או"ח א' סימן נ"ב
אמירה לנכרי בפסיק רישא
בבתי מלון שמתאכסנים בהם שומרי תורה ומצוות, האם מותר בשבת לצוות לעכו"ם שיוציא מהמיחם החשמלי כוס מים חמים בעבורו, למרות שכשמוציאים מים מהמיחם נכנסים מים קרים המתבשלים שם.
הנה נידון דידן הינו אמירה לנכרי בפסיק רישא, והלכה פסוקה (בסוף סימן רנג) דנוהגים שאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים. וטעם הדבר, הואיל דעיקר כוונתו לחמם בית החורף ולא לחמם את התבשיל, אף דהוי פס"ר לגבי התבשיל שנתחמם ממילא, מכל מקום באמירה לאינו יהודי דהוי שבות דלית בו מעשה לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישא.
והנה בספר מלכים אומניך להגר"י זילברשטיין שליט"א (פרק י הערה כד), הקשה שהמ"ב סותר דבריו הואיל וכתב (סי' רעו סק"ל) בדין אמירה לעכו"ם לטלטל נר של שמן, להחמיר באמירה לנכרי בפס"ר (ע"ש מה שתירץ). ובעוניי לא מצאתי סתירה בדברי המ"ב ונפרש הדברים.
בענין טלטול נר דלוק (סימן רעו סעיף ג) כתב הרמ"א, דמותר לומר לאינו יהודי לילך עמו ליטול נר דלוק, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא, וביארו הנו"כ דהואיל והוא רק איסור מוקצה, ומוקצה ניתן לטלטלו מן הצד לכן מותר לומר לגוי אף שהוא יטלטל באופן רגיל. ובספר ע"ת כתב דדוקא בנר של שעוה התירו ולא בנר של שמן הואיל ואי אפשר שלא יקרב השמן לפתילה, ולדעתו אסור לומר לגוי במקרה של פס"ר. וכבר העיר עליו האליהו רבה, דאין איסור אמירה לנכרי בפס"ר. ודבר זה נחלקו בו האחרונים, דהנה המג"א (בסק"י) התיר בזה גם אם הנר הוא של שמן וכתב המחה"ש דדעת המג"א דאף דהוי פסיק רישא לגבי כיבוי והבערה כשמזיזו ממקומו לא איכפת לן כיון דהוי אינו מתכוון ובאמירה לנכרי לא מחמרינן בפס"ר. אולם היו שפירשו דברי המג"א דטעם ההיתר משום (וכמו שכתב באליהו רבה בתירוצו השני) דגם בשמן לא הוי פס"ר כי יכול לילך בנחת. ובהגהות רעק"א כתב דנהי דלענין מבעיר דמקרב השמן ליכא איסורא משום דאין איסור אמירה לנכרי בפס"ר, מ"מ יש לאסור מצד האמירה לעכו"ם לטלטל מוקצה, דלא שייך הכא הסברא דאי בעי הישראל שקיל כלאחר יד דהא אינו יכול לעשות כן מצד ההבערה ועל כרחך ההיתר נובע מטעם דלא הוי פסיק רישא. ולהלכה במשנה ברורה (בסק"ל) סתם להקל בנר של שמן אך כתב דנכון להחמיר שלא לומר לאינו יהודי שילך עמו במרוצה, ובשער הציון (ס"ק ה), הסביר שסתם להקל עפ"י המג"א (בסימן רעז ס"א) דלא הוי פסיק רישא גם בשל שמן כי יכול לילך בנחת.
המעיין בדברי המ"ב ושעה"צ יראה שכל מה שכתב להחמיר לכתחילה בנר של שמן הרי זה משום דברי הרעק"א דאיסור האמירה משום איסור מוקצה בנר שמן דאי הוי פס"ר נשאר איסור אמירה מחמת מוקצה דליכא היתר דמן הצד, אולם בעיקר דין אמירה לנכרי בפס"ר אפשר להקל ואין סתירה בדברי המ"ב.
הרי דלרוב הפוסקים מעיקר הדין אפשר להקל באמירה לנכרי בפס"ר, ומה שהמשנה ברורה מחמיר הרי זה בגלל דברי רעק"א בהגהותיו שיש לאסור מצד טלטול מוקצה ולא מצד פסיק רישא באמירה לנכרי. (וראה בשו"ת נובי"ת או"ח סי' צה, ובספר זבחי צדק ח"ג סי' קו, ובשו"ת מלמד להועיל ח"א סי' לה ובשו"ת ארץ צבי סי' קיב ואכמ"ל).
תבנא לדינא:
שמעתי מרבינו הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצוק"ל, דאף שיש מקום לדון להקל ליהודי לומר לגוי להוציא מים מהמיחם אף על פי שמים קרים נכנסים למיחם ומתבשלים, (ובפרט שאין כוונת היהודי לחימום המים הקרים הנכנסים למיחם). הרי ודאי שלכתחילה ובפרט במקומות שנותנים הכשר הרי הדבר גם יביא לפירצה בחומת השבת להקל בכל מילי דאסור באמירה לנכרי, ולכן אין לעשות כן, וחובה על נותני הכשרות לדאוג להכין מים חמים באופן שלא יזדקקו להיתר זה.