• הקמחים החייבים: חמשת מיני דגן בלבד – חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל. 
• קמחים פטורים: קמחים שאינם דגן (כמו קמח תירס, קמח אורז, קמח תפוחי אדמה וכו') פטורים לחלוטין מהפרשת חלה. 

תערובות קמחים:

• תערובת של חיטה ואורז: אם יש כמות מספקת של קמח חיטה (כשיעור חלה) והוא נותן טעם בבצק. [יחס של אחד לפחות משישים]  – מפרישים עם ברכה. אם קמח החיטה מעניק טעם אך כמותו לבדה קטנה מהשיעור – מפרישים בלי ברכה. אם קמח החיטה אינו מורגש כלל בטעם – פטורים מהפרשה. 

• תערובת חיטה עם קמחים שאינם מחמשת מיני דגן (חוץ מאורז) וכן תערובת קמחים אחרים מחמשת מיני דגן עם קמחים שאינם מחמשת מיני דגן: אם קמח הדגן הוא הרוב ויש בו כשלעצמו שיעור חלה – מפרישים עם ברכה. אם קמח הדגן הוא הרוב אך אין בו לבדו שיעור, או שהוא המיעוט אך עדיין נותן טעם – מפרישים בלי ברכה. אם קמח הדגן הוא מיעוט ואינו משפיע על הטעם – פטורים. 

• תערובת של כמה מיני דגן יחד: אם ערבבנו כמה סוגים מחמשת מיני הדגן (למשל חיטה ושיפון) לבצק אחד – הם מצטרפים זה לזה, וכשמגיעים יחד לשיעור חלה, מפרישים עם ברכה. 

חיוב חלה יכול לחול בשני שלבים שונים, בהתאם לסוג הבצק: 

• שלב הבצק : בצק סמיך ועבה (כמו בצק של חלות, לחם או עוגות שמרים) שעומד לאפייה, מתחייב בחלה כבר בזמן שהוא בצק. משלב זה אסור לטעום ממנו, ולכתחילה מפרישים את החלה מהבצק עצמו. 

אם מדובר בבצק עבה שאינו מיועד לאפייה אלא לבישול או טיגון עמוק (כמו סופגניות) – יש בכך מחלוקת, ולכן מפרישים בלי ברכה. 

• שלב האפייה: בלילות דלילות ונוזליות (כמו של עוגות טורט או פנקייק) אינן נחשבות לבצק ואי אפשר להפריש מהן חלה כשהן נוזליות (ומותר לטעום מהן). החיוב שלהן חל רק לאחר האפייה. 

: אם בישלו או טיגנו בשמן עמוק בלילה נוזלית כזו – היא פטורה לגמרי מהפרשת חלה.

הנוזלים שאיתם לשים את הבצק:

כדי שהבצק יתחייב בחלה, הוא צריך להיות נילוש עם מים או עם אחד מ"שבעת המשקים" החשובים (כגון יין, חלב, דבש דבורים, שמן זית, ). 

• אם לשו את הבצק אך ורק עם מיצי פירות טבעיים או ביצים (ללא מים כלל) – הדבר שנוי במחלוקת, ולכן מפרישים בלי ברכה. 

• אם ערבבו מים יחד עם מיצי פירות – מפרישים עם ברכה. 

• אם ערבבו את מיצי הפירות עם אחד משבעת המשקים (כמו שמן או חלב): אם המשקים החשובים הם הרוב – מפרישים עם ברכה, ואם מיץ הפירות הוא הרוב – מפרישים בלי ברכה.

מצוות חלה היא ממצוות התלויות בארץ אך בשונה מתרומות ומעשרות הקביעה אם זו עיסת ארץ ישראל אינה תלויה במקום גידול התבואה אלא במקום לישת העיסה, 

• בצק שלשו אותו בארץ ישראל – חייב בחלה מהתורה, גם אם הקמח יובא מחו"ל. 

• בצק שלשו אותו בחוץ לארץ – פטור מהתורה, גם אם השתמשו בקמח שגדל בארץ. 

• בחוץ לארץ: חכמים תיקנו שחובה להפריש חלה גם בחו"ל כדי שהמצווה לא תישכח, אך דיניה קלים יותר ואין להפריש מבצק של חו"ל על בצק של הארץ. 

• ארץ ישראל בימינו: מכיוון שרוב העם היהודי אינו יושב בארץ ישראל, החיוב בארץ כיום הוא מדברי חכמים (מדרבנן), אך הוא עדיין חמור יותר מחיוב חו"ל. 

גם אם הכנו כמה בצקים קטנים שבכל אחד מהם אין את הכמות המחייבת, הם יכולים להצטרף יחד לחיוב אם בסך הכל יש בהם את השיעור הנדרש. הצירוף נעשה באחת משלוש דרכים: 

• בלילה: ערבוב של שני הבצקים יחד לבצק אחד גדול. 

• נשיכה: הצמדת הבצקים זה לזה בחוזקה, כך שאם נפריד אותם, חתיכה מבצק אחד תישאר דבוקה בשני. 

• צירוף סל: הנחת כל הבצקים (או המאפים המוכנים) בתוך כלי או סל אחד. (יש פוסקים הסוברים שהם צריכים גם לגעת זה בזה בתוך הכלי 

אופנים  שהבצקים לא מצטרפים למרות שהם נושכים או באותו כלי

• אם מקפידים: כאשר האופה מקפיד שהבצקים או יתערבו זה בזה (למשל, שני טעמים שונים), אינם מצטרפים. 

• אם דעתו לחלק: אם מראש מתכוונים לחלק את הבצקים לאנשים שונים עוד לפני האפייה – אינם מצטרפים. 

• סדר ההפרשה וזמנה

• מתי מפרישים?  בעיסה עבה חיוב חלה מתחיל ברגע שהבצק נילוש. ולכתחילה מפרישים מיד לאחר הלישה ולפני האפייה. בבלילה רכה (כמו עוגה), מפרישים רק לאחר האפייה. 

• כמה מפרישים? מהתורה מספיק להפריש כל כמות שהיא (אפילו פירור).   מדרבנן יש שיעור להפרשת חלה, אך בימינו – מכיוון שכולנו נחשבים "טמאי מתים" ואיננו יכולים לאכול את החלה בקדושה – כתבו הפוסקים שהמנהג להפריש חתיכה בגודל של כַּזַּיִת. מותר להפריש יותר, אך אין אפשרות לעשות את כל הבצק לחלה (חובה להשאיר חלק לאכילה). 

• הפרשה "מן המוקף":  מצווה להפריש מן המוקף דהיינו שהחלק שמפרישים יהיה סמוך לשאר הבצק בזמן ההפרשה. אם הבצק בתוך כלי, גם החלק המופרש צריך להיות בכלי או לגעת בכלי מבחוץ. אם הבצק על השולחן או השיש, מספיק שהחלק המופרש יהיה איתו באותו החדר. בדיעבד, ההפרשה תופסת גם אם הבצקים לא היו קרובים. 

. איך מפרישים?

• מברכים את הברכה. 

• לוקחים את חתיכת הבצק שמיועדת לחלה ואומרים "הרי זו חלה"     (או "הרי זה תרומה"). (ניתן גם להחזיק או לחתוך את החתיכה מראש, ולכוון שעדיין לא תחול החלה, לברך, ולומר "הרי זו חלה"). 

נוסח הברכה:

מברכים רק כאשר הבצק חייב בוודאות (מבחינת כמות, סוג קמח וכו'): 

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חָלָה" (ויש הנוהגים לסיים: "להפריש חלה מן העיסה"). 

. מה עושים עם החלק שהפרשנו?

בזמן בית המקדש, החלה ניתנה לאכילה לכוהנים שהיו טהורים. כיום, מכיוון שאין לנו אפשרות להיטהר, המצווה היא לשרוף את חתיכת החלה המופרשת. מי שקשה לו לשרוף אותה יכול לעטוף את החתיכה היטב ולהניח אותה באשפה. 

• את החלה יכולים להפריש בין גברים בין נשים אך נהגו שהנשים עושות מצווה זו ואין ראוי לקחת ממנה את המצווה
• רק בעלי הבצק או מישהו שמונה על ידם כשליח יכולים להפריש. אדם זר שיפריש ללא רשות – הפרשתו לא חלה .  במצב שברור לחלוטין שהפרשת החלה היא זכות וטובה גמורה עבור הבעלים (כגון בצק שעומד להתקלקל או להיאפות באיסור), יכול אחר להפריש עבורם. 

• המפריש צריך להיות גדול – בן מעל גיל 13 ויום אחד, ובת מעל גיל 12 ויום אחד. בדיעבד, גם קטן בן 12 או קטנה בת 11 יכולים להפריש. 

• מי שאינו יכול להפריש: גוי, קטן או שוטה אינם יכולים להפריש חלה, וממילא אינם יכולים לשמש כשליחים להפריש עבור מישהו אחר.