הבא: סימן ג' בענין מנוי גר תלמיד חכם לשמש כדיין בבית דין של קבלת גרות <<
חושן משפט סימן ב'
הנהגות דיינים ועוסקים בעניני ציבור
בדבר השאלה אם על דיין להקפיד שלא לדון בדבר שיש לו זיקה כל שהיא אליו, כמו קרבת משפחה או נגיעה לנידון או לאחד מהצדדים, במקום שאין הדבר פסול על פי דין, אלא שבערכאותיהם הנוהג הוא שפוסלים עצמם מלדון בכגון דא, האם צריך להתחשב בדבר.
ובענין זה אם צריך להתחשב בהנהגות הנוהגות לדבריהם ב"ערכאות", יש שאלות נוספות, כגון האם ראוי להוציא פסק דין מנומק בכתב גם במקומות שעל פי ההלכה אין שאלה של "מהיכן דנתוני".
והנה מרן החזו"א האריך בספר אמונה ובטחון (פרק ג אות ל) להדריך בדרכה של תורה אודות עקרונות אלו, וציין כי אכן מצאנו כמה מקרים בהם חז"ל – קבעו שיש לדיין להמנע מלעסוק בענין שיש לו נגיעה, וכפי שכתב "יסוד הדעה הזאת מצאוה בגמ' סנהדרין יח ע"ב אין מושיבין מלך וכה"ג בעיבור השנה, מלך משום אפסניא, כהן גדול משום צינה, והדין נאמר במלך החסיד שבחסידים ובכה"ג כשמעון הצדיק וכו'".
אולם מזהיר החזו"א לחלק בין שוחד ונגיעה, דאף אמנם שיש מקרים בהם התוה"ק אסרה לדון כמו בשוחד, אבל "במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט, אבל לא אסרה תורה לשפוט את אהובו ואת שנואו… ואף שנטיה הטבעית יש במוחלט להטבת אהובו ולרעת שנואו אך כח טומאת השוחד אין כאן, והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות ולא יטה לבו לשאיפת טבעו".
וראה עוד בשו"ת צמח צדק (חו"מ סי' נ) אודות דין ודברים בין רב העיר לבין ת"ח מעירו, אשר השואל טען כי מכיון שאחד מהצדדים הוא רב העיר "א"כ כל בני עירו הם אוהבים לו או עכ"פ מתיראים ממנו". וע"ז משיב לו הצמח צדק מהא דכה"ג דן ודנין אותו (רפ"ב דסנהדרין) ואין פוסלין "כל העולם לדין אצלם משום דמסתמא אוהבים את הכה"ג יותר משאר אדם. דמי לנו גדול מכה"ג שבו עבודת כל ישראל וגם מגין על דורו כו'". וחידש הצ"צ דהאיסור תלוי בדיין, שאסור רק "כשיודע בנפשו בבירור גמור בודאי שהוא אוהב לו והשני אינו אוהב לו" (יעוי"ש בעוד טעמים שהעלה). וענין זה שהדבר תלוי בדעת הדיין כבר הביאו עוד אחרונים, וראה מ"ש בשו"ת שב יעקב חו"מ (סוף סי' א) "גם מכל הראיות שהביא בתר הכי עד סוף הענין אינו אלא אזהרה לדיין וכו', אבל אם הדיין אינו חושש וסומך על עצמו דלא יטה מדין האמת אע"ג דמצד היראה ראוי לחשוש, מ"מ אם הדיין אינו חושש לא אמרו שהבע"ד יכול לדחות אותו הדיין".
ולכן ודאי דמעיקר הדין אין לחוש לטענה הנשמעת לפעמים גם בציבור החרדי לפסול דיין שיש לו נגיעה לענין וכדומה. ומעיקר הדין אין לנו דבר עם מה שמקובל בערכאותיהם.
ועפ"י המצויין אצלי כשבאו דיינים להוועץ עם מרן רבינו זצוק"ל בכגון דא, היה מרגלא בפומיה שמדברי המהר"י ברונא נראה דלמרות שמעיקר דינא אין לחוש לכל זה, הרי מכיון שלהמון העם נראה זילותא דבי דינא אם לא ינהגו ב"סדרי דין" הנוהגים בערכאותיהם, ראוי לחוש לזה.
ובעניי איני יודע בבירור לאלו דברי המהר"י ברונא היתה כוונתו, והנה הרה"ג ר' הלל קולין שליט"א העלה דאולי כוונתו למה שכתב המהר"י ברונא (תשובה קלב) בנדון צד ששכר טוען לטעון טענותיו ובשלב מסוים של הדיונים פוטר הטוען מיצוגו, והלך ונשכר לצד השני, ובקש הצד הראשון לפוסלו מלהיות טוען, היות והוא יודע את כל סודותיהם בענין. וכתב המהר"י ברונא "ופסקנו שאין לנו לפוסלו מדינא, דמה מועיל אם אינו טוען, אם ירצה מצי ללמדם מ"מ בחשאי מאי דבעי, וכשבאתי לביתי נמלכתי אם יבוא עוד מעשה כי האי גוונא לידי אמחה בידו. דאשכחן בפ"ב דכתובות (כב ע"ב) דאפי' דבר שהתר גמור הוא מ"מ לכתחלה לא יעשה, משום הא דרב (הונא) [אסי] הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך. נהי נמי דההוא משום לזות אשת איש ולזות ממזרות מחמרינן. מ"מ בכל מקום דאיכא צד חשד מרחיקים… ראה כמה הפליגו חכמים להרחיק מחשד גבאי שמוצא פרוטה בשוק לא יתן לתוך כיסו שלא יחשדוהו שנוטל מכיס של צדקה, וכן הרבה, ואפי' משה רבינו עליו השלום כששמש בשמונת ימי המילואים בחלוק לבן שאין בו אימרא, ופרש"י ז"ל בפ"ק דתעניות (יא ע"ב) שלא יחשדוהו שנתן לתוך הכפל מעות של לישכה והעשיר מהם ואם העני שלא יאמרו עברה גרמה לו… מכל אילין טעמים היה נראה בעיני להרחיקו ולקדש ה', ולא יליזו עליו ראה זה שלמד תורה היאך עושה, דאפי' הערלים להבדיל מרחיקים מזה, כשנוטל זה מליץ אין מליץ זה רשאי להליץ בעד חברו שכנגדו, כ"ש אנו שאנו מצווים לקדש עצמינו אף במותר לנו. נאם ישראל מברונא"א. ותו לא מידי.
ודאתינא להכי, פעמים שמבקש אחד מבעלי הדין לקבל פסק דין מנומק בכתב, והנה להלכה, הלא דין זה מבואר בשו"ע (סי' יד) ולא בכל מקרה צריך הדיין לכתוב או אפילו לנמק בעל פה. וגם בזה היתה דעת מרן רבינו זצוק"ל כי ראוי לדיין שיתן דעתו לבאר את הדין אפילו במקום שאינו חייב מן הדין.
וכשנתבונן בענין, אפשר דכלול בהא דאיתא בגמ' סנהדרין (ז ע"ב) אמר ר"ל צדק את הדין ואח"כ חתכהו. וביאר בבן יהוידע "על כן נמצא קודם שיחתוך הדין צריך הדיין להתבונן בדבר ההוא לעשות הצדקה לדינו שלא יהיה נחשד שפסקו כפי רצונו, אלא יכירו כי פסקו ע"פ דין תורתנו הקדושה, לחייב את החייב ולזכות את הזכאי, וז"ש צדק את הדין תעשה לו הצדקה מן החשד ואח"כ חתכהו לפני בע"ד".
ב. היו ששאלו אודות חברות בועדות הקובעות דברים, כגון חלוקת מגרשים למוסדות או ועדות תכנון, שבהם חבר הועדה עלול להיות נוטל מאחד ונותן לשני, כיצד לדון בדברים הללו. והבנתי מרבינו כי חבר ועדה ראוי שיוועץ במורה הוראה כדי שיעשה כדין. (וכמדומני שראיתי פעם שהגרי"מ חרל"פ זצ"ל מביא בצבי לצדיק שבעל ציץ הקודש ביקש שלא להיות נמנה אחראי בחלוקת צדקה, שלא יבוא ח"ו לחשש שנותן או נוטל שלא כדין. וראה שפירי ירושלים עמ' 117).
וכששאלו את מרן רבינו זצוק"ל אודות חברות בועדות אלו, כאשר יש נגיעה וכדומה. השיב שאי אפשר למנוע מאחד שיש לו חברים או אוהבים הקשורים לדבר הנדון, מלעסוק בדבר, דהרי אף בדין תורה כתב הרמ"א (סי' ז סעי' ז) דכל שאינו שונאו או אוהבו ממש (שושבינו) מותר לדונו ואינו אלא מדת חסידות להמנע מכך, ולכן בועדה אי אפשר לומר שחייבים לפרוש מהועדה כל שיש לו נגיעה. – אולם בפעם אחרת אמר שאם יש דיון על קרובו (ובזכרוני שדיבר על קרובים שמתאבלים עליהם, או חתן וכדו') אמר שלא ישב בועדה לתכנון ובניה כשעוסקים בענינו.
ומאידך הוסיף רבינו דמחמת אותו עיקרון של הנהגות ישרות בכל עניני ציבור, רצוי שהועדה לתכנון ובניה תנהג בכללי הדיון כבדין תורה, לשמוע את שני הצדדים, וכמובן לדאוג ככל הניתן שגם שאר הנציגים לא יחליטו בדעתם כיצד לנהוג בטרם שמעו את שני הצדדים. ופעם אחת אף אמר לחבר בועדה שישלח המבקשים והמתנגדים שיבררו תעצומותיהם לפני בית דין ועל פי החלטתו תנהג הועדה.