מצות ביעור מעשרות מחייבת להפריש מפירות טבל שברשות אדם תרומות ומעשרות כדין, ולקיים את דין המתנות, לתת את המתנות שצריך לנותנם, (מעשר עני – לעני, ומעשר ראשון למי שנוהג לתת ללוי – ללוי) מתנות שאין נותנים אותם (תרומה תרומת מעשר וחלה) לשרפם או לקברם, ומעשר שני ורבעי לחללו ולאבד את המטבע.
מצורף קישור להסבר חובת ביעור
דין ביעור מעשרות חל בפסח של שנה זו תשפ"ו, אך לדין זה ישנה משמעות מעשית גם כעת.
פירות טבל השייכים לשנת המעשר תשפ"ה שמגיעים כעת ליד אדם, חלה עליו חובת ביעור להפריש את המתנות ולקיים את דינם. חיוב הביעור הוא ברגע שמגיעים הפירות לידיו וכל יום שעובר שמעכב את הביעור עובר על מצות ביעור.[1]
אף אם לא תיקן את הטבל באותו יום אף שעבר על מצות ביעור לא נאסרים הפירות, וכשתיקן את הטבל מותרים הפירות באכילה.
הגיעו לידו פירות שגדלו בשנה קודמת וחייבים במעשר שני [שייך בירקות שהתחילו לגדול בשנה קודמת ונלקטו בשנה זו או בפירות הדר שהגיעו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט ונלקטו אחריו] יש אומרים שחל על מעשר שני זה חובת ביעור, וכן אם הגיע לידו פרי רבעי שנלקט לפני פסח תשפ"ו הפרי חייב בביעור, חובת הביעור בפירות ומטבע של מעשר שני ורבעי מחייבת לבער את הפירות או לחללם ולבער את המטבע מהעולם.
יש לציין שבשנה זו שהיא שנה רביעית לשמיטה מצויים פירות שהם נטע רבעי.
פירות של מעשר שני ורבעי שלא נתבערו בזמנם לדעת כמה מן האחרונים כיוון שחובת הביעור לבערם מהעולם, ממילא הם נאסרים באכילה לאחר זמן הביעור ואין להם פדיון, על כן חייב לקיים מצות ביעור על ידי איבוד הפירות עצמם, וכן הדין במטבעות שהתפיס בהם מעשר שני ורבעי ולא נתבערו בזמנם שהם נאסרו ואי אפשר לפדותם וחייב לאבד המעות עצמם.[2]
אמנם דעת החזו"א[3] שהפירות והמטבעות לא נאסרו ויש להם פדיון, ואחר שיפדה הפירות או המטבעות על מטבע אחת בעלת ערך מועט [פרוטה] יבער המטבע כדין והפירות והמטבע הגדולה מותרים.
מצורף קישור עדכון ביעור בתקופה זו
[1] חזו"א דמאי ב, ז, ד"ה ונראה. ובמנחת חינוך מצוה תרז מסתפק בזה.
[2] עי' שו"ת מנחת שלמה קמא סימן סה שמביא שכך דעת שער המלך מאכלות אסורות י, טז, וכן מבואר בדברי הגר"א והרש"ס בביאורם לירושלמי מעשר שני ה,ה.
[3] שם.