במאמר זה נדון בדין אכילת פירות בפרדס (במקום שאינו מוגדר כחצר בית), כאשר האוכל הוא בעל הבית של הפרדס, או אורח האוכל שלא על מנת לשלם ולא שילם עבור הכניסה לפרדס.
ישנה טעות נפוצה לפיה מותר לאכול פירות תחת העץ ללא הפרשת תרומות ומעשרות, הנחה זו אינה מדויקת. להלן נבאר את האופנים שבהם האכילה מותרת, ואת האופנים שבהם חל חיוב מעשר.
גדרי חיוב תרומות ומעשרות
כדי שיתחייבו הפירות במעשר ויאסרו באיסור טבל, נדרשים שני תנאים יסודיים:
- גמר מלאכה: שלב זה מתקיים בדרך כלל בגמר איסוף הפירות וריכוזם לשיווק או לקחתם לביתו. כל עוד לא נגמרה מלאכתם, הפירות מותרים באכילת עראי ולא חל עליהם חיוב מעשרות.
- קביעות למעשר: שלב זה מתקיים על ידי הבאת הפירות לבית או לחצר, על ידי מכירה , או על ידי גורמים קובעים אחרים [פחות שכיחים]. לפני שנוצרה קביעות זו, אף אם כבר נעשה גמר מלאכה, הפירות מותרים באכילת עראי.
מדברי החזון איש עולה חידוש בדינים אלו: אדם המבצע גמר מלאכה בשדה, ואין בדעתו להכניס את הפירות כלל לביתו, פירותיו מתחייבים במעשר כבר בשדה. לפי שיטה זו, דין קביעות על ידי בית, חצר או שאר הגורמים, נאמר רק כאשר דעתו של האדם להכניס בסופו של דבר את הפירות לביתו או לחצרו.
לאור האמור, יש להבחין בין שלושה מצבים שונים כאשר אדם קוטף פירות בשדה:
- אופן א': קטיפה לכלי לצורך הבאה לבית כאשר אדם ממלא כלי ואוסף לתוכו פירות מתוך כוונה להוליכם לביתו, נחשב הדבר לגמר מלאכה. במקרה זה, מותר לו לאכול מן הפירות אכילת עראי בשדה קודם שיכנס לביתו.
- אופן ב': קטיפה לכלי לצורך אכילה מיידית בשדה כאשר אדם ממלא כלי בפירות ומתכנן לאוכלם שם בשדה בלא להכניסם לבית, חל חיוב מעשר מיד עם גמר איסופם לכלי, ואסור לאוכלם ללא מעשר.
- אופן ג': קטיפה ואכילה ישירה מן העץ כאשר אדם אינו מאסף את הפירות לתוך כלי, אלא קוטף פרי או כמה פירות ואוכלם מיד – הרי שגם אם אין בדעתו להביא פירות לביתו, האכילה מותרת. הטעם לכך הוא שלא נעשה כאן "גמר מלאכה" בפירות, כיוון שלא נאספו כלל.
הערה חשובה: היתר זה (באופן ג') נאמר אך ורק כאשר האדם נמצא בשדה (בפרדס). אולם, אם הוא עומד בתוך חצר, הרי שהחצר קובעת למעשר, ואם קטף שני פירות יחד – חל עליהם חיוב מעשר כדין.