עונת המעשרות בתמרים

נשאלנו מתי עונת המעשרות של תמרים

ננסה לענות לפי התמרים שיש לנו כיום (יש הרבה זני תמרים וכן יש יבשים יותר ולחים יותר, ניסינו לבדוק את תמר המג'הול, שהוא המצוי כיום אע"פ שהוא חדש בארץ).

כידוע פירות שנקטפו לפני שהגיעו לעונת המעשרות, אינם חייבים בתרומות ומעשרות.

במשנה מעשרות פ"א משנה ב כתוב את עונת המעשרות למיני פירות שונים: "מאימתי הפירות חייבות במעשרות, התאנים משיבחילו, הענבים והאבשים משהבאישו, האוג והתותים משיאדימו וכל האדומים משיאדימו, הרמונים משימסו, התמרים משיטילו שאור, האפרסקים משיטילו גידים, האגוזים משיעשו מגורה ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה":

הרמב"ם בפירוש המשנה כותב: "כבר ביארנו שאין פירות האילן מתחייבים במעשר עד שיהו פרי, לפיכך אמר:

התאנים משיבחילו, פירושו משיתחילו להבשיל, ושיעורו משיתלוש תאנה מן האילן ויניחנה עשרים וארבע שעות ותהיה ראויה לאכילה. ובוחל בלשונם ההבשלה.

ואובשים, במקום באושים והוא מין ענבים גרוע, אמר הכתוב ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. כך פירש גדול מגדולי התלמוד. וענין הבאישו, שייראו גרעיניהן מבחוץ מחמת זכותם ורוב מימיהם, וכבר ביארנו במסכת שביעית למה הונח לענין זה הבאישו.

והאוג, "אלסמאק" של ארץ ישראל וכבר פירשנוהו. והתותים, "אלתות". וכל האדומים משיאדימו, ענינו שכל מה שדרכו שתאדים צורתו כשנגמר בשולו הרי זה חייב במעשרות משיתחיל להאדים.

(תמרים) משיטילו שאר, משיתרככו ויתנפחו כלחם שנתחמץ לפי שכך הוא דרך התמרים כשבשלים.

הפרסקין משיטילו גידין, דרך הפרסקין שמתפשטין בהן גידים אדומים, וכך אמרו משיטילו גידים אדומים, וכך הוא דרך הפרסקין בתחלת הבשלתן שמאדימים בהם מקומות ומשתנה גונם.

וכעין זה בפירוש הרא"ש (וכעין זה בר"ש):

מאימתי הפירות חייבים במעשרות – דתחלתן אינן אוכל וצריך ליתן שיעור לכל פרי ופרי מתי יגיע זמנו שהוא ראוי לאכילה:

משיבחילו – תחלת בשולם קרי בוחל כדאמרינן בפרק יוצא דופן בוחל אלו ימי הנעורים כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהם:

אבשים – מין ענבים ויש גורסין הבאושים מלשון ויעש באושים:

משהבאישו – מפרש בירושלמי שיהא החרצן ניכר מבחוץ. ואשכול שהגיע בו גרגר יחידי לשיעור זה הוי כולו חבור למעשרות ולא אותו אשכול בלבד אלא אף הרוח שיש בו אותן גפן שהאשכול בו:

משיטילו שאור – משיפתחו כשאור שיש בו סדקים. ומפרש בירושלמי משישטחם ויהיו ראוין לאכילה:

משיטילו גידים – כשמתחילין לבשל יש בהם בפנים כמין גידים אדומים:

אנו רואים שעונת המעשרות היא התחלת ההבשלה, כמו שכתב הרמב"ם בתאנים משיתחילו להבשיל, ובאדומים משיתחילו להאדים. וכן הרא"ש כתב בתאנים והאפרסקים משיתחילו להבשיל.

בהגדרת עונת המעשרות, הרמב"ם כתב משיהיו פרי, הרא"ש כתב שיהיו ראויים לאכילה. ורש"י (עירובין כח,ב) כתב שעונת המעשרות הוא גמר פרי, פירוש לדבריו מאז שאפשר לקרותו פרי ולא בוסר.

הרמב"ם ביד החזקה (הל' מעשר פ"ב הל' ג, ה) כתב: פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי, וכן התבואה והקטניות שנאמר את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וזו היא עונת המעשרות, וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה.

אי זו היא עונת המעשרות, משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי, כיצד … .

הרמב"ם כתב תחילה משיעשה פרי ותבואה, ואח"כ משיהיה נזרע ומצמיח. לא נעסוק כעת בשאלה האם צריך את שניהם או לא.

עכ"פ רואים שעונת המעשרות זה לא רק שיהיה ראוי לאכילה אלא איזה שלב בהבשלת הפרי. כמו שכותב החזו"א (שביעית יט כג) "נראה דהא דתנן (מעשרות פ"א מ"ג) התבואה והזיתים משיכניסו שליש, היינו שליש בישול כמו שליש בישול במאכל בן דורסאי (שבת כ' א') והנה הבישול הוא ענין איכות ולא ימד ולא יספר ואין נחלק במספרים על דרך האמת אלא על דרך הדמיון", ואכמ"ל.

כתוב שם עוד במשנה: "כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל, חייב קטן וגדול" שכאשר האוכל כבר מושלם בקוטנו ואין הבדל (או אין הבדל משמעותי) בין קטן לגדול, עונת המעשרות היא כבר בקוטנם, כגון כל ירקות העלים והשורש. ובמשנה שם (משנה ד) מבואר שקישואים ודלועים ואבטיחים (כנראה מילון) ומלפפונות ותפוחים ואתרוגים חייבים בין גדולים ובין קטנים.

אע"פ שחייבים במעשרות רק מעונת המעשרות רוב הפירות ראויים לאכילה גם קודם אמנם לא לכתחילה, וכן הם נחשבים פרי לענין ברכה, כמו שכתוב בשו"ע (או"ח סי' רב סעי' ב):

ושאר כל האילן, משיוציאו פרי מברכין עליו בפה"ע, ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק, דאז אין מברכין עליו כלל (אמנם הגר"א חולק שמברכים בורא פרי העץ רק מעונת המעשרות וקודם מברכים בורא פרי האדמה).

כמו כן בתבואה עונת המעשרות שלה משתביא שליש אע"פ שגם לפני כן היא ראויה לאכילה, שהרי נחלקו במשנה (חלה פ"א מ"ג) האם העושה עיסה מקמח של חיטה שלא הביאה שליש חייב בחלה או פטור משום שהוקשה חלה לתרומה. וכן כתבו התוס' (ר"ה יב, ב): "ואמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים דף מב:) עמילן של טבחים פת תבואה שלא הביאה שליש".

רואים מכל זה שדברים שהם אוכל גמור בקוטנם או שההבדל בין קוטנם לגודלם, הוא קטן, עונת המעשרות שלהם היא כבר בקוטנם. אבל אם יש הבדל משמעותי בין קוטנם לגודלם אע"פ שהם ראויים לאכילה גם בקוטנם, עונת המעשרות שלהם היא רק כשיגיעו לאיזה שלב בהבשלת הפרי.

התמרים תחילה הם ירוקים אח"כ צהובים או אדומים (תלוי בזנים) ובשלב זה הם עדיין מוצקים, אח"כ נעשים חומים או שחורים וגם מתרככים. התהליך של הגדילה שלהם הוא גדילה אח"כ הבשלה אח"כ יבוש.

במשנה כתוב שעונת המעשרות בתמרים היא משיטילו שאור, והרמב"ם מפרש: "משיתרככו ויתנפחו כלחם שנתחמץ". וביד החזקה (הלכות מעשר פ"ב ה"ה) כתב: "התמרים משיתפחו כשאור".

יש שני דברים שאינם מובנים.

א.  למה המשנה לא כתבה משיעשו חומים כמו שכתבה באדומים ושחורים (יתכן שאע"פ שחום מוזכר בתורה בכבשים של יעקב, בחז"ל לא השתמשו בשם גוון זה). וי"ל שבתמרים בדרך כלל הצבע משתנה לצהוב או אדום ואח"כ לכתום או דומה לו ואח"כ מתכהה כך שאי אפשר להגדיר צבע לזמן מסויים כמו שמוגדר מירוק לאדום או לשחור, לכן המשנה לא כתבה.

ב.  התמרים שאנו מכירים היום אינם תופחים בשעת הבשלתם ואינם נעשים גדולים יותר ממה שהיו קודם ההבשלה, אדרבה הם מצטמקים.

ואולי י"ל שכוונת הרמב"ם היא לא שיתפחו, שיגדל הנפח שלהם, אלא שהרכות שלהם נעשית אוורירית כמו לחם שהחמיץ (בצק הוא רך אך אינו אוורירי רק אחרי שתופח נעשה אוורירי), וזה גם כוונת הרא"ש שיש בו סדקים כשאור. ותהא הכוונה כמו באדומים שמשיאדימו הכוונה משיתחילו להאדים ה"ה בתמרים משיתחילו להיות אוורירים משיתחילו להטיל שאור.

כפי מה שניסינו לבדוק בתמרים שלנו הם נעשים אווריריים רק כאשר נעשים חומים, ואם זה כך אזי עונת המעשרות רק שהם נעשים חומים ולא אפילו מיד כשנעשים חומים אלא קצת אח"כ כשמתחילים להיות אוריריים.

על פי זה צריך להסביר את הירושלמי שמביא הר"ש: "משיטילו שאור – בירו' (שם) אמר רבי חייא בר אבא משיתמלא הארץ (החריץ) רבי יונה בעי כן קיימין אם כשיתמלא הארץ (החריץ) נובלת היא, אם משתפרוש הגרעינה מתוך האוכל בשלה היא כל צורכה רבנן דקסרי אמרי משישטחם ויהא יפה לאכילה":

נראה שהירושלמי הבין שהסימן משיטילו שאור הוא לא סימן מספיק שכל אחד יכול לקבוע על פיו ובפרט אם זה התחלת השאור לכן הוא נתן סימנים יותר ברורים.

מפרשים את הירושלמי כך, שאם התמרה תתרכך כל כך עד כדי כך שבשר התמר ימלא את החריץ של הגרעין, היא נובלת כבר שנופלת כבר מהעץ (על פי פני משה). אפשר גם לפרש שבתהליך הייבוש גם הגרעין מצטמק והחריץ שבגרעין נסתם, וזה נחשב שהתמר כבר נובל כיון שתהליך הייבוש הוא אחרי סוף הגידול. ואם כאשר גרעין נפרש לגמרי מהאוכל עד שאינו מחובר כלל לאוכל לבשר של התמר, (בתחילת הגידול הגרעין מחובר לתמר ובסוף הוא נפרד מהאוכל זה מתהליך ההבשלה שנוצר הניתוק וגם מההצטמקות), בשלה היא כל צורכה, שההתנתקות המוחלטת היא רק הגמר ההבשלה – תחילת היבוש.

אלא אומר הירושלמי "משישטחם ויהיו ראויים לאכילה", הכוונה משיקטפו אותם ושישטחו אותם לאחר הקטיף הן יגיעו בתלוש להבשלה. כנראה שמזמן זה נחשב שהם מתחילים להטיל שאור (אמנם אנו לא הצלחנו לראות מה הכוונה, היכן מתחיל השאור בזמן זה, אם לא שנאמר שזמן זה הוא כאשר מעט מהתמר כבר נהיה רך. או שבחלק הפנימי של התמר מתחיל השאור ואינו ניכר עדיין מבחוץ, וצ"ע). זמן זה ידוע אצל החקלאים, מתי אם ישאירו אותם הם יבשילו תוך זמן סביר ומתי לא.

אמנם הרמב"ם העתיק את המשנה ולא הזכיר סימן זה המוזכר בירושלמי, אך הרא"ש כתב: "משיטילו שאור. משיפתחו כשאור שיש בו סדקים. ומפרש בירושלמי, משישטחם ויהיו ראויין לאכילה". וכן הריבמ"צ והר"ש הביאו ירושלמי זה.

אין לנו מסקנא ברורה מה היא עונת המעשרות אבל נראה שהזמן הראשון שאפשר להחשיב לעונת המעשרות הוא שכאשר יקטפו אותו והוא יבשיל בתלוש כמו שהיה מבשיל על העץ.