הדר קבלוה – קדושה שניה – וחיוב תרומות ומעשרות בדעת הרמב"ן

מהי אותה קבלה שקבלו ישראל על עצמם את התורה מאהבה, ומה הקשר בינה ובין קדושה שניה עליה נחלקו אם קידשה לעתיד לבוא אם לאו, והנ"מ העולה מקשר זה לשאלת חיוב תרומות ומעשרות מן התורה בזמן הזה. אור חדש באהבה וכריתת ברית הארץ.

רבי יוסף יקותיאל אפרתי שליט"א
ראש בית המדרש

מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 223 – ניסן תשפ"ג

אימתי היתה קדושה שניה

מהות "קדושה שניה" והשאלה אם בטלה או נשארה בקידושה, הינה מיסודות גידרי חיוב מצוות ארץ חמדה, ומצאנו לרבותינו שדנו אלו מקומות בארץ הקודש שהוחזקו בתקופה שאחרי זמן עזרא – נחשבים כקדושים בקדושה שניה (לדוגמא עיין כס"מ פ"ד הכ"ח מהלכות שביעית שגם מקומות שהגיע אליהם ינאי המלך נכללים בקדושה שניה. ואכמ"ל). אולם לא נתפרש אותה קדושה שקידשה עזרא, אימתי נקבעה והיאך נעשתה. ונדמה כי מדברי הרמב"ן בסוגי' דקבלת תורה במסכת שבת, עולה אור חדש במהות ביאה שניה לארץ וקדושתה.

דברי הרמב"ן בביאור ‘מודעא רבה לאורייתא'

א. הרמב"ן (חידושי הרמב"ן מסכת שבת סוף דף פח, ד"ה הדר קבלוה בימי אחשורוש) עוסק בשני נושאים, הראשון הסבר במהות הקבלה בהר סיני שעליה אמרו חז"ל "מכאן מודעא רבה לאוריתא" והחלק השני זמן ומהות "קבלוה בימי אחשורוש."

ב. עיקר הדברים דלהלן הינם להבין את שיטת הרמב"ן אודות ביאה שניה הקשורה ל"הדר קבלוה בימי אחשורוש", אלא שבתחילת הדברים נביא דברי הרמב"ן מראשיתם.

ג. הרמב"ן פותח דבריו בשאלה אודות הקבלה ("הדר קבלוה") בימי אחשורוש לעומת הקבלה במעמד הר סיני – אודותיה אומרים חז"ל מכאן מודעא רבה לאורייתא. "וכי מה קבלה זו עושה  מסופו של עולם לתחלתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווים למה נענשו, ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א"כ בטלה מודעה זו. ועוד למה הצריכה לקבלה וברית. ונ"ל לומר דמתחלה לא נתן להם הארץ אלא כדי שיקיימו התורה כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות וכו'. והם עצמן מתחלה לא עכבו בדבר כלל ולא אמרו במודעא כלום, אלא ברצון נפשם מעצמם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ. משגלו מסרו מודעא על הדבר מדכתיב (יחזקאל כ לב) והעולה על רוחכם הי' לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן, וכדאמרינן באגדה (סנהדרין קה ע"א) "אמרו לו עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו."

ביאור דברי הרמב"ן

יסוד שאלת הרמב"ן (וכעין זה בעוד ראשונים) הוא בירור המודעא רבא, שהרי המוסר מודעא פטור מקיום הדבר וכמו שכתב רש"י (שם) "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס", ואם כן מפני מה נענשו כלל ישראל בגין מעשיהם הלא קבלת התורה היתה באונס. ומוסיף הרמב"ן שאם אכן קיום מצוות חל בגין גזירת מלכו של עולם, הרי שאין המודעא תקפה. ועוד הוסיף הרמב"ן והקשה, שאם חיוב קיום מצוות היה מחמת גזירת מלך, מפני מה היו צריכים בהר סיני גם קבלה (נעשה ונשמע) וברית, (ראה סדר הדברים, בפירוש הרמב"ן עה"ת שמות פרק כד פסוק א.)

וחידש הרמב"ן, דהנעשה ונשמע הי' מרצונם ובהסכמתם כי הבטחת הארץ היתה בתנאי לשמירת מצוות, וכל טענת המודעא – החלה כאשר גלו מהארץ.

בדברי הרמב"ן אודות "המודעא רבה" יש דבר שלא מצאנו כן בדברי שאר רבותינו הראשונים ,שטענה זו של מודעא אכן נטענה על ידי כלל ישראל, וכמו שעמד על כך הגאון הגדול מהר"י הוטנר זצ"ל (מאמרי פחד יצחק שער ירח האיתנים עמ' רפט) "פירוש זה חידוש גדול הוא, שבדרך כלל לומדים שהמודעא רבה הוא רק היכי תמצי "ולו יצוייר" של טענת מודעא על הכפיה של הר כגיגית, אבל לפי הרמב"ן מתייחסת למעשה שהיה בפועל טענו "עבד שמכרו רבו" ועל יסוד זה באים כאילו לבטל את כוח הקבלה הראשונה. אולם טענה זו לא יכלה להיטען כל עוד ישבו בארץ הקודש, הואיל ו"הקבלה" לקיום מצוות ה' היתה מחמת כי "לא נתן להם הארץ אלא כדי שיקיימו התורה."

[ובעצם דברי הרמב"ן וביאורם בזה, האריך הגאון הגדול רבי משה שפירא זצ"ל, והובאו הדברים בכמה מקומות (ראה אפיקי מים עמ' שמג ואילך) אמנם דברינו להלן הינם אודות המשך דברי הרמב"ן].

הדור קבלוה

ד. בהמשך הדברים, מבאר הרמב"ן קבלת "הדר קבלוה", "לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא מעצמם וקבלוה ברצון, שלא יטענו עוד שום תרעומת, והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים, והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים."

היינו הרמב"ן מבאר מהו שקבלוה ברצון "שלא יטענו עוד שום תרעומת", מחמת הנס שנעשה להם "והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים", אבל נדמה שחידש הרמב"ן וגילה מה שלא מצאנו בדברי ראשונים אחרים, כי מועד הקבלה השניה של הדר קבלוה "בימי אחשורוש"  הוא בזמן ביאה שניה "בימי עזרא מעצמם וקיבלוה ברצון."

שני חידושי הרמב"ן

לאמר, שני חידושים בדברי הרמב"ן, הראשון הינו בזמן המועד של "הדור קבלוה", אימתי נעשתה קבלה זו, שאלמלא דברי הרמב"ן היה אפשר לומר שמא במועד קביעת  ימי הפורים על הנס או במועד אחר, בא הרמב"ן ומחדש "בביאה שניה בימי עזרא" זה המועד של הדר קבלוה. והחידוש השני במהות הדבר של "קדושה שניה", עד עתה ההבנה היתה כי קדושה שניה פירושה קידוש הארץ למצוותיה, מדברי הרמב"ן הללו אנו למדים כי קדושה שניה איננה רק קידוש הארץ, אלא בקדושה שניה גם היתה קבלת תורה וכריתת ברית (השניה – הדור.)

זמן קבלת התורה מאהבה

לביאור זמן קבלה זו אנו נזקקים לדברי הרמב"ן בחידושיו למסכת מגילה (ב, א) בביאור זמן מעשה מגילת אסתר, וכותב הרמב"ן, "שבזמנו של נס זה, כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתישבו בעריהם. ואע"פ שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין כל העמים, מ"מ אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו, ושוב לא עלו מהם אלא מועטים עם עזרא."

מעתה נרחיב קימעא את הדברים בתפילה לסיעתא דשמיא לבאר דברי קדשו של הרמב"ן ,שה'הדור קיבלוה' היה בביאה שניה בימי עזרא.

“רוב ישראל בארץ"

כאמור לעיל בריש חידושי הרמב"ן למסכת מגילה, מבאר הרמב"ן את זמנו של נס פורים. ובתוך דבריו כותב, כי כל המעשה של גזירת המן והנס היה לאחר שברשיון כורש עלו ישראל לארץ ,ובזמן המדובר "אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא."

ולכאורה קשים הדברים – הרי ברשיון כורש עלו "בעלית זרובבל" ארבעים ושנים אלף שלש מאות וששים נפש (עזרא פ"ב פסוק סד) כאשר בשנה השניה לבואם החלו לבנות את בית המקדש. והמשטינים – הלא המה צרי יהודה התאנו להם "ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי ירושלים", או אז חזר כורש מהרשיון לבנית ביהמ"ק. וכפי שביאר רש"י בתחילת ספר עזרא שאחרי שכורש ביטל את המלאכה "והיו ישראל בטלים שלא בנו הבית כל מלכות כורש ואחשורוש שמלך אחריו, עד שנה שתים למלכות דריוש", או אז עלה עזרא ועמו אלף חמש מאות איש .

לדברי הרמב"ן שזמן הנס היה לפני עליית עזרא, היאך כתב הרמב"ן שבזמן מעשה המגילה היו רוב ישראל בארץ, הלא ישראל פזורים היו במדינות אחשורוש וסך כל העולים פחות מארבעים ושלשה אלף. על כרחך צריך לומר, שכוונתו שרוב הבאים בביאה שניה היו כבר בארץ, שהרי אחרי כן נתווספו רק אלף חמש מאות איש. והכרח נוסף לומר כן שהרי לדעת הרמב"ן (ספר הגאולה שער הראשון) "והנה לא שבו בגאולה השניה רק מקצת שבט יהודה ובנימין", הרי ודאי שלא רוב ישראל היו בארץ ישראל, אלא הכוונה כלפי השבים לארץ ישראל בביאה שניה רובם היום כבר בארץ.

מהות קידוש הארץ

ה. וכתב הרמב"ן "כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלוה ברצון". – ואותה קבלה כוונתו, לקבלת התורה מרצון.

ולשון זו הרי היא לשון הירושלמי בכמה מקומות אודות קדושה שניה (ראה ירושלמי דמאי פ"ג ה"ד, תרומות פ"א ה"ג ובעוד מקומות), וכאמור לדעת הרמב"ן בקדושה שניה בנוסף לקדושת הארץ נעשתה גם קבלת התורה של הדר קבלוה. ויש להתבונן כיצד נעשתה אותה קדושה שניה ומה שייכותה להדר קבלוה .

מלשון הרמב"ם (וכן נראה בכס"מ פ"א ה"ו מהל' תרומות) נראה שהקדושה שניה נעשתה רק על ידי חזקה בפועל, ואם כן פשוט שאין הקדושה שניה עוסקת בהדר קבלוה. ואפילו לפי דעת הרדב"ז (שם) שבקדושה שניה נעשה גם כן קידוש בפה, היכן מצאנו בלשון קידוש הארץ "הדר קבלוה". [ולגוף דברי הרדב"ז, יש להתבונן כיצד היה אותו קידוש, האם היה קידוש אחד על כל ארץ ישראל או בכל מקום שנכנסו (חזקה) קידשוהו.]

מאליהן קיבלו עליהן

ונראה דלזה כוונו דברי הרמב"ן "מעצמם וקבלוה" שלשון זו מיוחדת לירושלמי אודות קדושה שניה, וכמו שכתוב בירושלמי שביעית (ריש פו) "אמר רבי לעזר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות מה טעם וכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו כהנינו ."הנה מפורש בירושלמי, שמאליהן קבלוה נסמך על הפסוק של ה"אמנה" שנחתמה בהסכמת הנאספים אל עזרא הסופר, אחרי שבראש השנה (נחמיה ח פסוק ב) ולמחרת "ביום השני" (פסוק יג) קראו בתורה, הרי לאחר חג הסוכות בכ"ד בתשרי היה מעמד האמנה "ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה" – זו האמנה שבתוכה קדושה שניה שמאליהן קבלוה עפ"י הירושלמי, ולדעת הרמב"ן זו האמנה שבתוכה קבלת עול מלכות שמים ומאליהן קבלוה על קבלת תורה, שהרי "בכל זאת "נכרתת האמנה גם על הנאמר "ועל הר סיני ירדת וגו' ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצוות טובים". היינו שחידש והנהיר לנו הרמב"ן שעצם כריתת הברית על שמירת התורה בארץ ישראל – היא היא היוצרת והמקדשת בקדושה שניה המחייבת במצוות התלויות בארץ ,והיא קבלת התורה הנעשית מאהבה ומעוצם הנס – הדור קבלוה.

אם קבלת האמנה מחייבת בכל המצוות התלויות בארץ

ו. והנה האמנה אחרי שבפתיחתה מדובר לילך בתורת ה' בכלל "ללכת בתורת האלקים וגו 'ולשמור לעשות את כל מצוות ד' אדונינו ומשפטיו וחוקיו" והיא מפרטת דברים מסוימים ,מניעת נישואי תערובת, שמירת שביעית, בית המקדש.

ז. ויש לעיין תוקף האמנה – האם הי' רק על אותם דברים שפורטו באמנה, או גם על ההתחיבות הכללית.

על כל פנים, מדברי הרמב"ן למדנו שהאמנה היא היסוד של הדר קבלוה, ומשמע שהאמנה היתה לא רק "קדושה שניה" אלא גם על קבלת התורה.

ולפי זה יש מקום לעיין, לדעת הבית הלוי (ריש ח"ג) דחיוב שמיטה בזה"ז הינו מדאוריתא הואיל וכריתת האמנה היא כשבועה, ולכן שביעית חיובה בזמן הזה מדאוריתא (ראה זכרון יהונתן – קונטרס דבר השמיטה, ובמ"ש בשו"ת ישא יוסף ח"א סי' סו), לכאורה אם קבלת קדושה שניה היינו באמנה ובשבועה – והיא כוללת גם את קידוש קדושה שניה והלכותיה, שמא גם תרו"מ יתחייב מדאוריתא – לדעת הרמב"ן (במהלך של הבית הלוי).

וגם מבלעדי זה, הרי אור חדש בדברי הרמב"ן במהות קדושה שניה, שלא נתקבלה רק בחזקה .ומתבאר אימתי היתה קדושת הפה (ונסמך בזה על הירושלמי) ושקדושה זו – הינה האמנה שהיה בה גם הדר קבלוה.

* דברים אלו נתבררו בע"ה בשבת ת"ח במסגרת כולל ‘זכרון יוסף' לע"נ ר' יוסף בן שרה. זכות הלימוד בדברים אלו יהיו לעילוי נשמתו.