הבא: סימן מ"ט ברכת הגומל לאחר טיסה <<
או"ח ג' סימן מ"ח
בענין אשה בברכת הגומל
אודות שאלתכם באשה אחת מקהילתכם שניצלה בנס בתאונת דרכים, האם תברך הגומל. ואם אכן המנהג שנשים אינן מברכות, מפני שנהגו שמברכות אחרי לידה ואינן מברכות אחרי שאר דברים שמחוייבים להודות עליהם.
א. לכאורה קשה טעם המנהג שנשים אינן מברכות הגומל, דהרי דין הוא דארבעה צריכים להודות וגם נשים בכלל זה, שהרי אין ברכה זו בכלל מצוות עשה שהזמן גרמא, ואכן כן כתב בכנה"ג (סי' ריט) "תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין הנשים מברכות ברכת הגומל, והכריע הכנה"ג למסקנה ויראה לי דמנהג בטעות הוא דכיון דברכת הודאה זו, מי פטר לנשים מברכה זו". לעומת זאת במג"א (ריש סימן ריט) נתן טעם למנהג הנשים "מפני שסבירא להו שברכות אלו רשות". ובפרמ"ג (שם) התקשה שהרי בגמ' איתא "צריכין להודות" ומהיכן למד המג"א שברכה זו רשות.
והנה מצאנו לרבותינו ראשונים ואחרונים שנחלקו אם ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה, דהנה הטור – בהביאו מנהג אשכנז וצרפת שאין מברכין הגומל בהולך מעיר לעיר, כתב "והאי דאיתא בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפילת הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן" – ולכן אין אומרים הגומל שאין הליכה מעיר לעיר מחייבת קרבן תודה. הרי דלדעת הטור (ומקורו בדברי הרא"ש פ"ט, ג), ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה, וכן הוא לשון רש"י (זבחים ז ע"א ד"ה לא), ואף בפירושו לתורה (ויקרא ז, יב) השווה בין קרבן תודה לארבעה שצריכים להודות. אולם גם אם מקור הברכה הוא דהוה כקרבן תודה, הרי יש שסברו דקרבן תודה אינו חובה אלא רשות, וכפי שכתב המהר"ם שיק (או"ח סי' פח) "בודאי קרבן תודה הוא רשות ואינו קרבן חובה שיהא מחויב להביא על הד' דברים וכו', וכן נראה מלשון המקרא דכתוב ואם על תודה יקרבנו, וכל אם ואם הנאמר בתורה הוא רשות", וביאר לפ"ז דברי התו"כ דתודה באה מן המעשר, ודבר שהוא בחובה אינו בא מן המעשר אלא מן החולין, עי"ש. וע"ע שדה חמד (מערכת ברכות סי' יב ד"ה והנה, ואילך) ואכמ"ל. וא"כ לפ"ז לכאורה חלוקה ברכת ההודאה שהיא חובה מקרבן תודה שהוא רשות. ואולי אפשר לבאר בזה דברי המג"א, דאכן ס"ל דברכת הגומל נתקנה במקום תודה ולכן אינה חובה, וצ"ע. (ודבר זה שברכת הגומל מקורה מקרבן תודה אך אינה חיוב יש עוד לעיין בזה ואכמ"ל).
ומצינו טעם נוסף להא דנשים אינם מברכות ברכת הגומל והוא דמכיון דצריך לאודיי באפי עשרה – לאו אורח הנשים כן, דכל כבודה בת מלך פנימה. (טעם זה הוזכר גם בדברי הכנה"ג הנז"ל, וכן בהלכות קטנות ח"ב סי' קסא שדבריו הובאו גם בבאר היטב ריש הסימן). והנה לפי טעם זה הי' מקום לומר שמדינא חייבות הנשים בברכה אלא שאין אפשרות לברך מחמת "כל כבודה", ואולי מטעם זה מצאנו מנהג המובא בבית יוסף כ"מנהג קצת אנשים" (ד"ה וממ"ש רבינו דלא) שנהגו שהבעל מברך הגומל במקום אשתו, וז"ל "מי שילדה אשתו אעפ"י שאינו חייב בברכת הגומל יכול לברך אותה כדי לתת שבח והודאה למקום על הטובה שהזמין לו שניצולה אשתו", אמנם במסקנת דבריו כתב הב"י שאין לנהוג כן דהואיל וברכה על נס שנעשה למישהו אחר, ואפילו חביב עליו כגופו יש בזה ספק ברכה לבטלה. (והי' מקום לדון דאינו כדבריו בשו"ע שנקט שאפשר לברך על חבירו כמבואר בסעיף ד ועיין בביה"ל שם). ואף שהב"י לא ס"ל מנהג זה הרי בספר תורת חיים (סנהדרין דף צד) הביא מנהג זה וז"ל, "דברכת הודאה ושירה אם בירך אחד וזה עונה אמן נמי שפיר דמי, ומהאי טעמא נמי נראה מה שנוהגין מי שילדה לו אשתו כשעומדת אחר לידתה והולכת לבית הכנסת או בעלה קורא בתורה", ופשטם של דברים אינו כמנהג המוזכר לעיל דהבעל מברך בעבור אשתו, אלא דאשה עונה אמן – וזה מועיל, דענית אמן "נמי שפיר דמי", ואולם בהמשך כתב "אם בירך אחד בשביל חבירו יצא, וכל שכן בבעל ואשה דכחד גופא דמו". וסברא כעין זו הביאו עוד כמה מהאחרונים, ואף המ"ב (סקי"ז) כתב, דבעל יכול לברך עבור אשתו (שגמל לאשתי כל טוב). וגם באליהו רבה (סקי"ב) כתב דיכול הבעל לברך עבור אשתו, משום דלדעתו הטעם דאין נשים מברכות "הואיל ועיקר עונש אשה בחטא בעלה כמו קטן", ומשום כך מסיק שיברך בעלה ויאמר "אשר גמלך כל טוב" ותענה אמן, ואע"פ שאין אדם מברך עבור קרוביו הרי אשתו כגופו (וע"ע בבאה"ט סק"ח).
ועפי"ז אפשר שהבעל יברך בעבור אשתו. אולם יש לציין כי בהמשך דברי התורת חיים משמע שאין הבעל מברך הגומל אלא שהבעל אומר ברכו את ה', הוי כמי שנותן ברכה והודאה לה' בשביל אשתו.
ב. והנה שערי תירוצים לא ננעלו, ולמרות שרבים מרבותינו נתקשו בטעם הדבר הרי המנהג הוא שאשה אינה מברכת וכמו שהביא המ"ב (סק"ג) שמנהג העולם שנשים אינם מברכות הגומל, אך הוסיף דיש שכתבו "דמכל מקום נכון הוא שתברך בפני עשרה, על כל פנים בפני נשים ואיש אחד". ודבר זה מקורו בבאה"ט, שכתב "וכנה"ג הסכים שיברכו בבית הכנסת שלהם [כלומר בעזרת נשים] ושישמעו באנשים מבית הכנסת, או לפחות בפני נשים ואיש אחד", ומבואר בדברי הבאה"ט בשם הכנה"ג שתי אפשרויות לברכת הגומל בנשים, או שיברכו בעזרת נשים וישמעו עשרה בבית הכנסת, או שיברכו לפני עשרה שתשע מהם נשים, ואיש אחד. ויש להעיר דהמעיין בכנה"ג לא ימצא עצה זו לומר הגומל בפני עשרה שתשע מהם נשים ואיש אחד, דהנה הכנה"ג ס"ל דאשה צריכה לברך, אלא שהוסיף דאם הטעם שאין לברך הוא מחמת כל כבודה בת מלך "אין טענה זו היא מספקת לפטרה מברכה שנתחייבה בה, ועוד שהרי אפשר לאשה לעמוד בבית הכנסת של נשים ולברך ברכת הגומל וישמעו האנשים וכו' ועוד דלא נאמר שצריך לאודי באנפי עשרה אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אפילו שלא באנפי עשרה יצא וכו' ולכן נראה שראוי שתברך האשה ברכת הגומל באנפי עשרה ולפחות בפני איש אחד או נשים". ופשט דברי הכנה"ג דיש שלשה אופנים כיצד אשה תוכל לברך הגומל, ושלא יצא מכלל דכל כבודה בת מלך, א. לברך בעז"נ וישמעו אנשים, (וכ"כ למעשה גם בשו"ע הרב קונטרס ברכת הנהנין פרק יג, ג) ב. לברך בפני איש אחד ולהקל שלא להצריך באנפי עשרה, כדעה שדין ברכה בפני עשרה הוא רק לכתחילה (ראה סעיף ג), ג. לברך בפני נשים (ויתכן להחשיב עשר נשים כמנין, אמנם אינו מזכיר במפורש עשר נשים). הרי דהעצה של נשים ואיש אחד לא מוזכרת בדבריו, אמנם האחרונים, ובכללם המ"ב הביאו כן בשם הכנה"ג, ויש לעיין האם לנהוג כן למעשה להביא איש אחד (כגון בעלה של האשה) הואיל ועצה זו הגם שלא מצאנוה בכנה"ג, הרי המ"ב מביאה, או שמא מכיון שהדברים הובאו בשם הכנה"ג אולי כדאי שהבאה לברך הגומל תברך בדרכים המפורשות בדברי הכנה"ג.
ג. מכל מקום, עפ"י המנהג הרווח שנשים אינן מברכות, קשה מה טעם חילקו בין ברכה על נס רפואי וכדומה לבין ברכת הגומל על לידה. ואכן יש קהילות שמחמת המנהג אין מברכות אף לאחר לידה, וכמו שכתב בשו"ת דברי יציב (אהע"ז סוף סי' לה) דבמקומותינו לא נהגו לברך, וכתב הטעם שחששו לפריצות של שמיעת קול אשה, וכוונתו שדבר זה יביא לפריצות בענין זה, שהרי עצם ברכת אשה וודאי לרוב הפוסקים אינו נחשב בגדר של קול זמר.
וממרן רבינו זצוק"ל שמעתי שהמנהג (וכנראה כוונתו למנהג הנוהג פעיה"ק) שאשה מברכת הגומל אחרי לידה, והוסיף שתברך מיד אחרי שבעה ימים מהלידה, וטעמו שלאחר שבעה ימים נחשבת כשאר כל אדם (ראה מ"ב סי' תקנד סק"ט), וקודם לכן אין לברך שטרם נתרפאה, וכן פסק הגרי"ח זוננפלד (בשו"ת שלמת חיים ח"א סי' נא, ובנדפס מחדש ע"י קרן ראם סי' רב).
וסדר הדברים כפי ששמעתי ממרן רבינו זצוק"ל דיכולים להתפלל ערבית בבית היולדת, ואחרי התפילה תברך הגומל אפילו בלילה. ומהנהגה זו למדנו שני דברים, הראשון דבר פשוט הוא, שהגם שכתבו הראשונים לברך אחרי קריאת התורה "לפי שיש שם עשרה" הרי באשה אין שייך זה. והדבר השני שהתיר לומר הגומל בלילה. ובדבר זה האריך בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' נא) במעשה מהרב מטריעסט "שעלה מן הים לשלום" – ובקבלת הפנים בלילה ברך הרב ברכת הגומל, ועוררו נגדו דברכת הגומל כנגד קרבן תודה, שאינו קרב אלא ביום, ועוד טענו כנגדו שהיה עליו לברך סמוך לקריה"ת. והחתם סופר חידש דיורדי הים אינם בכלל זובחי תודה, ולדעתו משום כך יתכן ואינם צריכים להסמיך הברכה לקריאת התורה לעומת ג' החייבים האחרים שסמיכות הברכה לקריאת התורה איננה רק משום שיש שם עשרה, אלא משום שעליה לתורה הינה במקום קרבן (ע"ש). ובמסקנת דבריו כתב דבנידון הרב מטריעסט מותר היה לומר ברכת הגומל בלילה מכמה טעמים, אבל באופן הרגיל יש לברך ברכת הגומל ביום. ועפ"י דברים אלו משמע שגם באשה היה לה לומר ברכה דווקא ביום (אמנם לא לפי כל הטעמים, דהרי אם מחמת סמיכות לקריאת התורה מברכים ביום, אשה שאני ודו"ק). וכאמור שמעתי מרבינו דיולדת א"צ לברך דוקא ביום ואדרבה, אמר שיש אפילו מנהג שמברכת אחרי מעריב בביתה.
וכשלא ברכה מיד לאחר שבעה ימים – הנה כתב המ"ב (סק"ח) שצריך להמתין בברכת הגומל עד שלושים יום אולי יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה, והמחבר (בסעי' ו) כתב דאם איחר, יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה עי"ש. ובנדו"ד שאלתי קמיה דרבינו זצוק"ל אודות יולדת שלא ברכה תוך ל' יום ללידתה, ובתחילה נסתפק בדבר, אולם למעשה הורה שלא תברך, ונימוקו עמו, שבעבור משך זמן שלושים יום מהלידה כבר כהה רגש זכרון הנס והוה חסרון בברכת ההודאה.
ד. ולענין שאלתך אודות קהילה שבה נהגו שאשה מברכת הגומל על ארבעה דברים – השיב רבינו זצוק"ל שיכולים להמשיך לנהוג כן, ואין צריכים לשנות מנהגם, הואיל ומעיקר הדין גם נשים חייבות לברך וקשה למצוא חילוק בין סכנה לבין לידה.
אחרי כותבי זאת ראיתי בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' ד סקל"א) דכתב מרן הגרשז"א זצוק"ל לבאר ההבדל בין ברכת הגומל אחרי לידה שאשה מברכת לעומת מקרים אחרים, דאחרי לידה שכיחי אינשי בבית היולדת ולכן אין בזה משום חסרון של כל כבודה בת מלך פנימה. וכאמור ממרן רבינו זצוק"ל שמענו דקשה למצוא טעם לחלוקה זו, אלא שכך הוא המנהג, ולכן הוסיף דאם באותה קהילה נהגו הנשים לברך יכולה לנהוג כן.
וזאת תורת העולה, לדעת מרן רבינו זצוק"ל,
א. המנהג שנשים מברכות הגומל לאחר לידה ולא לאחר הארבעה דברים.
ב. צריכה לברך מיד לאחר שבעה ימים מהלידה.
ג. אם עברו שלושים יום מהלידה לא תברך עוד.
ד. יכולה יולדת לברך לכתחילה בלילה, וכן המנהג שמברכת בביתה לאחר תפילת מעריב.
ה. במקום שיש מנהג שמברכות גם על שאר דברים, יכולות לברך.