נהגו בקהילות ישראל בחג השבועות לקשט בעשבים ובאילנות את בתי הכנסת והבתים. יש שכתבו לאסור מנהג זה משום שמנהג זה הוא חוקות הגויים לשטוח עשבים בחגא שלהם, וכן דנו לאסור משום נטיעת אילנות בבית הכנסת. במאמר זה יבואר מדוע אין במנהג זה משום חששות אלו ואת דעת הגרי"ש אלישיב בדין חוקות הגויים.
במענה לשאלתך, אחרי שראית כי לדעת הגר"א אין לקשט בענפים ובאילנות את בית המדרש או את הבית בחג השבועות, הואיל והגויים נוהגים כן בחג שלהם. והנה שמעת כי בבית מדרשו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל וכן בביתו היו נוהגים לקשט בחג השבועות, שלא כמו שמובא בשם הגר"א שאין לעשות כן.
ואקדים ביראה – לעצם הדבר, ידועים דברי מרן החזו"א "כי אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבינו ע"ה, עזרא ע"ה, רבינו הקדוש, רב אשי, הרמב"ם הגר"א שנתגלה תורה על ידו, כקדוש מעותד לכך. שהאיר במה שלו הוא עד שבא ונטל חלקו" (חזו"א קובץ אגרות ח"א אגרת לב). וכידוע הנהגות קהל האשכנזים הפרושים בעיה"ק ת"ו היו בדרך הגר"א וודאי הנהגות מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, היו כפי מנהג קהל הפרושים – בעיה"ק, אולם כבר הבאנו (שו"ת ישא יוסף ח"ג סי' נא) בנידון סיום ברכות בורא נפשות, שאין לסיים ברוך אתה ה' חי העולמים (שכך כתב במעשה רב), אלא ברוך חי העולמים. והבאנו מרבינו זצוק"ל שתדיר היה אומר שקהילת אשכנז פרושים בעיה"ק ת"ו היו מתלמידי ותלמידי תלמידיו של הגאון ואם שבדבר מסוים מנהגם אינו כהגאון הרי יש לילך אחרי הנהגותיהם (ואכמ"ל בדברי הפוסקים מתלמידי הגר"א שיש שלא הורו לרבים בדברים מסוימים כדעתו, וראה חיי אדם כלל קנד נש"א הערה ב, וספר הליקוטים מכת"י לרבי מרדכי עפשטיין עמוד עד א) ומסתמא גם בנידון דידן לא חידש מרן את הדבר, וודאי שהיו בקהילות הפרושים שנהגו כן. אלא שלכאורה יש להתבונן אם בנידון דידן לדעת הגר"א יש בזה משום איסור של חוקות עכו"ם לדעת הגר"א (ראה להלן) על כן עלינו לבאר מפני מה סבירא ליה מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל דשטיחת העשבים אינו בכלל חוקות עכו"ם וכמו שיבואר בעזה"י.
א. המנהג לשטוח עשבים מובא ברמ"א (סי' תצ"ד, סעיף ג) "ונוהגים לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה" ומקור הדברים ממהרי"ל בהלכות שבועות, "ונוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת רגל" ובטעם הדבר כתב במשנ"ב (סק"י) שהיו עשבים סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו', הרי דהמנהג הינו זכר למעמד הר סיני ובמג"א – מובא טעם אחר למנהג להעמיד אילנות בבית הכנסת (ס"ק ה'), הואיל ובעצרת נדונים על פירות האילן. וזה לשונו "נוהגים להעמיד אילנות בביהכנ"ס ובבתים, ונ"ל הטעם שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם".
בנו"כ, כמו במ"א ובמ"ב לא מצויין אימתי החלו לנהוג במנהג זה, אולם בברכי יוסף (סי' תצ"ד סעיף ו) הביא סמך קדום למנהג, ממה שמובא בתרגום שני כי בימי מרדכי ואסתר נהגו בחג השבועות ללקט שושנים ותפוחים, (ראה תרגום שני – ופתשגן הכתב מגילת אסתר על פרק ג' פסוק ט). והמן הרשע אכן הלין לפני אחשורוש אודות מנהג זה, "ועולים על גג שלהם ומפזרים שושנים ותפוחים ומלקטים אותם ואומרים כשם שאנו מלקטים השושנים והתפוחים האלה ככה יתלקטו בניהם מבינינו ואומרים זה היום שנתנה התורה לאבותינו בהר סיני".
במשנה ברורה הביא שהחיי אדם (כלל קלא סעי' יג) כתב "הגר"א ביטל מנהג מלהעמיד אילנות בעצרת משום שמעכשיו הוא חוק העמים" כלומר, העמדת עצים הוא חוק הגויים להעמיד אילנות בחגא שלהם וראיתי לכמה מחברים שכתבו כי היו שני מנהגים בחג השבועות, מנהג אחד שטיחת עשבים ומנהג שני הנחת אילנות, והגר"א ביקש לבטל רק את הנחת האילנות שבהעמדתם יש משום חוקות עכו"ם. (ואף ראיתי שיש שמפרסמים כן בשם מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל). אולם נראה שלכאורה אין הדברים כן, וכמו שהביא במעשה רב, (מהדורה חדשה – עמ' רכג ליקוטי הגר"א -מסביב למעשה רב בשם ספר הליקוטים כת"י לרבי מרדכי עפשטיין) "מכאן ראיה למנהגו של החסיד שביטל העשבים בשבועות" (ובספר הגאון החסיד מוילנא עמ' קג ציין שזה בספר הליקוטים עמ' קפז). הרי לנו עדותו של אחד מרואי פני המלך, שאף את מנהג שטיחת עשבים ביטל הגר"א. וכן כתב בערוך השולחן (סי' תצד ס"ו) וז"ל "וכתבו שנוהגים לשטוח עשבים בשבועות בביהכ"נ ובבתים וכו' ויש שנהגו להעמיד אילנות, אמנם בדורות שלפנינו בטלו האילנות והעשבים מטעמים שידעו הגדולים שבדור", (יש בנותן טעם לבאר לשונו – ואולי כתב כן מפחד צנזורה). הרי דלדעת הגר"א יש להימנע גם משטיחת עשבים וגם מהעמדת אילנות.
ב. לאחר שהתברר שלפי הגר"א יש להימנע משטיחת אילנות ועשבים, יש להתבונן ולהבין טעם הדבר שכתב במעשה רב (אות קצ"ה) "בשבועות אין להעמיד אילנות כי מאחר שאינו אלא מנהג ולא מדינא והוא חוק גוים נכון לבטלו". ומכאן משמע שאם שטיחת עשבים בחג השבועות היתה דין לא היה הגר"א מבטלה.
ולהבנת דברי המעשה רב, יש להקדים ולהביא שיטת הגר"א בענין חוקות עכו"ם. מצאנו מחלוקת בין רבותינו הראשונים בגדרי חוקות עכו"ם, לדעת התוספות (וסנהדרין נב עב ד"ה אלא, ע"ז יא ע"א ד"ה ואי). שני חלקים בחוקות עכו"ם, האחד חוק שנוהג בגויים לשם עבודת כוכבים דבר זה אסור להיעשות אצל היהודים (אפילו שאינם עושים כן לע"ז), ואפילו אם הוא כתוב בתוה"ק כמו מצבה שהיתה אהובה בימי אבות ושנואה בימי בנים. וחלק נוסף של איסור חוקות עכו"ם הוא שאסור ללמוד מהם, אפילו אם המנהג שלהם יש בו הגיון מסוים – כמו שריפה על המלכים) אולם בחלק הזה של חוקות עכו"ם, אם נמצא מקור בתורה או בנביאים וכדומה, יהא מותר לעשותו. הגר"א פוסק כדעת התוספות הגר"א ולכן מנהג שמקורו אצל גויים מוגדר "דעת שטות שלהם" אפילו שנדמה לנו כי יש בו איזה הגיון אם לא שנמצא כי מקורו ממקור קדוש.
לעומת זאת, לדעת הר"ן (בביאורו לרי"ף במסכת ע"ז, ובחידושי למסכת סנהדרין), המהרי"ק (בשורש פח, וכבר ציינו כי כמה מהגדולים כתבו שבמהדורת ורשה של שו"ת המהרי"ק נמחקה התשובה הזו, ולא היא, כנראה מפחד הצנזור הוכנסה התשובה בסוף שרש קצב). והרמ"א (ריש סי' קעח), כל דבר שיש בו טעם ניתן ללמוד מהגויים, לדוגמא, אם דרכן שרופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר שהוא רופא מומחה, או דברים שהם נוהגים משום כבוד כגון השריפה על מלכים מותרת, הואיל ויש בה הגיון שמראין שמיתתו חשובה להם, ודי בכך, ואין צריך מקור בתורה כדי שיהא מותר לעשות כן.
נמצינו למדים, אליבא דכו"ע כל דבר שהגויים עושים כחוק לע"ז אסור באופן מוחליט. ומחלוקתם היא האם אסור ללמוד ממנהגי הגויים דבר שיש טעם ואיננו משום ע"ז.
ג. מרן רבינו זצוק"ל חשש לשיטת הגר"א, וכמו שכתב בתשובה (קובץ תשובות ח"א סי' קל) אודות הצעה להקמת גלעד לנספים בשואה, "והנה ענין זה להעמיד אבני זכרון עץ ואבן לזכר נופלים ונעדרים, למדו לעשות ממעשי אומות העולם אשר מתפעלים ממצבות כאלה ולפי דעת הגר"א הרי גם בדבר שיש לאומות העולם טעם למנהגם אסור להתדמות להם" הרי דנקט מרן זצוק"ל לחוש לדעת הגר"א ואסור לנהוג חוקות עכו"ם אף שיש טעם בדבר, כי לדעת הגר"א אסור להביא בכרם בית ישראל מנהג שמקורו מגויים אם לא שכתוב בדאוריתא.
אלא שיש לדון בגדר "דבר שמקורו בתורה" האם זה דווקא פסוק שיש בו ציווי או שנלמד מכל מעשה שמוכח שהיה מקורו קדום, והכתוב בתורה הוא עדות על כך. ובדברי מרן רבינו זצוק"ל מצאנו חידש בכלל זה של כתיבא בארויתא, שבהמשך דבריו כתב שיתכן ואין באנדרטה משום חוקות עכו"ם, וז"ל "ואם כן יש לומר דהוא הדין בנידון דידן דהרי מצינו באבשלום שהציב לו יד כמו שכתבו בספר שמואל" (שמואל ב יחי ח). הרי דלדעתו, אין צריך שיהא המנהג כתוב כציווי באוריתא כדי להתירו, די בכך שהמנהג היה נוהג בישראל להוציאו מדיני חוקות עכו"ם. ואפילו מעשה אבשלום הינו סיבה להיתר. (וראה מה שכתבנו בהוראת מרן רבינו בשו"ת ישא יוסף ח"ב. יור"ד סי' כט, ובעצם הראיה ממעשה אבשלום) הרי לנו, דלדעת מרן רבינו זצוק"ל להלכה יש לנהוג כדעת הגר"א ואין ללמוד שום מנהג מן הגויים, אפילו מנהג שיש לו טעם נחשב כמנהג הבל, אם לא שמקורו טהור ממנהגי ישראל.
ובעצם הדבר יש לעיין למה דברים אלו יהיו מותרים כשהם כתובים באורייתא. ניתן באופן אחד לומר שכתיבה באורייתא הינה היתר, שא"א שיחול ע"ז חוקות עכו"ם (אם לא שיש עליו שם ע"ז ממש), ואם כן אין לנו היתר אם לא שכתוב מפורש בתוה"ק. אבל האופן הפשוט הוא – דכתיבא באוריתא הוא מוכיח "כיון דכתיב הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מנייהו". וראה לשון המאירי (שם) אעפ"י שעיקר מניעת הליכה בחוקות עכו"ם אינה אלא לענין שרשי ע"ז, שלא ידמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם, אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו. ומ"מ כל מה שמצאנו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשותו או שהותר לנו לעשותו, עושין אעפ"י שדרך עובדי האלילים בכך, שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נימוסיהם אלא מצד עצמנו וכו' ומ"מ מה שנאסר משום ע"ז, אפילו מצאנוהו כתוב, אסור. שהרי אסרה תורה להקים מצבה, אעפ"י שכתוב ויצב יעקב מצבה, עכ"ל המאירי.
הרי ביאר המאירי שדבר "שהותר לנו לעשות" – ואנו עושים אותו אין זה מחמת הגויים "אלא מצד עצמינו". ולכן גם מסיפור מעשה אבשלום (רואים שהקמת יד היתה בישראל ואף שוודאי לא היתה מצוה) ניתן ללמוד שמצבה תותר כי לא מן הגויים למדנו לעשות אותו, וכמ"ש מרן רבינו זצוק"ל.
ד. כאמור המעשה רב כתב, דאין להעמיד אילנות ולשטוח עשבים בשבועות כיון שהוא חוק עכו"ם אבל נראה ברור, דאין כוונת המעשה רב להחשיב שטיחת עשבים לחוק עבודה זרה שגם אם היה כתוב בתורה היה אסור לנהוג כן, אלא לחלק השני – של חוקות עכו"ם ולכן ראוי לבטל המנהג, ומפורש הדבר בחכמת – אדם (כלל פט) שאחרי שהביא ענין מצבה (שזה נכלל בחלק הראשון של חוקות עכו"ם) – דלאחר שנעשה חוק לע"ז. אע"ג דכתיב בתורה שהיו נוהגין בו ישראל, אסור משום בחוקותיהם, וכו' אבל מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל ושטות אם כתוב בתורה מותר ואם לא כתיב אף זה אסור, ומטעם זה אסר הגר"א להעמיד אילנות בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם, אבל בכללים אלו של חוקות עכו"ם אם ימצא שהמקור כתוב באוריתא לא יאסר עלינו לעשותו.
והנה בבית מדרשו של מרן רבינו ואף בביתו נהגו להעמיד ענפי אילנות ופרחים כמנהג הרמ"א. ומסתמא מפני שכך ראה שנהגו בעיר הקודש אף בקהילת הפרושים שמקורם מתלמידי הגר"א. ובדעת תורה (סי' תצד סעי' ג) צידד למצוא טעמים שאף לשיטת הגר"א בדין חוקות עכו"ם יהיה מותר לשטוח אילנות ועשבים בחג השבועות, (כלומר שאין בזה משום חוקות עכו"ם). ולעומתו באגרות משה (או"ח ח"ד סימן ב') דחה דבריו. אולם לפי המבואר לעיל, שהמעשה רב והחכמת אדם סברו, דהעמדת אילנות ושטיחת עשבים אף שיש בה חסרון של חוקות עכו"ם אין זה נחשב מחמת ע"ז, ולו יצויר שמנהג זה היה כתוב בתורה היה מותר גם לדעתם לשטוח עשבים, הרי הבאנו לעיל דעת מרן רבנו זצוק"ל שאין הכוונה "דכתיב באורייתא" שמפורש הדבר בתורה אלא כל שיש לנו מקור למנהג כמו ביד אבשלום מוכח שלא נכנס הדבר לכרם בית ישראל מכח מנהג שטות של גוים, והרי בנידון דידן שמנהג זה מקורו לפי החיד"א ממנהג שנהגו עוד בזמן מרדכי ואסתר, יש בזה משום ראיה שאין מקור המנהג ממנהגם של הגוים, וכמו דאנו יכולים ללמוד ממעשה דאבשלום שאין הקמת המצבה נלמדת מגוים כך גם מנהג קדום זה מזמן מרדכי ואסתר הינו ראיה שאינו בכלל חוקות הגוים וכמו שנתבאר.
ה. והוספת ושאלת היאך יש מתירים להניח עציצים בבית הכנסת לצורך קיום המנהג ולמה לא יאסר מדין נטיעת אילן אצל ביהכנ"ס. שאסור ליטע אילן בבית הכנסת וכמ"ש בשו"ת ישא יוסף (או"ח ח"ב סי' מ"ח) דברי הגאון רבי דוד עראמה דאסור ליטע אילן אצל ביהכ"ס עיי"ש. ולשאלתך זו שתי תשובות, הראשונה לא הכל קבלו דברי מהר"ד עראמה, וכמ"ש בבנין ציון (סי' ט) להקל בנטיעת אילן בפתח ביהכנ"ס. וגם לדעת האוסרים יש לדון אם עציצים חשיב כנטיעת אילן בביהכנ"ס, דאף אם נאמר דאכן יש להחמיר שלא להניח עציצים נקובים הואיל ונקוב הרי הוא כקרקע ואם כן חשיב כנטיעת אילן בבית הכנסת, הרי בעציץ שאינו נקוב קיל טפי. וגם אם נחמיר בעציץ שאינו נקוב דמבואר בירושלמי (ריש פ"ק ערלה) דכל עציץ באילנות נחשב כנקוב (אפי' שאינו נקוב) מסתבר דהיה מקום לדון להחמיר בזה אם היה מניח האילן בבית הכנסת שיגדל שם, אמנם מי שמניח באופן עראי ואינו מתכוון שישאר שם יתכן שאינו בכלל איסור נטיעה מפני שדעתו לסלק האילן, [ובכלל יש לעיין בגדרי עציץ נקוב הרי הוא כקרקע, האם האילן הוא המחובר לקרקע או כל העציץ, וכבר דנו רבותינו בדבר ועיין בזה במנחת שלמה (ח"א ס"י מ, וכמדומני שיש מביאים כן בשם מרן רבינו זצוק"ל]. וראיתי בקונטרס בדין נטיעת עץ במקדש ששאל למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א האם יש איסור "לא תטע לך אשרה" בשיחים הצומחים על אבני הכותל המערבי, והשיב מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א דהאיסור רק כשגדל ויוצא מן הקרקע, וכמקור לדבריו צויינו דברי התפארת ישראל (מדות פ"א אות ה' בבועז) דהראשי קורות היו מגיעים עד המקום הקדוש ולא במקום הקדוש משום לא תטע לך וכו', וכתב "ואפשר עוד דכל שאין העץ מחובר בקרקע ממש רק בחומה או בעמוד המחובר לקרקע שרי ואע"ג דכל תלוש המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכו', הכא שאני דלא תטע לך אמר רחמנא ובעינן דומיא דנטיעה דמחובר לקרקע ממש, וכל שמחובר בדבר המחובר לקרקע לא הוי ליה כנטיעה". ונדמה שא"כ אפשר לומר שאפילו עציץ נקוב אינו בכלל האיסור, ובפרט אם נמצא באופן ארעי בבית כנסת אין בו משום סרך איסור לא תטע.
העולה מן האמור:
דעת הגר"א שיש לאסור שטיחת ענפים ואילנות בבית הכנסת משום חוקות הגויים, אך גם לדעתו אין בזה איסור משום שהוא חוק עבודה זרה אלא משום שכל מנהג שמקורו בגויים ואין לו מקור בתורה או בנביאים וכדו' יש לאוסרו משום חוקות הגויים.
לדעת הרמ"א מנהג זה מותר ונראה שאף לא נחשב כמנהג שמקורו בגויים משום שיש מקור למנהג זה מימי מרדכי ואסתר שנהגו מנהג זה כמבואר בתרגום שני.אין לאסור העמדת אילנות בבית הכנסת ואפי' בעציץ נקוב דרק מה שהוא דומיא דנטיעה שקבוע במקום, ובפרט שמעמידים את זה רק באופן עראי.