הבא: סימן כ' איום בהליכה לערכאות ושימוש בערכאות בתור איום <<
חושן משפט סימן י"ט
קיום צוואה בערכאות
מעשה באחד שנפטר והשאיר צוואה שבה חילק את ממונו ליורשיו, והיורשים לא היו חלוקים בדעתם בנידון הירושה וחפצו לקיים את הצוואה כלשונה, אלא שהיה רצונם – מחמת איזה תועלת שתהיה להם מכך – שהצוואה תאושר בדוקא בערכאות ושאלו את רבינו זצוק"ל להורותם אם כשר הדבר לעשות כן, או דדבר זה אף הוא בכלל "לפניהם ולא לפני דייני גוים", וחששו להלכד חלילה בפח יקוש של הרמת יד בתורת משה ח"ו.
ובעצם הענין לדון בעניני ירושה בערכאות נחלקו רבותינו, דהנה הריב"ש (סי' נב) דן לגבי קהילת מיורקה שנהגו שם יהודים (אנוסים) בכל מנהגיהם כגוים גמורים רח"ל, והיו עורכים צוואותיהם בערכאות של גוים, וכתב הריב"ש דכיון דבדיני גוים לא אמרינן האי דינא דירושה אין לה הפסק (לגבי מי שכתב ממוני לפלוני ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו דלית כאן אחריך אלא ירושה גמורה), להכי אם איזה אדם מקהל מיורקה כתב בצוואתו ממוני לך ואחריך לפלוני, והראשון ראוי ליורשו, אף שדנו לבסוף צוואה זו בבית דין של ישראל, מ"מ אמרינן דכוונתו למתנה ולא לירושה ואיכא כאן דינא דאחריך. ופסקו הרמ"א בד"מ ובהגה לשו"ע (סי' רמח).
אמנם התשב"ץ (ח"א סי' סא) כתב על זה דודאי לא נפקיע זכות ישראל שתובע בדיני ישראל ונמסרנו חלילה ביד אומות להעלות יראתם להיות אויבינו פלילים, לא תהא כזאת בישראל. ומה שכתב שנהגו כן קהל מיורקה מעולם אין מביאין ראיה ממנהג של איסור, ותא חזי מה סלקא בהו (גזירות שנת קנ"א במיורקה, או דכוונתו להא דלבסוף נשתמדו כולם רח"ל כדכתב שם בח"ג ס"ס רכז). וראה בקצה"ח (סי' רמח ס"ק ג) דכתב דאף המהרי"ט הסכים עם התשב"ץ שם.
ועי' בתשובת הרשב"א (ח"ג סי' קט, הובא בב"י ס"ס כו) דכתב דליכא למימר דינא דמלכותא לגבי הערכאות, דבודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא, ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו דדיניהם דין, אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין. שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל.
אלא דמתבאר דכוונת הריב"ש והרמ"א (ראה גם שו"ת חת"ס חו"מ סי' קמב מש"כ להכריע כשיטה זו) היא דאין כאן דין בדיני גוים שהוא נגד דיני ישראל, אלא דכיון דאנו דנים על כוונת המצווה, וכדכתב הסמ"ע (סי' שסט ס"ק כ) שהיות והמצווה היה דר בין גויים ועשה צוואה סתם אמרינן שדעתו כפי המורגל בפי הבריות דאחריך לפלוני הוא כפשוטו, ולא כדין הירושה, וכיון דבכוונת לשונו אין כאן עקירה של דיני ישראל, שפיר יש לילך אחר מנהג המקום כפי דין הערכאות, ואין כאן חלילה ואויבינו פלילים.
וכל זה אף במקום שעצם הצוואה נעשתה בערכאות לפי דיני הגוים, דאם אנו עושין כפי הצוואה הזו לא אמרינן שיש כאן יקר לערכאות, וכ"ש במקום שהצוואה עצמה נעשתה כדין ואין כאן אלא אישור וחותמת בעלמא של קיום הצוואה, דאין בזה שום יקור חלילה לערכאות, והם משמשים 'חותמת גומי' לצוואה העשויה כדין (שהרי כל היורשים מסכימים עליה), ושפיר מצי לאשר אותה בדיניהם.
וכך הורה רבינו זצוק"ל לשואלים דכיון שאין כאן ויכוח ואין דין ודברים בין היורשים אין איסור לאשר אותה בבית משפט של דיני גוים. וקל וחומר שלגבי רשם הירושות, אין איסור לרשום אצלו את הצוואה בשעה שאין ויכוח בין היורשים לגבי קיום הצוואה, דאין כאן אלא רישום בעלמא ולא דינא דערכאות.