה היאך התיר החזו"א טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח הלא התם ה"ה מערבן בידיים, וא"א לומר דלדעת החזו"א כל דבריו בסי' קיז הינם דוקא אם אותו אדם הוא המערב ואז חשיב אחשביה, דהרי טעמו של דבר אינו מחמת קנס אלא משום אחשביה, וכשמערבים בכוונה קמח בטבלאות חשיב אחשביה, ועדיין לא זכיתי להבין דבריו הקדושים.
ומעתה נשוב לדעת מרן רבינו זצוק"ל, כמו שביארנו (בישא יוסף ח"א) הרי לדעתו יש מקום לדון לאסור להשתמש בתרופות שיש בהם תערובת חמץ מתרי טעמי, האחד, שכל שהחמץ אינו נפסל בתהליך קלקול אלא מערבים את החמץ כפי רצונם לייעוד מסויים אין בכך שאינו נאכל לכלב משום היתר של "חרכה קודם זמנו", וטעם נוסף לאיסור הוא מהדברי מלכיאל (ח"ה סי' כב אות י בנוסח שטר הרשאה למכירת חמץ) דכל דבר שניתן להפרידו ולהשיב החמץ לאיתנו חשיב גם כעת כחמץ. אמנם מרן רבינו זצוק"ל הביא דברי החזון נחום (סי' מו) דסבירא ליה דתערובת חמץ שיש בה רעל אפילו שאפשר להפרידו ע"י אמצעים כימיים אינו עובר עליה בבל יראה, ודימה זה לשאור שייחדהו לישיבה וטחוהו בטיט דאף שאפשר בהפרדה מותר לקיימו, עי"ש. והנה בדברי החזו"א המובאים לעיל משמע דתרופות חשיב שא"א להפריד הקיים, ויש לעיין בדבריו הקדושים אי סבירא ליה שכל שבמציאות א"א להפריד וניתן להפריד רק באמצעים כימיים חשיב כאינו יכול להפריד.
והנני בקצירת האומר, דכנים הדברים שכתבנו בתשו' הנז' לעיל דלדעת מרן רבינו זצוק"ל, מי שאינו חולה ראוי שלא ישתמש בתרופות שיש בהן חמץ אפי' נפסל מאכילת כלב, אולם חולה אפי' שאין בו סכנה, מותר לו ליטלם כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קנה סעי' ג) דאיסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפי' חולה שאיב"ס ולכאורה לא גרע הכי, ובפרט דלכאורה חשיב לחלק מהשיטות לא כדרך הנאה, ועוד דיש לצדד שכל שהמאכל אינו ראוי חשיב שלא כדרך הנאתו, ומותר לחולה ואכמ"ל.
אמנם לפי החזו"א כמבואר בדבריו בטבלאות רפואה, בנד"ד צ"ל דשרי ליטלם ולאו דוקא לחולה, וצ"ל במה שציין לסי' קיז ה"ז כמו שהבאנו שם בשם הסטייפלר זצוק"ל דאע"פ שהחזו"א מסתפק בדבר ואולי כוונתו למה שהזכיר דבריו בסי' קיז מ"מ הלכה למעשה היקל. (עי' אורחות רבינו פסח אות כג) ומחובתי לציין דממרן הגרח"ק שליט"א שמעתי דאין להקל בזה וכמו שהבאתי בשם מרן רבינו זצוק"ל.