עוד על מצוות שמיטה

תגיות קשורות

שאלה

במהלך טיול שערכנו בשנת השמיטה ביער ירושלים, מצאנו לפתע שיח עגבניות שניכר שצמח שם מעצמו. האם עגבניות אלו אסורים באיסור ספיחין. 

תשובה

אין בעגבניות אלו איסור ספיחין, והן מותרות באכילה, אך יש לנהוג בהן קדושת שביעית.

הרחבה

בתשובות הקודמות נתבאר שחז”ל גזרו איסור ספיחין גם על ירקות שצמחו מאליהן, מבלי שנזרעו, שמא יזרעו עוברי עבירה ויאמרו ספיחין הם.

אמנם, יש שדות שלא חששו חכמים שעוברי עבירה יזרעו שם, ולפיכך לא גזרו בהן חכמים איסור ספיחין. וכמבואר ברמב”ם (שמיטה ויובל פרק ד הלכה ד): “ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע, מותרים באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו. שדה בור – אין אדם נפנה לשם. ושדה ניר – רוצה הוא בתיקונה. ושדה כרם – אינו אוסר כרמו. ושדה זרע – הספיחין מפסידין אותה”.

מקור דברי הרמב”ם הוא בירושלמי (בבא בתרא פרק ה תחילת הלכה א): “דמר רבי ינאי, כל הספיחין אסורין חוץ מן העולים בשדה בור, ובשדה ניר, בשדה כרם ובשדה זרע”.

יש שפירשו שדברי רבי ינאי אמורים לענין איסור גזל, שכל הספיחין אסורים משום גזל ואין ליטול מהם בלא רשות הבעלים חוץ מספיחי ארבע שדות אלו שאין הבעלים רוצים בקיומם. אך הרמב”ם פירש שדברי רבי ינאי אמורים לגבי איסור ספיחים בשביעית, שרבנן לא גזרו בשדות אלו איסור ספיחין מכיון שלא שכיח שזורעים בהן, ובדבר שלא שכיח לא גזרו רבנן.

גם הרמב”ן בפירושו על התורה (פרשת בהר ויקרא כה, ג) פירש שדברי הירושלמי אמורים לענין איסור ספיחים בשביעית.

והנה בתשובה א הזכרנו את שיטת רבי עקיבא (המבוארת בגמרא בפסחים דף נא ע”ב) שהספיחין אסורין באכילה מן התורה. ופשוט שלשיטתו אין לחלק בין ספיחין שעולים בשדה רגילה או בשדה בור. ונמצא איפוא שלפי דרכם של הרמב”ם והרמב”ן, דברי רבי ינאי בירושלמי הם כשיטת חכמים (המובאת בתורת כהנים, ויקרא פרק כה פסוק כ) שהספיחים אסורים מדרבנן משום עוברי עבירה, ולשיטתם מובן שלא גזרו חכמים במקומות שאינם עומדים לזריעה.

והנה בנידון שאלתנו, שיח העגבניות שנמצא ביער, וניכר שלא נזרע אלא צמח מאליו משאריות של עגבניות שנזרקו לשם, נראה שיש לדמותו לספיחין שבשדה בור, שלא גזרו בהם איסור ספיחין. שהרי הטעם שלא גזרו בשדה בור איסור ספיחין מבואר ברמב”ם: “שאין אדם נפנה לשם”, ובלשון הירושלמי: “דלא משגח עלה”, והכוונה: שאין אדם עשוי לזרוע בה. וגם היער, אין אדם עשוי לזרוע בו.

וכן פירש החזון איש (סימן י ס”ק א) את כוונת הירושלמי והרמב”ם: “שדה בור דהכא, היינו שאינה נזרעת כלל מפני תנאים קשים שיש בה, שהיא במקום התורף ואין פירותיה משתמרין, או שיש טורח מרובה בעבודתה, או שהיא רחוקה מן הישוב, וכיוצא באלו מן הסיבות שיש בה שאינה עומדת לזריעה. ולשון הירושלמי ‘שדה בור דלא משגח עליה’ ולשון רבינו ‘אין אדם נפנה לשם’ – צריך נמי לפרש כן”.

והרי ברור שכל חסרונות אלו שמנה החזון איש בשדה בור, מצויים גם ביער. התנאים קשים לזריעה, ואין הפירות משתמרים, ואינו קרוב לישוב. ולכן נראה בפשטות שהירקות שגדלו שם אינם בכלל גזירת ספיחין.

ומצאנו הדבר מפורש בשנות אליהו (שביעית פרק ז משנה ג), על דברי המשנה: “ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק” משום איסור סחורה, והקשה השנות אליהו שהרי הירקות בשביעית אסורים משום ספיחים, ותירץ שירקות שדה היינו ירקות היער, (כמו שמצאנו בכתוב שעשיו נקרא איש ציד איש שדה, והכוונה איש יער, שדרכו לצוד ביער), וירקות היער מותרות.

אלא שעדיין יש לדון בדבר. שהרי החזון איש (סימן י ס”ק ו) כתב שמה שלא גזרו חכמים איסור ספיחין בשדות אלו, היינו בספיחין שעלו מאליהן, אבל אם עבר וזרע בהן, ודאי נאסרו הגידולים. והיה מקום לדון שמא אלו שהשאירו את שיירי העגבניות באותו המקום, הרי זה כמו שזרעום בידים, שהרי דבר הרגיל הוא שזרעים שנזרקים על האדמה מצמיחים. והרי כך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שלו סעיף ד), שיש להזהר שלא להשליך זרעים בשבת במקום ירידת גשמים, לפי שסופן להצמיח. וכן כתב הדרך אמונה (שמיטה ויובל פרק א ציון ההלכה ס”ק יח) בשם החזו”א, שיש להזהר שלא לזרוק גלעינין על הארץ, ונראה שהוא הדין גם בשיירי ירקות שאין לזרקם על הארץ.

ומכיון שהשלכת הזרעים במקום שיתכן שיצמחו נחשבת כזריעה, הרי שהיה מקום לדון שמא השיח שצמח ביער מזרעים שהושלכו שם ייחשב כשיח שנזרע באיסור, ויש בו איסור ספיחין על אף שהוא צומח בשדה בור.

אולם נראה שהשלכת הזרעים ביער, על אף שאין נכון לעשות כן, מכל מקום בודאי שאינה נחשבת כזריעה בידים עד שנאסור את הגידולים. שהרי סתם ספיחין שגדלו מאליהם, גדלים גם מזרעים שנזרקו בלא כוונה, ואף על פי כן לא אסרום חז”ל בארבע השדות שהוזכרו. הרי שלא אסרו חז”ל ספיחין בשדות כאלו אלא אם כן זרעום ממש בידים ובכוונה. (ובפרט, שהרי אפשר שעגבניות אלו צמחו עוד קודם השמיטה, ומזרעים שהושלכו שם בהיתר בשנה השישית). בשולי הדברים נציין, שלשון השולחן ערוך (שם) הוא שיש להזהר שלא להשליך ‘זרעים’ במקום ירידת גשמים, ואילו לשון הדרך אמונה (שם) בשם החזו”א הוא שיש להזהר שלא לזרוק ‘גלעינין’ על הארץ, משמע שהחזון איש חשש גם בגלעינים של פירות. מאידך בקובץ דרכי הוראה (קובץ ח עמ’ קב) כתב שלכאורה יש חילוק בין זרעי ירקות לגרעיני פירות, ויש לומר שדווקא בזרעי ירקות אסר השולחן ערוך להשליכם, שהרי כך היא דרך זריעתם, להשליכם ולפזרם על הקרקע. אבל גרעיני הפירות, שהדרך היא להניחם בתוך גומא בארץ, יש לומר שהשלכתם על פני השדה אינה נחשבת כמעשה זריעה כלל. ועוד, שבאופן כזה שמשליכם על פני הקרקע רחוק מאד שהגלעין יקלט באדמה. ועל כן יש מקום לומר שגלעיני הפירות אין איסור להשליכם.