מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 214 – תמוז תשפ"א
כלל נקוט בידינו כי איסור כלאים תלוי במראית העין. מהי מראית העין ועירבוביא בזריעת כלאים, ומהו ההיכר המתיר מינים שהם כלאים זה בזה וזרועים יחדיו ,זהו הנידון במאמר שלפנינו, הבנוי על דברי החזו״א שדן עציצים נפרדים ככלאים, ואעפ״כ התיר לזרוע שני מינים בגומא אחת כשהעמיד קנים שיהפכו את העלים לכיוונים מנוגדים.
רבי יצחק אליהו וייס שליט״א
מרבני בית המדרש
כתב החזו״א כלאים (ס׳ יג אות טז) כשם שצריך להרחיק בין זרעים בשדה כדיני כלאים, כך צריך להרחיק גם בין שני מינים הזרועים בשני עציצים, ולכן יש להרחיק טפח ומחצה בין מיני ירקות יחידים, ובתבואה וקטניות י׳ אמות וחומש, ובטעם הדבר כתב “כללו של דבר דחשבינן את העציץ כתל עפר בשדה״.
ורבים התקשו בהבנת דבריו, דהרי בכלאים מבואר במשנה בפ״ג מ״ה “שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין״, ובפיה״מ לרמב״ם ובפי׳ הרא״ש שם ביארו דאין איסור מראית העין בכלאים, כשאר איסורים דרבנן שנאסרו מפני מראית העין, אלא עצם איסור כלאים מדאורייתא תלוי במה שנראה לעין, ורבנן הם אלו שהגדירו לנו מהי תערובת הנראית לעין[1].
וכן מבואר ברמב״ם הל׳ כלאים פ״ג ה״ה “שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין״, וכן בפ״ד הט״ז “ובזמן שיראו מובדלים זה מזה אין חוששים ליניקתן, אפילו הן זה בצד זה כמו שנתבאר עתה״, וכן מבואר לאורך כל דברי הרמב״ם על זה הדרך ,שאם ניכר במראית העין שהצמחים מובדלים זה מזה אינו אסור בכלאים, וא״כ יש לתמוה מדוע בשני עציצים איכא דין כלאים הרי לכאורה הם נראים מובדלים זה מזה.
וכן הקשה בשבט הלוי (חלק ו סימן קסו) וז״ל והנה כל מעיין ישר יראה דהש״ס ורמב״ם מדברים מזורע הב׳ מינים בעציץ אחד, וגזרו זורע כלאים בעציץ שא״נ אטו עציץ נקוב, אבל בזורע ב׳ מינים כל אחד בעציץ מיוחד זה על יד זה לא מבעיא בעציץ שאינו נקוב דמותר, אלא גם בעציץ נקוב אין ראי׳ לאסור וזה עצמו שאין אדמה ביניהם ועומדים גלוי כ״א בפני עצמו אין לך היכר כלאים גדול מזה.
וביותר יש להקשות מהדין שברישא של המשנה שהובאה לעיל, דאיתא שם (פ״ג מ״ה) “נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה, ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן, שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין״.
ולכאורה בעציצים נראה לעינים שהם שני גידולים שונים שלא רוצים שיתערבו ,שכל אחד מוגדר כמקום לעצמו, וא״כ מדוע בעציצים לא נאמר שכיון שנראה לעינים שהם נפרדים אינו כלאים, ומי גרע מנוטה זה לצד זה וזה לצד זה והרי לכאו׳ עציץ מינכר טפי .
ואין לומר שאין הכי נמי ובאמת מסברא עציצים נפרדים הוו היכר, אלא שסבר החזו״א שאיננו יכולים לבדות מדעתנו מה נחשב היכר והבדלה לגבי כלאים, והואיל ולא מצאנו בחז״ל שחלוקה לכלים נפרדים היא הבדלה לכלאים חש להם, ולכן כתב החזו״א שבעציצים שחז״ל לא גילו לנו שנכללים בדברים שאינם כלאים מפני מראית העין אין לנו להתיר מסברא זו ע״פ דעתנו.
ולדרך זו יש להקשות מדברי החזו״א עצמו, שמצאנו לכאורה בדבריו אופן חדש של היכר שלא התפרש במשנה. דהנה נסתפק החזו״א (ב, ד) בדין נוטע בתוך גומא, האם דין זה רק בנוטע שתיל קיים, דהיינו אחר שישנו שתיל שכשנוטע אותו כבר ניכר שזה נוטה לכאן וזה נוטה לכאן, או שמותר גם לזרוע זרעים באופן שרק כשיצאו ויגדלו יהיה ניכר שהם נוטים לכיוונים שונים. ומסיק שכל דין המשנה הוא רק בנטיעות דמינכרו כבר עתה, ולא בזרעים שבשעת זריעה לא ניכר שהם בכיוונים שונים, ומוסיף החזו״א (סי׳ ט אות י) “ואם אפשר להעמיד קנים שיוכרחו ליהפך כשיצמחו מותר״. לכאו׳ נראה בדבריו שהוסיף שאם יש היכר חיצוני ע״י קנים ,נחשב להיכר ויהני להתיר זריעת שני מינים בגומא אחת, אפילו שמחמת עצמם אין כאן היכר. ולפי״ז נראה שדעתו שכל דבר שמינכר לנו הוא גם היכר להתיר כלאים, גם בדברים שחז״ל לא אמרו.
ואם כן שוב קשה למה לא סמך החזו״א על כך שהעציצים ניכרים על ידי שהם בכלים שונים.
אין לתרץ שגם בעציצים כונת החזו״א שרק בזורע זרעים יש איסור משום שאין היכר, ולא בנוטע שתילים דאז ניכר ריחוקם, שכשם שמבואר בחזו״א שההיכר של נטיה של העלים הוא רק בשתיל קיים, כמו כן בעציצים שיש בהם שתילים שכבר גדלו ניכר שהם נפרדים ולכן אם נוטע שתילים בעציצים נפרדים יהיה מותר וכל מה שאסר החזו״א הוא רק בזרעים בלבד, משום שבזרעים אין היכר כל כך. וכן משמעות דברי החזו״א שכשאוסר זריעת כלאים בשני עציצים הוא מדבר על זרעים ולא כתב מפורש שכוונתו גם בשתילים. ובזה יתורץ קושייתנו שבאמת בעציץ שיש בו כבר שתילים ליכא איסור כלאים כי נראה כמופרד.
וקשה מאוד לומר כן, כי בעציץ שההיכר הוא מחמת הכלים אין הבדל בין זרעים לשתילים והיה לו להתיר בשניהם.
ועוד שלפי״ז יצא חידוש גדול, שגם כל שאר דרכי ההיכר שמועילות כגון המבואר במשנה פ״ג מ״ד “הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דלועים שתי שורות של פול המצרי מותר״ שההיתר הוא מטעם היכר, שלא יהיה אסור בכלאים הוא רק בשתילים שבהם ניכרת ההבדלה, ולא בזרעים שבהם עדיין היא איננה ניכרת, אלא א״כ יהא היכר חיצוני ובמשניות לא מצאנו חלוקה זו, וצ״ע .
ועוד יש להקשות שכן מצינו במשנה בפ״ג מ״ג שאם זרע בראש תור אין בו איסור כלאים, דהיינו שאם זרע באופן שהשדות נפגשות בקרן זוית מול קרן זוית, ולא בצלע ישרה מול צלע ישרה, אין צורך להרחיק בין הזויות, כי לכשיגדל יהא בצורה ניכרת שאינו ערבוביא, ושם לא שמענו שהיתר זה הוא רק כשנוטע שתילים ולא כשזורע זרעים, וגם החזו״א שהובא לעיל שהסתפק בנטיית עלים, הסתפק רק בדין זריעה בגומא אם מועיל לזרוע באופן שאחר כך יהיה היכר על ידי נטיית העלים ,ולא הסתפק אם היתר ראש תור הוא רק בשתילים ולא בזרעים שעדיין לא ניכרים.
ומבואר מכל הנ״ל שנראה לעין אין הכוונה שרואים בעינים שהם נפרדים, אלא הכוונה שנראה לעין שאין מעשה זריעתו נראה כזריעת ערבוביא, אלא זרע כל מין בפני עצמו[2], א״כ מדוע הזורע בגומא וזה נוטה לכאן וזה נוטה לכאן שכתוב במשנה שמהני יש צד שלא יהני גם בזרעים הרי נראה שלא זרע בערבוביא.
ונראה שביסוד איסור כלאים בכלאי זרעים צ״ל שיש שני תנאים:
- האיסור הוא כשזורע באופן שכאשר יצא מהאדמה יראה כמעורב, וכל איסור הזריעה הוא מחמת שהיא זריעה שתביא אותו למצב שיגדלו שני המינים כמעורבים יחד ,ולכן כבר עכשיו מעשה הזריעה אסור, אפילו שהכלאים בפועל הם בזמן שהגידולים הם מעל פני הקרקע.
- ההיתר של שני מינים בגומא, הוא רק בדבר שניכר מחמת עצמו, בעצם הדבר הזרוע, והיינו שהגידולים עצמם נוטים לצדדים, ולא מהני היכר מחמת דבר חיצוני ,ולכן לא אומרים שהעציץ יהיה היכר להפרדה בשתילים.
ומטעם זה כאשר זורע בראש תור, שכאשר יגדל יראה מיד כראש תור, מותר גם בשעת הזריעה. אבל זורע ב׳ מינים בגומא אחת, שכאשר יגדל הם יראו כזרועים יחד אא״כ יעשה הטיית עלים לאחר הגידול, בזה אין היתר בזריעה, כי בתחילת הגידול נראה כמעורב.
וממילא צ״ל שמה שכתב החזו״א שאם יניח קנים בשביל שלכשיגדל יוכרחו להפך ,אין כונתו להיכר חדש שהקנים עצמם מהווים היכר להפרדה, כי זהו היכר חיצוני שאינו נחשב להיכר להתיר כלאים, אלא כוונתו שכיון שכאשר יגדלו הם מעצמם יוטו כל מין לצד אחר, וממילא הזריעה היא באופן שמיד כאשר יגדלו יהא היכר מחמת השתילים, ולכן אין כאן איסור כלאים, ולא שהקנים עושים היכר אלא הם רק גורמים שהגידול יהא באופן שהגידול הוא מינכר.
אבל בעציצים שההיכר הוא חיצוני על ידי הכלי, ולא מחמת היכר בגידול עצמו, כי אם ניקח את הכלי מכאן אין כאן היכר בצורת הגידול עצמו, אין זה היכר להתיר כלאים, ולא דמי לראש תור שמיד כשגדל מינכר מחמת עצם צורת הגידול בלא ערבוביא. ויתבאר שפיר מדוע אסר החזו״א כלאים בעציצים בין בזריעה ובין בשתילים.
וממילא מבואר שכל ההיכר שמצאנו במשנה היא היכר שבגידול עצמו ואין ללמוד מזה להמציא שהיכר חיצוני גם הוא יהווה היכר.
[1] . ראוי לציין שלפי ביאור השנות אליהו המשנה קאי למ״ד שחייבים על כלאים רק במפולת יד וכאן שזרע זה אחר זה לכן איסורו הוא רק מדרבנן וכן לביאור המ״ר והמלאכת שלמה שאיירי שעושה בהרחקה טפח (ועיי״ש מהו חידוש המשנה) א״כ המשנה לא איירי בדין דאורייתא.
[2] . יסוד דברינו שהמעשה איסור הוא זריעה בערבוביא, לכאו׳ מבואר כעין זה במהר״י קורקוס בפ״ד ה״ד מכלאים שכתב וז״ל: והנה מה שנראה בדעת רבינו שאין כלאים אסורים אלא בזרע בכוונה לזרוע כלאים וזרען ביחד ובערבוביא שבעת הזריעה עירב הזרעים וזרען כדכתיב שדך לא תזרע כלאים וכו׳ אבל כל שלא זרען בכוונת כלאים ולא ערבן בזריעה אין אסורין אלא מפני מראית העין שיחשוב הרואה שנזרע בערבוביא ובכוונה, עכ״ל. אבל לא התברר לי בדבריו אם כונתו במה שכתב שיחשוב הרואה שנזרע בערבוביא כונתו שזה איסור דאוריתא כמו שביארנו, או שכונתו לדין דרבנן ודלא כדברינו.
