שנת תשפ"ה היא שנה שלישית לשמיטה ומפרישים בה מעשר עני, מחמת שיגרא דלישנא פעמים שטועים ואומרים במקום מעשר עני, 'ומעשר שני בדרומם של הפירות', יש לברר האם לשון מעשר שני עולה להפרשת מעשר עני.
תשובה: מי שאמר בלשון ההפרשה 'מעשר שני' במקום אמירת מעשר עני לא חל בדבריו כלום, וצריך לחזור ולהפריש מעשר עני ומברך בהפרשה זו 'להפריש מעשר עני', אם התכוון בלשון 'מעשר שני' שיחול מעשר עני לדעת החזו"א גם בכהאי גוונא לא חל כלום. אם הזיז את הפירות לאחר ההפרשה הראשונה יאמר 'המעשר עני יחול בדרומם של פירות הטבל' ולא 'מעשר עני בדרומם' שהרי יתכן שעכשיו בדרום נמצא המעשר ראשון.
ביאורים ומקורות:
במקרה זה יש לדון בשתי שאלות, אחד כשטעה ואמר דבר שלא שייך שיחול מה שאמר כגון שבמקום מעשר שני אמר מעשר עני האם מכל מקום יועיל מצד מחשבת הלב, עוד יש לדון שכשאומר מעשר שני על מעשר עני שייך שיחול על ידי דבורו משום שגם מעשר עני אפשר לקרוא לו מעשר שני.
נתכוון לומר מעשר שני ואמר מעשר עני
במשנה בתרומות [ג, ח,] איתא המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה, שאיני נכנס לבית ואמר לזה, שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהו פיו וליבו שוין.
ובפי' הרמב"ם שם "והכלל אצלנו גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו" מבואר שלא מועיל מחשבת הלב אלא צריך שיוציא בשפתיו, ובר"ש כתב "ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחשי זא"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפרק שבועות שתים שאני גומר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו."
מבואר שאף שמועיל מחשבת הלב בתרומה וקדשים מכל מקום כשהדבור מכחיש את הלב לא מועילה מחשבת הלב, וצריך ביאור גדר הדברים.
בטורי אבן [אבני שהם חגיגה דף י'] כתב לבאר דכשגמר בליבו להוציא בשפתיו מתכוון דמחשבתו לא תועיל ורק הדיבור, והווה כמו שהתנה דרוצה שיחול רק בדיבורו, ובפשטות לפי דבריו גם באופן שלא סותר פיו את מחשבתו כיוון שרוצה שיחול בפה לא חל על ידי הלב והאחרונים כתבו שלכאו' זה לא כדברי הר"ש. [וע"ע בזה בחי' הגר"ש רוזובסקי נדרים ס' ג].
בקהילות יעקב[נדרים סימן ב] כתב לבאר שכאשר מוציא בפיו כוונתו שלא יחול המחשבה עד השעה שבה הוא מוציא בפיו, וכגון כשחשב תרומה ואמר מעשר כוונתו שלא תחול מחשבת התרומה עד שעה שיוציא בפה תרומה וכיוון שלא הגיע השעה דעדיין לא אמר תרומה לא חלה המחשבה, אך בשעה שיאמר את מה שברצונו זה יכול לחול גם מצד המחשבה, [עיי"ש הנפק"מ בין ביאור זה לביאור הטורי אבן] ביאור זה אתי שפיר עם דברי הר"ש משום שרק באופן שהדיבור סותר לפה לא חלה המחשבה אך שהדיבור מתאים לפה יכול לחול גם מצד המחשבה.
בחזו"א [מעשרות ז, כה] כתב "ואף שמעשר חל במחשבה, הכא כיון שרוצה לקרות שם אין דעתו שיחול במחשבה אלא בדיבור, וכדתניא בתוס' מ"ש פ"ד אם עתיד לקרות להם שם לא נתקדשו, וכשקורא שם ודאי אין דעתו על המחשבה לכו"ע." ונראה מדבריו כפי' הטורי אבן שדעתו להחיל על ידי הדיבור ולא על ידי המחשבה.
פסק בשו"ע [יור"ד רנח ב] "המפריש סלע ואמר הרי זה צדקה ואמר על אחר וזה גם, השני צדקה". וברמ"א "ואם רצה לומר על סלע זה, והוציא בשפתיו על אחר הוי טעות ואינו כלום" ובש"ך "פי' ואותו שהוציא בפיו בטעות אינו לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה," וצ"ע מאי שנא שחשב לומר תרומה ואמר מעשר שדבריו אינם כלום גם מה שבלבו, ובחי' ר' שמואל [נדרים סי' ג] כ' ליישב דבמתני' דידן הוה סתירה בין מחשבתו לפיו דאי תרומה לא מעשר ומשא"כ שם יכול לחול ב' הסלעים ואין סתירה בין מה שאמר בפה למה שאמר בלב ששניהם יכולים לחול.
והנה לפי ביאור הטורי אבן וכן לפי ביאור הקהילות יעקב לא מהני חילוק זה דסוף סוף גמר בדעתו שלא יחול על ידי מה שבלבו עד שיאמר, ונראה בדברי הש"ך וכך פשטות לשון הר"ש שכאשר הפה סותר את הלב אין משמעות לדברי הלב ולכן כששני הדברים סותרים ובפה אמר דבר אחד ובלב דבר שני אי אפשר שיחול על ידי מחשבת הלב אך כאשר זה לא סותר יכול לחול על ידי הלב. [סברא זו בדעת הר"ש כתובה בחדושי הגרש"ר נדרים ג]
איתא בגמ' [ערכין ה, א] המעריך פחות מבן חודש ר"מ אומר נותן דמיו, אדם יודע שאין ערכין לפחות מבן חודש וגמר ואמר לשם דמים, ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה.
ובתוס' שם [ד"ה אדם] אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש, "ואפילו אינו יודע מ"מ דעתו ע"פ שתקנו חכמים הלשון וא"ת מאי שנא מדאמר המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום ויש לומר דלא אמר כלום ממה שמוציא בפיו אבל מה שבלבו הוי קיים, ועוד יש לומר דהתם שאני שמה שאמר בפיו אינו רוצה ובמה שאמר [שחשב] בלבו טעה". ובשטמ"ק כ' בגרסת תי' שני דתוס' "ועוד יש לומר דהתם הוי אין פיו וליבו שוים וע"כ לא מהני והכא פיו וליבו שוין שחשב דמים והוציא ל' ערך דסבור שעולין לסגנון אחד".
לתירוץ קמא בתוס' מבואר דמהני ליבו, ומה שאמרה המשנה לא אמר כלום היינו מה שאמר בפיו, וזה שלא כדעת הרמב"ם והר"ש שפי' במשנה שגם מה שבלב לא חל דהוו דברים שבלב כיון שמכחישין ליבו ופיו.
לפי התירוץ השני בתוס' מבואר שכאשר הפה סותר ללב לגמרי ואי אפשר להכניס במה שאמר בפה את מחשבת הלב לא חל אף מה שבלב אך כאשר שייך להכניס בפה את מחשבת הלב מהני, ויש לעיין אם כוונת תוס' שמהני מצד הפה שהלב מפרש את הפה באופן כזה או שכה"ג לא חשוב שסותר ומהני מצד מחשבת הלב, ויש לעיין לפי הסברות שהובאו לעיל איך לדון בדברי התוס'. [ועיין בזה בדבר אברהם ח"א השמטות טז ענף ג, והגהו' אמרי בינה בטו"א שם]
העולה מן האמור נתכון לומר מעשר שני ואמר מעשר עני לתירוץ קמא דתוס' מועילה מחשבתו ולתי' שני בתוס' וכן בדברי הרמב"ם והר"ש מבואר שלא חל מה שבליבו.[1]
נתכוון לומר מעשר עני ואמר מעשר שני
עד לכאן התבאר דין מי שטעה ואמר מעשר עני במקום מעשר שני האם יש לומר שיחול מה שבמחשבתו, עתה נדון כשאמר מעשר שני במקום מעשר עני האם לשון מעשר שני יכולה להיות קיימת גם על מעשר עני, שהרי מעשר עני הוא המעשר השני שבא אחר מעשר ראשון, ואם כן יש לומר שכאשר התכוון לומר מעשר עני ואמר מעשר שני יחול הפרשת מעשר עני מכח דיבורו.
בשאלה זו יש לדון בשני אופנים האחד כאשר לא התכוון כלל בדיבורו ורק היה לו כוונה כללית מעיקרא להפריש מעשר עני, והשני כאשר ידע ונתכוון להדיא באמירת מעשר שני שיחול בזה הלשון מעשר עני.
איתא בתוספתא [תרומות ד, יא,] "נתכוון לומ' מעשר שני ואמ' מעשר עני מעשר שני ואמ' מעשר ראשון לא אמ' כלום מעשר עני ואמ' מעשר שני דבריו קיימין ר' יוסה או' אם לשום מעשר עני נתכוון לא אמ' כלום אם משום מעשר שני לראשון דבריו קיימין."
לפי גיר' זו בתוספתא נתכוון לומר מעשר עני ואמר מעשר שני לדעת תנא קמא דבריו קיימים משום שלמעשר עני אפשר לקרוא מעשר שני, ולדעת ר' יוסה אם נתקל אומר מעשר שני במקום עני לא אמר כלום אך אם כוון לקרוא למעשר עני שני דבריו קיימים.
גי' הגר"א בתוספתא בדעת ת"ק לא אמר כלום שלדעת ת"ק אי אפשר לקרוא למעשר עני מעשר שני.
כ' החזו"א [מעשרות סי' ז, כה,] "נחלקו ר"י וחכמים באמר מע"ש במקום מעשר עני, חכמים ס"ל כיון שכבר נתפרסם לקרות מע"ש בלשון שני ומ"ע בל' מעשר עני אף אם מכוין לקרות מעשר עני בשם שני משום שהוא באמת שני שהרי קדמו ראשון אינו מועיל ולא אמר כלום דהוי מחשבתו נגד פיו", וכגי' הגר"א, וכותב החזו"א שהעיקר כגי' הגר"א והלכה כת"ק שבכל גווני לא אמר כלום. [בהר צבי סי' מד כתב כגי' דידן שבדיעבד חל]
מבואר שלאחר שנתפרסם כך לקרוא למעשר שני בלשון שני, ועני בלשון עני לא מהני מחשבתו להחיל את המעשר עני על ידי אמירת מעשר שני.
והנה דברי החזו"א שם מדוברים באופן שיש ספק הפרשה של מעשר שני ומעשר עני, וצריך לברר אף שכאשר אמר מעשר שני והתכוון למעשר עני לא חל מעשר עני, למה לא חל מעשר שני מחמת דיבורו שהרי התכוון לומר מעשר שני ואמר מעשר שני ואף שחשב שיחול מחמת כן מעשר עני הרי זה כשאר דברים שבלב שלא מפקיעים דיבורו. וצ"ל דכיון דחשב שלשונו מתפרש על מעשר עני הרי זה טעות בדיבור וכדין איתקיל דיבוריה.
וז"ל החזו"א במכתב [נדפס בדרך אמונה חלק ג מכתב טז] "אין ספק שהמפריש בשנה שלישית ואמר עשרה מעש"ש נשאר טבל שמ"ש לא חל ומ"ע לא אמר.
[1] יש להוסיף שלגבי הפרשת מעשר שני במחשבה כתב החזו"א [דמאי טו ה] שאינו מפורש להדיא שמהני וראוי להחמיר וא"כ יש להחמיר שלא שייך מועיל מצד מחשבתו.
