או"ח א' סימן ס"ד
ניחום אבלים בבואם לביהכנ"ס בליל ש"ק
הנה מנהג אשכנז מבואר בבאר הגולה (סי' שצג) דהאבל מנוחם ע"י הציבור בבואו לביהכנ"ס ערב שבת – טרם אמירת מזמור שיר ליום השבת – אבל אחרי מזמור שיר יש בזה משום אבילות בפרהסיא (ראה מ"ב סי' רפז).
ובעוניי תמהתי, דבהרבה בתי מדרשות אומרים מזמור שיר ליום השבת אחר השקיעה בזמן של בין השמשות ולפעמים אף אחר צאה"כ ואם כן נמצא דמנחמים את האבל בש"ק וכאמור לעיל יש בזה אבילות בפרהסיא. ומצאתי בספר חזון למועד (פרק יג הערה ה) שתמה על הכרזת השמש אחרי השקיעה – והגם שבלשונו תמה על "הכרזת השמש" לצאת ולנחם, הרי גם מה שנוהגים כיום שהש"צ נותן דפיקה על הבימה, ומשתף כל הציבור עמו באמרם המקום ינחם אין לך פרהסיא יותר מזו, והבנתי ממרן עט"ר (שליט"א) זצוק"ל דאכן אין רצוי לנהוג כן, הגם שהי' בבית מדרשו – מקרים שעשו כן אף ששקעה חמה ואפשר שטעמו שלא מיחה מפני שהמקור הוא מדברי הטור – ומקורו מפרקי רבי אליעזר ושם מובא שנהגו כן אף בשבת.