עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

באחד ממשלוחי המנות שקיבלתי, מצאתי קופסת שימורים של יבול הקדוש בקדושת שביעית, וכבר עבר זמן הביעור. מבירור שערכתי אצל השולח התברר שהוא קנה את השימורים בחנות ששייכת לאדם שאינו מודע כלל למצות הביעור, וברור הדבר שבעל החנות לא הפקיר את קופסת השימורים בזמן הביעור.

ברצוני לדעת האם מותר להשתמש בקופסת שימורים הזו?

תשובה

פירות שביעית שלא התבערו בזמנם, נאסרו באכילה, ואפילו אם לא התבערו מפני אונס או שגגה. אך יש אומרים שבאופן זה לא נאסרו, ולדעתם עליו להפקירם מיד, ורשאי לשוב ולזכות בהם ולאכלם.

אמנם פירות שהיו בזמן הביעור בידי מי שאינו שומר מצוות, ולא נתבערו, דינם כפירות שלא נתבערו במזיד, והם אסורים באכילה לכל הדעות.

פירות שזמן ביעורם אינו ברור, ויש ספק האם חלף זמן הביעור, ולא נתבערו מחמת אונס או שגגה, יש להתיר לבערם עתה ולהשתמש בהם.

הרחבה

כתב הרמב”ן (בפרשת בהר, ויקרא כה ז): “אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן – אסורין הם באכילה לגמרי, וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור וכו’, ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא”.

וכן כתב החזון איש (סדר השביעית אות א) להלכה: “הגיע זמן הביעור ולא ביער – נאסרו הפירות, ואסורין באכילה לכל אדם, וטעונין קבורה או שריפה ובכל דבר המאבדן”.

בהקדמת בעל החרדים לדיני מצוות התלויות בארץ (ד”ה ולענין מצות ביעור פירות שביעית) הביא את דברי הרמב”ן הללו, ודייק מלשונו שאיסור הפירות לאחר הביעור נובע מכך שהמחזיק בהם עבר על המצוה ולא ביער, שכך כתב הרמב”ן: “אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן – אסורין הם באכילה לגמרי”. והוציא מזה שפירות שהיו בזמן הביעור ביד גוי, לא נאסרו, שהרי הגוי אינו מצווה בביעור.

וזה לשונו: “שהרי מדברי כל הגדולים שהזכרנו למעלה מוכח בהדיא שלא נאסרו הפירות של ישראל אחר הביעור – אלא לפי שהשהה אותן בבית ולא הפקירן לקיים בהם מצות ביעור, וכן יש ללמוד מדבריו של רמב”ן שכתב שאם עכב ישראל את הפירות ‘כדי לאוכלן’ – אסורין באכילה”.

ועוד מחדש בעל החרדים (שם), שאף פירות שהיו ביד ישראל אלא שנאנס ולא ביערם, אינם נאסרים, אלא שעליו לבערם כשיתאפשר לו. וזה לשונו: “וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור (אינם אסורים), וכשיוודע לבי”ד יאמרו לו שיקיים בהם מצות ביעור, או כשיעבור אונסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם”.

וכן פסק בעל חיי אדם בספרו שערי צדק (פרק יט סעיף ה): “וכן ישראל שאירע לו אונס בשעת הביעור ולא יכול לבער ולהפקיר, אזי כשיעבור האונס יקיים מצות ביעור ע”י הפקר. אבל אם עכב ישראל הפירות כדי לאכלן אסורין באכילה”, וציין למקור הדין בספר החרדים.

ובמנחת שלמה (חלק א סימן נא אות יז) כתב, שלדעת הסוברים שבאונס אינם נאסרים, גם בשוגג אינם נאסרים. וזה לשונו: “וחושבני דכיון דמה שהפירות נאסרין קיימא לן שהוא רק קנס חכמים, מסתבר דלא נאסר אלא כשעבר בזדון ולא ביער, אבל שוגג חשיב נמי כאונס, ולכן בידוע שלא נתכוין לעכב את הפירות עד אחר זמן הביעור, ומה שלא ביער הוא רק מפני ששגג ולא ידע שכבר הגיע זמן הביעור – הרי זה מותר, כיון דלא מצינן שגם בזה קנסו שוגג אטו מזיד”. (ועיין בתשובה יא שהבאנו עוד מדברי המנחת שלמה בזה).

אמנם החזון איש מסתפק בכל ההיתר, ואפילו כשהיה אנוס לא פשוט לו שאינם נאסרים, וכל שכן כשלא היה אנוס אלא ששגג ולא ביער, הפירות נאסרים לדעת החזון איש.

וכך כותב החזון איש (שביעית סימן יד אות יג ד”ה זבחים): “ומיהו זימנין דלא ביערו בשוגג או באונס, וכל שנשאר שמור בביתו גם רמב”ן מודה דנאסר. ומיהו לא נתבאר בהדיא בדבריו ז”ל בלא ביער מחמת אונס”. משמע שהיכא שלא ביער בשוגג פשוט לו שנאסרו, ואפילו בנאנס נראה שנאסרו אלא שלא נתבאר הדבר בהדיא.

וכן כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק ז ס”ק יז) שנאסרו אפילו בשוגג, ואם לא ביערו באונס לא נתבאר בהדיא אם נאסר.

ובנוגע לנידון השאלה, בספר משפטי ארץ (שביעית פרק לב הערה 11), הביא הוראת הגרי”ש אלישיב זצ”ל שאלו שאינם שומרים שמיטה רח”ל, פירות שביעית שהיו ברשותם ולא נתבערו, דינם כדין פירות שלא נתבערו במזיד, והם אסורים לכל הדעות. ולכן, אין לקנות קופסאות שימורים אלו, ואין להשתמש בהם.

דברינו אמורים באופן שקופסת השימורים היתה בבעלות בעל המרכול – בזמן הביעור. אולם אם בעלי המרכול עשו שליחות מן הלקוחות לקנות עבורם תוצרת שביעית מנכרים, כתב בדרך אמונה (פרק ז ציון ההלכה מו) שתוצרת כזו דינה כמו פירות הפקר, לפי שהיא כמוחזקת עבור כל השולחים, ואינה בבעלות המרכול, ודינה כמבוערת, ואינה נאסרת. והרחבנו בענין זה בתשובה יז.

מן הדברים האמורים עולה שמי שהחזיק בביתו פירות שביעית, ושכח לבדוק מתי הוא זמן ביעורם, ולפתע נודע לו שזמן ביעורם חלף עבר והוא לא ביערם בזמנם, לדעת החזון איש פירותיו נאסרו.

אך הורה הגרי”ש אלישיב שאם לא ברור שעבר זמן הביעור, יש להתיר את הפירות ולצרף את השיטות הסוברות שכשלא נתבער מחמת שגגה לא נאסרו.

הדבר נוגע למעשה במיני הפירות שזמן ביעורם אינו ידוע בדיוק, אלא ישנה תקופה של כמה שבועות שבמהלכה כלה אותו המין בשדה, אם שגג ולא ביערם בתחילת התקופה וכבר חלפו כמה מהימים המסופקים אך עדיין לא חלפה התקופה כולה, יש להתיר את הפירות באכילה.