במאמר זה נדון, לגבי פירות המשמשים למצוה, ואינם מיועדים לאכילה האם יש בהם חובת ערלה.
בספק זה הסתפק הירושלמי במסכת ערלה (פרק א הלכה א) וז"ל "רב חונא שאל אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהא חייב בערלה, חזר רב חונא ואמר אתרוג שנטעו למצוותו חייב בערלה".
בירושלמי לא מבואר מה היו צדדי הספק לפטור אתרוג למצוה מדין ערלה, ומדוע חזר רב חונא ונקט למסקנא שחייב בערלה. ועיין בשדה יהושע שכתב שמדברי הגמ' שם נראה שהספק היה האם מהמילה "לכם" הכתובה בפסוק בערלה (ויקרא יט, כג) "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל", ממעטים עץ הנטוע למצוה שכיון שהוא עומד למצוה ואינו עומד לאכילה, אין הוא נחשב "לכם", וממילא לא נוהג בו דין ערלה. ובמסקנת הדברים סבר רב חונא שמשמעות המילה 'לכם' יכולה לכלול גם את הנטוע למצוה שיחשב "לכם" ונוהג בו איסור ערלה. עיי"ש.
ובהמשך דבריו מקשה הירושלמי 'מה בינו למשמר פירותיו לעצים', ביאור הקושיה, במשנה בריש ערלה מבואר שהנוטע לסייג [פירוש שאין מטרתו בנטיעה לאכול את הפירות אלא שהעץ ישמש בתורת גדר לחצירו], או לעצים
[שמטרת נטיעת העץ לשם שימוש בעצים ולא לשם אכילת הפירות] אינו חייב בערלה, וא"כ גם הנוטע אתרוג שמטרת נטיעתו לשימוש של מצוה ולא למטרת אכילה, שיהיה גם פטור מערלה כמו נוטע לסייג או לעצים.
ותירץ הירושלמי 'כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו, ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו'. פירוש, שבנוטע לסייג אין לו שום כוונה לפירות אלא רק צריך את העץ לשם גדר וכן בנוטע לעצים מעונין הוא רק בעצים, אבל בנוטע אתרוג אף שהמטרה היא למצוה מכל מקום הרי מטרתו לשם הפרי, ואין צריך את העץ אלא את הפרי, ואע"פ שאין כוונתו לאכילת הפרי כיון שחפץ בקיום הפרי בדוקא, לא נפטר מן הערלה.
ובהמשך דבריו מסתפק הירושלמי לגבי שאר מצוות, וכגון עץ זית שנטעו לשם מצות הדלקת המנורה בבית המקדש [שהיא מצוה דאורייתא, אבל אם מגדל זית לשמן לנר חנוכה בזה הירושלמי כתב שאין ספק שחייב בערלה כיון שמצות הדלקת נר חנוכה היא מדרבנן, ובוודאי שאין מחשבת מצוה דרבנן דוחה איסור דאורייתא]. ומסקנת הירושלמי שגם בזה חייב בערלה, וכן פסק הרמב"ם (מעשר שני פרק י הלכה ז) וז"ל הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב, או זית למנורה חייב בערלה. וכן מבואר בשו"ע סימן רצד סעיף כד וסעיף כה. וכן הוא בחזון איש (דיני ערלה אות טו). והנה הרא"ש (הלכות ערלה אות ב) כתב שהוא הדין לעץ דקל שניטע לצורך מצות לולב שחייב בערלה. והקשה המעדני יו"ט (על הרא"ש שם) שהוראה זו תמוהה שהרי במקרה זה אינו רוצה בפריו אלא בעצו, והרי התבאר בדברי הירושלמי שהטעם שבאתרוג למצוה יש בו ערלה כיון שרוצה את הפרי ואין הבדל בין רוצה את הפרי לאכילה או למצוה, אך בנוטע דקל לצורך לולב של מצוה, אינו רוצה כלל את הפרי [התמר], אלא רק את העץ שהוא הלולב ומדוע נוהג בזה ערלה. ועיין בחזון איש (ערלה סימן א ס"ק ז) שביאר שמדובר במקרה שרוצה גם את הפירות וגם את העץ ללולב, ובזה השמיענו הרא"ש שחייב בערלה שלא נאמר שכיון שנטעו גם לצורך מצוה הרי הוא ממועט מ"לכם". תירוץ נוסף ומחודש מצינו בחידושי החתם סופר (סוכה לה ד"ה ללמדך) שכיון
שהפסוק קורא ללולב 'כפות תמרים' משמע שהלולב כשר רק כאשר הוא בא מעץ הנטוע לתמרים, ונמצא שכאשר האדם נוטע עץ דקל לשם מצות לולב הרי הוא רוצה בפריו. עיין בזה גם בספר צפנת פענח (הלכות לולב פרק ז הלכה א).
והנה בשו"ת מהרשד"ם (סימן קצב) כתב שאתרוג שניטע לצורך מצוה בלבד ואין דעתו לאכול מהאתרוג לאחר החג כלל, הרי הוא פטור ממעשרות, [ובזה יישב את המנהג שהוזכר בשאלה שנשאל, שהיו יהודים קוטפים אתרוגים מהעצים של הגויים ולא מפרישים תרומות ומעשרות, והשואל עורר הרי אם הישראל קוטף נמצא שהגמר מלאכה ביד ישראל ולכו"ע חייב בתרומות ומעשרות, ויישב המהרשד"ם שכיון שאין האתרוגים נאכלים לאחר החג, ורק עומדים למצוה לכן הם פטורים ממעשרות]. ובחידושי הכפות תמרים (סוכה לד, ב) הקשה על המהרשד"ם מהירושלמי שהבאנו לעיל, שכמו שמפורש שאתרוג שניטע לשם מצוה חייב בערלה, א"כ ה"ה צריך להיות גם לגבי מעשר. ועיין באמרי בינה (יו"ד סימן יא ד"ה וגדולה) שיישב שיש לחלק בין ערלה למעשרות שלענין ערלה תלוי החיוב בשם פרי, וכל שהוא פרי אפילו למצוה חייב בערלה, משא"כ לענין מעשרות אין הפירות חייבים
במעשר אלא א"כ ניטעו לשם מאכל שהרי מהתורה הנוטע כדי למכור פטור ממעשר כמו שכתוב זרעך ולא לוקח.
אמנם עיין בביאור ההלכה (פרק ב מתרומות הלכה ב ד"ה זרען) שכתב שלהלכה לא נוהגים כמהרשד"ם, ויש לעשר את האתרוגים למצוה, מלבד מה שהרבה אנשים לאחר סוכות אוכלים את האתרוג. [ועיין עוד בדובב מישרים ח"ג סימן קו בהשמטה לח"א סימן קלד בישוב דעת המהרשד"ם].
