שאלה
התארחתי אצל ידידי, והלה הציג בפני בקבוק של יין משובח מיבול שביעית. לשאלתי, האם ביער את היין, השיב ידידי שהיין נעשה מענבים של יבול נכרי, והוא אינו נוהג קדושת שביעית ביבול נכרי. הסתפקתי, האם עבורי, שאני נוהג קדושת שביעית ביבול נכרי, יין זה מותר בשתיה או לא?
תשובה
כפי שביארנו בתשובה ט, הנוהגים קדושת שביעית בפירות של נכרים, אכן חייבים גם לבערם. אך אם בזמן הביעור היו הפירות ברשות הנכרי, לא נאסרו הפירות, והקונה יבערם ביום הקניה.
אולם פירות נכרים, שהיו בזמן הביעור ברשות ישראל, ולא נתבערו, אסורים הם לאחר הביעור, ואפילו אם היו אצל ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית.
ויש אומרים שגם במקרה זה, כשבאו לידי מי שנוהג בהם קדושת שביעית, יבערם מיד ויוכל להשתמש בהם.
הרחבה
מה דין פירות נכרים שלא התבערו שהיו ברשות ישראל?
להלכה, פירות נכרים שלא התבערו והיו ברשות ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית, אינם נאסרים. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להקל, משום שיש לצרף שתי סברות להתיר: א] השיטות הסוברות שאין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים. ב] השיטות שפירות שלא נתבערו בשוגג אינם נאסרים, וכאן, כיון שהישראל שהחזיק בהם סובר לפי דעת רבותיו שאין בהם חובת ביעור, הרי שגם לדעת המחמירים אינו גרוע משוגג. בתשובה ט הבאנו את דברי המהר"י קורקוס, שמכיון שנוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, חייבים הם גם בביעור. ולענין פירות שהיו בזמן הביעור ביד הנכרי ולא נתבערו, נחלקו הפוסקים: לדעת מהרי"ט הפירות נאסרו, אבל בספר חרדים כתב שלא נאסרו. החזון איש נקט להלכה כדעת ספר חרדים, אך צידד שעל הישראל הקונה אותם מידי הנכרי לבערם בו ביום. במנחת שלמה הוסיף שכאשר שגג ולא ביער, יש לצרף גם את שיטת המשנה ראשונה שכל מה שנאסרו הפירות היינו לאותו שהיו ברשותו ולא ביערם, אבל מותר לו לתיתם לאחרים, והם יבערו אותם ויוכלו לאוכלם. והביא שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב על זה "שהדין דין אמת". ולכן להלכה יוכל לקבל מחברו את היין, ויבערו ויוכל לשתותו. והורה הגרי"ש אלישיב שעליו לבערו אפילו אם כמות היין שבו פחותה משיעור מזון שלוש סעודות, וזאת משום שהיין כבר התחייב בביעור כשהיה ביד הישראל שהחזיק בו, ובידו הרי היה יין מרובה. אולם בחוט שני כתב שמסתבר שאם קיבל פחות משיעור מזון שלוש סעודות אינו חייב לבער.
להלכה, פירות נכרים שלא התבערו והיו ברשות ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית, אינם נאסרים. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להקל, משום שיש לצרף שתי סברות להתיר: א] השיטות הסוברות שאין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים. ב] השיטות שפירות שלא נתבערו בשוגג אינם נאסרים, וכאן, כיון שהישראל שהחזיק בהם סובר לפי דעת רבותיו שאין בהם חובת ביעור, הרי שגם לדעת המחמירים אינו גרוע משוגג. בתשובה ט הבאנו את דברי המהר"י קורקוס, שמכיון שנוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, חייבים הם גם בביעור. ולענין פירות שהיו בזמן הביעור ביד הנכרי ולא נתבערו, נחלקו הפוסקים: לדעת מהרי"ט הפירות נאסרו, אבל בספר חרדים כתב שלא נאסרו. החזון איש נקט להלכה כדעת ספר חרדים, אך צידד שעל הישראל הקונה אותם מידי הנכרי לבערם בו ביום. במנחת שלמה הוסיף שכאשר שגג ולא ביער, יש לצרף גם את שיטת המשנה ראשונה שכל מה שנאסרו הפירות היינו לאותו שהיו ברשותו ולא ביערם, אבל מותר לו לתיתם לאחרים, והם יבערו אותם ויוכלו לאוכלם. והביא שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב על זה "שהדין דין אמת". ולכן להלכה יוכל לקבל מחברו את היין, ויבערו ויוכל לשתותו. והורה הגרי"ש אלישיב שעליו לבערו אפילו אם כמות היין שבו פחותה משיעור מזון שלוש סעודות, וזאת משום שהיין כבר התחייב בביעור כשהיה ביד הישראל שהחזיק בו, ובידו הרי היה יין מרובה. אולם בחוט שני כתב שמסתבר שאם קיבל פחות משיעור מזון שלוש סעודות אינו חייב לבער.
להלכה, פירות נכרים שלא התבערו והיו ברשות ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית, אינם נאסרים. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להקל, משום שיש לצרף שתי סברות להתיר: א] השיטות הסוברות שאין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים. ב] השיטות שפירות שלא נתבערו בשוגג אינם נאסרים, וכאן, כיון שהישראל שהחזיק בהם סובר לפי דעת רבותיו שאין בהם חובת ביעור, הרי שגם לדעת המחמירים אינו גרוע משוגג. בתשובה ט הבאנו את דברי המהר"י קורקוס, שמכיון שנוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, חייבים הם גם בביעור. ולענין פירות שהיו בזמן הביעור ביד הנכרי ולא נתבערו, נחלקו הפוסקים: לדעת מהרי"ט הפירות נאסרו, אבל בספר חרדים כתב שלא נאסרו. החזון איש נקט להלכה כדעת ספר חרדים, אך צידד שעל הישראל הקונה אותם מידי הנכרי לבערם בו ביום. במנחת שלמה הוסיף שכאשר שגג ולא ביער, יש לצרף גם את שיטת המשנה ראשונה שכל מה שנאסרו הפירות היינו לאותו שהיו ברשותו ולא ביערם, אבל מותר לו לתיתם לאחרים, והם יבערו אותם ויוכלו לאוכלם. והביא שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב על זה "שהדין דין אמת". ולכן להלכה יוכל לקבל מחברו את היין, ויבערו ויוכל לשתותו. והורה הגרי"ש אלישיב שעליו לבערו אפילו אם כמות היין שבו פחותה משיעור מזון שלוש סעודות, וזאת משום שהיין כבר התחייב בביעור כשהיה ביד הישראל שהחזיק בו, ובידו הרי היה יין מרובה. אולם בחוט שני כתב שמסתבר שאם קיבל פחות משיעור מזון שלוש סעודות אינו חייב לבער.
להלכה, פירות נכרים שלא התבערו והיו ברשות ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית, אינם נאסרים. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להקל, משום שיש לצרף שתי סברות להתיר: א] השיטות הסוברות שאין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים. ב] השיטות שפירות שלא נתבערו בשוגג אינם נאסרים, וכאן, כיון שהישראל שהחזיק בהם סובר לפי דעת רבותיו שאין בהם חובת ביעור, הרי שגם לדעת המחמירים אינו גרוע משוגג. בתשובה ט הבאנו את דברי המהר"י קורקוס, שמכיון שנוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, חייבים הם גם בביעור. ולענין פירות שהיו בזמן הביעור ביד הנכרי ולא נתבערו, נחלקו הפוסקים: לדעת מהרי"ט הפירות נאסרו, אבל בספר חרדים כתב שלא נאסרו. החזון איש נקט להלכה כדעת ספר חרדים, אך צידד שעל הישראל הקונה אותם מידי הנכרי לבערם בו ביום. במנחת שלמה הוסיף שכאשר שגג ולא ביער, יש לצרף גם את שיטת המשנה ראשונה שכל מה שנאסרו הפירות היינו לאותו שהיו ברשותו ולא ביערם, אבל מותר לו לתיתם לאחרים, והם יבערו אותם ויוכלו לאוכלם. והביא שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב על זה "שהדין דין אמת". ולכן להלכה יוכל לקבל מחברו את היין, ויבערו ויוכל לשתותו. והורה הגרי"ש אלישיב שעליו לבערו אפילו אם כמות היין שבו פחותה משיעור מזון שלוש סעודות, וזאת משום שהיין כבר התחייב בביעור כשהיה ביד הישראל שהחזיק בו, ובידו הרי היה יין מרובה. אולם בחוט שני כתב שמסתבר שאם קיבל פחות משיעור מזון שלוש סעודות אינו חייב לבער.
להלכה, פירות נכרים שלא התבערו והיו ברשות ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית, אינם נאסרים. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להקל, משום שיש לצרף שתי סברות להתיר: א] השיטות הסוברות שאין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים. ב] השיטות שפירות שלא נתבערו בשוגג אינם נאסרים, וכאן, כיון שהישראל שהחזיק בהם סובר לפי דעת רבותיו שאין בהם חובת ביעור, הרי שגם לדעת המחמירים אינו גרוע משוגג. בתשובה ט הבאנו את דברי המהר"י קורקוס, שמכיון שנוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, חייבים הם גם בביעור. ולענין פירות שהיו בזמן הביעור ביד הנכרי ולא נתבערו, נחלקו הפוסקים: לדעת מהרי"ט הפירות נאסרו, אבל בספר חרדים כתב שלא נאסרו. החזון איש נקט להלכה כדעת ספר חרדים, אך צידד שעל הישראל הקונה אותם מידי הנכרי לבערם בו ביום. במנחת שלמה הוסיף שכאשר שגג ולא ביער, יש לצרף גם את שיטת המשנה ראשונה שכל מה שנאסרו הפירות היינו לאותו שהיו ברשותו ולא ביערם, אבל מותר לו לתיתם לאחרים, והם יבערו אותם ויוכלו לאוכלם. והביא שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב על זה "שהדין דין אמת". ולכן להלכה יוכל לקבל מחברו את היין, ויבערו ויוכל לשתותו. והורה הגרי"ש אלישיב שעליו לבערו אפילו אם כמות היין שבו פחותה משיעור מזון שלוש סעודות, וזאת משום שהיין כבר התחייב בביעור כשהיה ביד הישראל שהחזיק בו, ובידו הרי היה יין מרובה. אולם בחוט שני כתב שמסתבר שאם קיבל פחות משיעור מזון שלוש סעודות אינו חייב לבער.
להלכה, פירות נכרים שלא התבערו והיו ברשות ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית, אינם נאסרים. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להקל, משום שיש לצרף שתי סברות להתיר: א] השיטות הסוברות שאין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים. ב] השיטות שפירות שלא נתבערו בשוגג אינם נאסרים, וכאן, כיון שהישראל שהחזיק בהם סובר לפי דעת רבותיו שאין בהם חובת ביעור, הרי שגם לדעת המחמירים אינו גרוע משוגג. בתשובה ט הבאנו את דברי המהר"י קורקוס, שמכיון שנוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, חייבים הם גם בביעור. ולענין פירות שהיו בזמן הביעור ביד הנכרי ולא נתבערו, נחלקו הפוסקים: לדעת מהרי"ט הפירות נאסרו, אבל בספר חרדים כתב שלא נאסרו. החזון איש נקט להלכה כדעת ספר חרדים, אך צידד שעל הישראל הקונה אותם מידי הנכרי לבערם בו ביום. במנחת שלמה הוסיף שכאשר שגג ולא ביער, יש לצרף גם את שיטת המשנה ראשונה שכל מה שנאסרו הפירות היינו לאותו שהיו ברשותו ולא ביערם, אבל מותר לו לתיתם לאחרים, והם יבערו אותם ויוכלו לאוכלם. והביא שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב על זה "שהדין דין אמת". ולכן להלכה יוכל לקבל מחברו את היין, ויבערו ויוכל לשתותו. והורה הגרי"ש אלישיב שעליו לבערו אפילו אם כמות היין שבו פחותה משיעור מזון שלוש סעודות, וזאת משום שהיין כבר התחייב בביעור כשהיה ביד הישראל שהחזיק בו, ובידו הרי היה יין מרובה. אולם בחוט שני כתב שמסתבר שאם קיבל פחות משיעור מזון שלוש סעודות אינו חייב לבער.
להלכה, פירות נכרים שלא התבערו והיו ברשות ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית, אינם נאסרים. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להקל, משום שיש לצרף שתי סברות להתיר: א] השיטות הסוברות שאין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים. ב] השיטות שפירות שלא נתבערו בשוגג אינם נאסרים, וכאן, כיון שהישראל שהחזיק בהם סובר לפי דעת רבותיו שאין בהם חובת ביעור, הרי שגם לדעת המחמירים אינו גרוע משוגג. בתשובה ט הבאנו את דברי המהר"י קורקוס, שמכיון שנוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, חייבים הם גם בביעור. ולענין פירות שהיו בזמן הביעור ביד הנכרי ולא נתבערו, נחלקו הפוסקים: לדעת מהרי"ט הפירות נאסרו, אבל בספר חרדים כתב שלא נאסרו. החזון איש נקט להלכה כדעת ספר חרדים, אך צידד שעל הישראל הקונה אותם מידי הנכרי לבערם בו ביום. במנחת שלמה הוסיף שכאשר שגג ולא ביער, יש לצרף גם את שיטת המשנה ראשונה שכל מה שנאסרו הפירות היינו לאותו שהיו ברשותו ולא ביערם, אבל מותר לו לתיתם לאחרים, והם יבערו אותם ויוכלו לאוכלם. והביא שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב על זה "שהדין דין אמת". ולכן להלכה יוכל לקבל מחברו את היין, ויבערו ויוכל לשתותו. והורה הגרי"ש אלישיב שעליו לבערו אפילו אם כמות היין שבו פחותה משיעור מזון שלוש סעודות, וזאת משום שהיין כבר התחייב בביעור כשהיה ביד הישראל שהחזיק בו, ובידו הרי היה יין מרובה. אולם בחוט שני כתב שמסתבר שאם קיבל פחות משיעור מזון שלוש סעודות אינו חייב לבער.
להלכה, פירות נכרים שלא התבערו והיו ברשות ישראל שאינו נוהג בהם קדושת שביעית, אינם נאסרים. הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להקל, משום שיש לצרף שתי סברות להתיר: א] השיטות הסוברות שאין קדושת שביעית נוהגת בפירות נכרים. ב] השיטות שפירות שלא נתבערו בשוגג אינם נאסרים, וכאן, כיון שהישראל שהחזיק בהם סובר לפי דעת רבותיו שאין בהם חובת ביעור, הרי שגם לדעת המחמירים אינו גרוע משוגג. בתשובה ט הבאנו את דברי המהר"י קורקוס, שמכיון שנוהגת קדושת שביעית בפירות נכרים, חייבים הם גם בביעור. ולענין פירות שהיו בזמן הביעור ביד הנכרי ולא נתבערו, נחלקו הפוסקים: לדעת מהרי"ט הפירות נאסרו, אבל בספר חרדים כתב שלא נאסרו. החזון איש נקט להלכה כדעת ספר חרדים, אך צידד שעל הישראל הקונה אותם מידי הנכרי לבערם בו ביום. במנחת שלמה הוסיף שכאשר שגג ולא ביער, יש לצרף גם את שיטת המשנה ראשונה שכל מה שנאסרו הפירות היינו לאותו שהיו ברשותו ולא ביערם, אבל מותר לו לתיתם לאחרים, והם יבערו אותם ויוכלו לאוכלם. והביא שכך סובר גם הר"ש סיריליאו, ושהרידב"ז כתב על זה "שהדין דין אמת". ולכן להלכה יוכל לקבל מחברו את היין, ויבערו ויוכל לשתותו. והורה הגרי"ש אלישיב שעליו לבערו אפילו אם כמות היין שבו פחותה משיעור מזון שלוש סעודות, וזאת משום שהיין כבר התחייב בביעור כשהיה ביד הישראל שהחזיק בו, ובידו הרי היה יין מרובה. אולם בחוט שני כתב שמסתבר שאם קיבל פחות משיעור מזון שלוש סעודות אינו חייב לבער.