מאמר מהליכות שדה גיליון 213 – ניסן תשפ"א
שאלת הכלאים בעציצים – בין אם שני המינים זרועים בעציץ אחד, ובין אם הם זרועים בשני עציצים נפרדים, מעוררת עוד ועוד שאלות ונידונים הנוגעים הלכה למעשה, מאמר זה דן בשאלה זו מזוית נוספת, האם באופן שהשתיל לא יכול להתפתח לפרי אין בהם איסור כלאים, שאלה זו מתפרטת לכמה וכמה נידונים בהלכות כלאים כפי שיראה המעיין.
רבי שלמה ורהפטיג שליט״א
מרבני בית המדרש
שאלה: מצוי שילדים זורעים מיני ירקות באדניות קטנות ובדרך כלל אינם יכולים להוציא פירות אלא פרח בלבד, לפעמים יכולה להיווצר תחילת פרי אך הוא לא יכול להתפתח ולגדול כפרי הראוי לאכילה, [וכדוגמת זריעת גרעיני מלון, אבטיח ,דלעת], ויש לשאול האם גידולים אלו יש בהם איסור כלאים ואסור לזרוע באדניות כאלו שני מינים שאין ביניהם הרחקה כדין.
שאלה זו תלויה בכמה סוגיות שיש לדון בהם, האם יש להתיר משום דברי הרמב״ם שפסק שזורע להשחתה אינו עובר באיסור כלאים, וכמו כן נאמר כאן שאינו זורע לצורך הצמחת הפירות הרי הוא כזורע להשחתה, או יש לדון אם מותר משום שהירקות אינם יכולים לגדול ובאופן זה אינו נקרא מין ירק אלא סרק שלא נוהג בו כלאי זרעים, עוד יש לדון להתיר מחמת שלא ניחא ליה בגידול הפירות, וכלל נקוט הוא בידינו שבאופן שלא ניחא ליה אין איסור זריעת כלאים. ואף אם ננקוט שאין בזה איסור זריעת כלאים מן התורה, יש לדון עוד שזריעה זו אסורה משום מראית העין שמגדל מין הראוי לאיסור כלאים.
ומן הראוי להדגיש שבדומה לשאלה זו דן הרדב״ז (ח״ו ב׳ אלפים רנ״ג) בשאלה שנשאל על מי שיש לו גינה קטנה וזורע בה מיני זרעים ואין כוונתו לאכול מהם ,אלא לנוי, האם עובר באיסור כלאים. וכתב לאסור, משום שאיסור כלאים תלוי בזריעה בפועל ולא בכוונת האכילה, ומכיון שזורע צמח האסור בכלאים אין כוונתו יכולה לשנות דין זה. אולם אינו דומה לנידון דידן שכן שם הצמחים ראוייםלצמוח לאכילה ורק כוונתו היא לגדלם לנוי, אך עתה באנו לדון כאשר זורע את הירקות באופן שאינם יכולים להצמיח פרי.
האם זריעה להשחתה פוטרת מאיסור כלאים לפי הרמב״ם?
כן, לפי הרמב״ם, הזורע להשחתה אינו עובר באיסור כלאים. הרמב״ם (בפ״ג מהל׳ כלאים הלכה יז) כתב כי מי שזורע במטרה להשחית את הגידולים, ולא במטרה שיצמחו הפירות, אינו עובר על איסור כלאים. לדוגמה, אם אדם זורע תלם אחד של פשתן בצד חטים שלו סמוך לשדה חברו כדי לבדוק את שדהו, והרואה יודע שאין דרך לזרוע כך לקיום, הרי הוא כזורע להשחתה ומותר. אולם, האחרונים עמדו על ביאור שיטה זו ומה מקור דבריו, שכן דין זה אינו מפורש במשניות כלאים.
אולם כבר עמדו האחרונים בביאור שיטת הרמב״ם ומה מקור דבריו שלא מצינו דין זה בפירוש במשניות כלאים שזורע להשחתה אין בו איסור כלאים.
והנה במשנה בכלאים (פ״ב משנה ז) שנינו שהזורע את הפשתן ע״מ לבודקו אינו עובר באיסור כלאים, וביאר הרא״ש את טעם ההיתר “דאין אדם זורע פשתן אצל התבואה לקיימו לפי שהוא מזיק לתבואה״, כלומר מכיוון שהפשתן מזיק לתבואה ולא ניחא ליה בגידול הפשתן אין בזה איסור כלאים, שכן כל איסור כלאים נאמר רק באופן שנח לו בגידול זה, ולכך הותר לזרוע רק פשתן שידוע שהפשתן מזיק לתבואה אבל בשאר מינים אסרו חכמים מחמת מראית העין .
וכעי״ז ביאר הגר״א (בביאורו לירושלמי, שם) שטעם ההיתר הוא משום שהוא כזורע לקנים כלומר שאינו זורע בשביל הפשתן אלא בשביל הקנים ובקנים אין איסור כלאים.
והחזו״א (כלאים סי׳ ה סקט״ו) תמה הא עיקר איסור כלאים הוא בזריעה, ויש בכח זריעה זו להצמיח פירות, והוא מין שרוב בני אדם זורעין ומקיימין, ומדוע אינו אסור בכלאים. והוסיף דהרי הוא כמי שזורע לקיים וחזר ועקרם דכיוון שכבר נשרשו אינו מועיל מה שעתה עוקרם, וא״כ גם עתה שחשב מתחילה לעקור מה מועיל.
ויש לציין שאם זרע ע״מ לעוקרם קודם שהושרשו, כתב החזו״א (לעיל ב סק״ד) שכיון שאין שום השרשה בקרקע שכן בכל ג׳ ימים הראשונים הרי זה כמנח בכדא וכל הטעם שחייב כבר משעת הזריעה הוא מכיון שעומד לצמוח, אך אם דעתו לעוקרם הרי זה פטור ואין כאן כלאים. אבל כאן אין דעתו לעוקרם קודם שיושרשו אלא שאין בכוונתו לפירות אלא להשחתה, ומדוע אינו עובר באיסור כלאים.
כיצד מבאר החזו״א את היתר הרמב״ם לזריעה להשחתה מדין 'אין כמוהו מקיימין'?
החזו״א מבאר את היתר הרמב״ם לזריעה להשחתה מדין 'אין כמוהו מקיימין' בכך שהזורע אינו מתכוון לקיום הגידולים באופן הרגיל. ההיתר הוא מדין “אין כמוהו מקיימין״, כלומר, מכיוון שאינו זורע את הפשתן לאכילה אלא רק לקנים, הרי זה בכלל דבר שאין כמוהו מקיימים, שכן אין דרך בני אדם לזרוע לקנים. כלל זה קובע שאיסור זריעת כלאים חל רק על מינים שהדרך לקיימם. החזו״א מחדש שגם אם המין דרכו לזרעו, אך מטרת הזריעה שונה ואינה דרך קיום רגילה, אין בזה איסור כלאים.
ונבאר את הדברים, הנה כלל נקוט בידינו בדין איסור זריעת כלאים שכל האיסור הוא רק במינים שהדרך לקיימם, וכפי ששנינו בפ״ה משנה ח לענין איסור כלאים בכרם, והוא הדין לאיסור כלאי זרעים, שאם זורע מין שאין דרך לקיימו אין בזה איסור כלאים[2]. וכך שנינו במשנה לענין כלאים בכרם שנחלקו רבי אליעזר וחכמים במקיים קוצים בכרם – מן ירק שאין דרך לזרעו, דלר״א קידש – נאסרו הפירות ,ולחכמים לא קידש – לא נאסרו הפירות, והטעם שלא נאסרו הפירות לדעת חכמים הוא משום שאין כמוהו מקיימים – שאין דרך לזרוע קוצים ולקיימם. והרמב״ם בפיה״מ (פ״ה מ״ח) כתב שלומדים דין זה מהפסוק “אשר תזרע״ שדווקא מה שדרך בני אדם לזרוע נוהג בו דין כלאים.
ובירושלמי (כלאים פ״א ה״א) אמרו שמאכל בהמה חייב בכלאים מחמת שהדרך הוא לזורעם ולקיימם, ואף שלענין תרומות ומעשרות מאכל בהמה פטור, בכלאים אסור מחמת שהכל נמדד האם כמוהו מקיימים וכיון שהדרך לקיים אף מאכל בהמה הרי הוא באיסור כלאים. מבואר מדברי הירושלמי שאיסור כלאים אינו תלוי בחשיבות הגידולים כמו בתרומות ומעשרות וערלה, שפטורים במאכל בהמה, אלא תלויים במה שהדרך לזרוע ולקיים ממין זה. ]כלומר דהכלל שדבר שאין כמוהו מקיימים אין הפירוש שמכיון שזרע דבר שאין דרכו לזרוע בטלה דעתו, שא״כ היאך מוכח שמאכל בהמה שהדרך לקיימו נוהג בו איסור כלאים, והרי אפשר שאף שלא בטלה דעתו והדרך לזרעו אך עדיין אינו מין חשוב לנהוג בו איסור כלאים וכמו שמצינו בתרומות ומעשרות ומנין לנו שמאכל בהמה שהדרך לזרעו אסור בכלאים והרי אינו מין חשוב לזריעה, אלא בהכרח מבואר שדין אין כמוהו מקיימים הכוונה שצריך מין שהדרך הוא לזרעו ואינו שייך לחשיבות המין[, ולכן גם מינים שמקיימים למאכל בהמה אסורים בכלאים אף שאין בהם חשיבות אוכל[3].
ולכך כתב החזו״א לחדש שדין כמוהו מקיימים הוא אחד מתנאי החיוב שלכלאים ואף לקולא הוא, כלומר דגם אם הוא מין שהדרך לזרעו ורק מטרתו שונה ואין הדרך לזרוע למטרה זו אין בזה איסור כלאים. וביאר בזה את דברי הרא״ש והגר״א בדין זריעת הפשתן שאף שהדרך לזרוע את הפשתן אך מכיון שבצורה זו שהיא מזקת את התבואה אין הדרך לזורעה הרי זה בכלל אין כמוהו מקיימים .ולדברי החזו״א מתבאר חידוש בהלכה זו שדבר שאין כמוהו מקיימין אינו כלאים ,שדבר שאין כמוהו מקיימין אין הכוונה רק לסוג מין שאין כמוהו מקיימים, אלא אדרבה אף אם הוא מין שכן דרך לקיימו אלא שעתה בצורת גדילה זו אין הדרך לקיימו, הרי גם זה בכלל דבר שאין כמוהו מקיימין.
ובזה ביאר את שיטת הרמב״ם שזורע להשחתה פטור, דמאחר שזרע ואין דעתו על הפירות ואדרבא הפירות הולכים להשחתה הרי זו זריעת דבר שאין כמוהו מקיימים, ואף שאין דעתו לקוץ את האילן קודם שיוציא פירות מותר, כיון שאין כי״ב מקיימים – אי״ז זריעה הרגילה אצל רוב בני אדם, וצייר זאת באופן שזורע ודעתו להניח את הפירות ליבלות בארץ, כלומר להשאירן על העץ ולא לקוטפן ואף באופן זה נחשב זורע דבר שאין כמוהו מקיימים שכן אין הרגילות לזרוע על דעת להשאיר את הפירות שיתייבשו על העץ4. ]ובזה הרא״ש והגר״א חולקים על הרמב״ם וסוברים שרק באופן שדעתו לקוץ את האילן קודם שיעשו פירות מותר לזרוע, ולכך אין היתר של זורע להשחתה[. וסיים החזו״א דלפ״ז כל אופן שזורע לסייג – לתחום את שדהו ולא ע״מ ללקט את פירותיו, אין בו כלאים מן התורה ,ורק מדרבנן אסור מחמת מראית העין5. ולכך בפשתן התירו חז״ל לזרוע לבודק כיון שאינו בכלל דבר שכמוהו מקיימין, והיתר זה הוא אפי׳ לכתחילה ולא אסרו חז״ל בזה משום מראית העין, כיון שידוע לכל שהפשתן מזיק לתבואה ולא זרע זאת במטרה לאכול את הפשתן אלא לבדוק את צמיחת הפשתן.
האם זריעת ירקות באדנית נחשבת כ'אין כמוהו מקיימין' ומותרת?
כן, נראה שזריעת ירקות באדנית ללא הרחקה כשיעור נחשבת כ'אין כמוהו מקיימין' ולכן מותרת. הסיבה היא שבאדניות קטנות אלו, הירקות אינם יכולים לצמוח כראוי, וממילא הם נכללים בקטגוריה של מין שאין כמוהו מקיימין. כפי שמבואר בחזו״א, גם אם מה שאין כמוהו מקיימין אינו מחמת חשיבות המין, אלא שמטרת הצמיחה אינה לאכילת הירק, הרי זה נחשב כ'אין כמוהו מקיימין'. לכן, מותר לזרוע שני מיני ירקות יחד באדנית.
אלא שיש לדון לאסור מחמת מראית העין וכפי שמבואר בחזו״א שרק בפשתן שמזיק לתבואה אין בו חשש של מראית העין, ]וכפי שסיים שם החזו״א דבנוטע לסייג אין בו כלאים מן התורה ומשמע דמדרבנן אסור[, ואמנם יש לומר שגם זה נקרא ידוע לכל שכן דבר ידוע הוא שאין מיני ירקות אלו גדלים באדניות קטנות ואינו זורעם במטרה לירקות.
האם ההיתר בזורע להשחתה הוא דוקא שדעתו לקצוץ העץ קודם שיצמחו הפירות
לא, ההיתר בזורע להשחתה אינו דוקא שדעתו לקצוץ את העץ קודם שיצמחו הפירות, אלא יש מחלוקת בעניין. לדעת הרא״ש והגר״א, ההיתר חל רק אם דעתו לקצוץ את העץ לפני צמיחת הפירות. לעומת זאת, הרמב״ם חידש שאף אם דעתו להשאיר את הפירות לכשיתייבשו, אין בזה איסור כלאים. החזו״א עצמו נסתפק בביאור שיטת הרמב״ם, ובמקום אחר (בשביעית) נראה שסבר שההיתר הוא רק כשדעתו לקצוץ. אולם, ה'דרך אמונה' מציין כי מסקנתו האחרונה של החזו״א בכלאים היא שכל שאין דעתו על הפירות, אין זה כמוהו מקיימין, אף אם דעתו להשאירם בארץ ולא לעוקרם.
אולם ראה בדרך אמונה (פ״ג הי״ז ס״ק צד) שהביא את דברי החזו״א בכלאים דכל שאין דעתו על הפירות אין זה כמוהו מקיימין אף אם דעתו היא להשאירן בארץ ולא לעוקרן, וכך גם הביא הדרך אמונה בפ״א ס״ק א, ועמד על כך שדברי החזו״א בשביעית אינם תואמים את דבריו בכלאים, וכתב בציון ההלכה (שם אות ה) דנראה דמה שכתב החזו״א בכלאים זו היא הייתה מסקנתו האחרונה[5]. ולפ״ז שוב יש להתיר בנידון דידן דכיוון שאין הירקות יכולים לגדול אין זו זריעה הרגילה כרוב בני אדם. ומסתבר דאף לדברי החזו״א בשביעית דרק שדעתו לעקור את העץ קודם שיגדלו הפירות הוי בכלל אין כמוהו מקיימין, יש לומר דכאן הוי כמו שעוקרן קודם שיצמחו כיון שאינם יכולים כלל להצמיח פירות למאכל, אף שלפעמים מוציאים תחילת פרי.
מהו ביאור המעדני ארץ לטעם היתר זריעת פשתן ללא איסור כלאים?
המעדני ארץ מבאר את טעם היתר זריעת פשתן ללא איסור כלאים בכך שההיתר הוא כשזורע לבדוק את איכות הקרקע, ולא את הירק עצמו. כלומר, עיקר איסור כלאים הוא בגידולים, וכשאין דעתו בזריעת הירק אלא רק בבדיקת איכות האדמה, אין בזה איסור כלאים. החכמת אדם תומך בגישה זו, וקובע שהתורה אסרה רק זריעה לתועלת ולקיום, אך לא לבדיקת השדה. לפיכך, לדברי המעדני ארץ, אין להתיר שתילת ירקות באדניות אלו אם הכוונה היא לזריעת הצמח ולא רק לבדיקת האדמה.
וכן נראה מדברי החכמת אדם (שערי צדק שער משפטי הארץ פ״ג ה״ה) שכתב “לא אסרה תורה אלא אם כוונתו בזריעה זו לתועלת ולקיום אבל אם אין כוונתו כלל לקיום שדהו רק לבדוק שדהו אם טובה לזרוע בה מין זה מותר״. ומבואר שההיתר הוא כשאינו רוצה כל בעצם הגידולים אלא רוצה לבדוק את הקרקע אם טובה היא אם לאו, וכפי שביאר במעדני ארץ.
ונפק״מ בזורע ע״מ להשאיר את הפירות שיתייבשו על העץ או הזורע ע״מ לעקור את העץ קודם שיגדלו הפירות, שלדעת החזו״א מותר משום שכל שאין דעתו על הפירות אי״ז בכלל מין שכמוהו מקיימין, אבל לדברי המעדני ארץ שכל ההיתר הוא רק כשאינו רוצה בגידולים כלל, וכוונתו רק לבדוק את הקרקע, אם אכן דעתו על הגידולים אסור, ואין נפק״מ באיזה שלב של הגידולים הוא רוצה, ואם חפץ בפירות או לאו. ולפיכך לדברי המעדני ארץ אין להתיר שתילת ירקות באדניות אלו כיון שדעתו היא על זריעת הצמח ולא רק בשביל לבדוק את האדמה שבתוך האדנית.
מדוע לא נאמר שבטלה דעתו בזורע ואין דעתו על הירקות
השאלה מדוע לא נאמר שבטלה דעתו של הזורע שאינו מתכוון לירקות היא שאלה עמוקה. התשובה אינה פשוטה, והחזו״א דן בכך. אף שהזורע מין כלאים ודעתו לעקור את האילן קודם שיצמחו הפירות אינו עובר באיסור כלאים (מדין 'אין כמוהו מקיימין'), יש לעיין מדוע אין אנו הולכים אחר רוב העולם שזורעים מין זה לזריעה רגילה, ובכך דעתו של היחיד בטלה. הסבר אפשרי הוא שבשעת הזריעה, כוונתו לעקור את האילן קודם שיצמחו הפירות, משנה את הגדרת מעשה הזריעה עצמו, כך שאינו נחשב כמעשה זריעה רגיל. אולם, יש לדחות הסבר זה, שכן מעשה הזריעה עצמו גמור, וההיתר נובע מכך שהתוצאה אינה 'כמוהו מקיימין', ולא מחסרון במעשה הזריעה. לכן, השאלה נותרת בצריך עיון.
והיה מקום לומר בביאור דברי החזו״א שמכיון שבשעת הזריעה דעתו היא לעקור את האילן קודם שיצמחו הפירות נמצא שמעשיו אינם מוגדרים מעשה זריעה כלל, וכפי שכתב (בסי׳ ב סק״ד) שהזורע ע״מ להוציא את הזרעים קודם שיושרשו פטור, שדעתו קובעת שמעשהו – מעשה הנחת זרעים בקרקע אינו נחשב מעשה זריעה8 [6]וכשמחשבתו מגדירה את עצם המעשה באופן שונה לא שייך בטלה דעתו.
אלא שאין הנידון דומה לראיה, שכן בזורע על מנת להוציא את הזרעים גם לעניין שביעית ושבת הדין הוא שפטור[7], וזאת מאחר שעצם מעשה הנחת הזרעים באדמה אינו איסור [והרי הם כמונחים בכד] ורק מכיוון שעומדים להשתרש וכך הוא צורת מעשה הזריעה לכך נחשב מעשהו מעשה זריעה, ולכן כל שעומד להוציאם קודם שישרישו [ג׳ ימים] אינו אסור שכן אינם עומדים להשריש ונמצא שלא עשה כל מלאכה, אבל בעניינינו הרי מעשהו עתה הוא מעשה זריעה גמור אלא שבדעתו לעוקרם לפני שיוציאו פרי, וההיתר לזרוע כך אינו משום שחסר במעשה הזריעה ,אלא שלתוצאה שעבורה הוא זורע אין כמוהו מקיימים, ואם כן צ״ב למה לא נאמר בזה שבטלה דעתו אצל כל אדם, וצ״ב.
האם תפוח יערי נחשב כמין פרי או סרק לפי האחרונים?
לגבי האם תפוח יערי נחשב כמין פרי או סרק, קיימת מחלוקת בין האחרונים. דעת הלבושי שרד היא שתפוח יערי נחשב כמין סרק, מכיוון שפירותיו אינם טובים לאכילה, ולכן אסור להרכיב עליו עץ פרי. לעומת זאת, דעת המשכנות יעקב היא שתפוח ותפוח יערי הם מין אחד, אלא שפירותיו גרועים, ולכן מותרים זה בזה. החזו״א נוקט לדינא כדעת המשכנות יעקב. הדיון רלוונטי לשאלה האם גידולים באדנית שאינם יכולים להוציא פירות ראויים לאכילה נחשבים כמין סרק.
ומתבאר מדברי הלבושי שרד שעץ פרי שאין פירותיו ראויים לאכילה הרי הוא מאבד את שמו – עץ פרי ונקרא כמין סרק, וא״כ י״ל שלדברי הלבושי שרד אף כאן בגידולים שאינם יכולים להצמיח פירות הראויים לאכילה הרי הם כמין סרק ואפשר לזורעם יחד, כשם שמותר לזרוע ב׳ מיני סרק שאינם עומדים למאכל ואין צריך להרחיק ביניהם ואף לדעת המשכנות יעקב שהתפוח יערי אינו נקרא מין סרק שעדיין ראוי לאכילה בדוחק, יתכן שבאופן זה שאינו יכול להוציא פירות כלל הרי הוא כמין סרק10.
אולם יש לומר שהתפוח היערי אינו דומה לנידון דידן, שהרי גידולים אלו אינם זן שאינו מצמיח, אלא שבשלב זה כשהם באדנית אינם ראויים לצמוח ואם יעביר את הצמח הזה לאדמה אפשר שיצמחו מזה פירות הראויים לאכילה ולא נחשבו כמין סרק.
וכעין זה יש לדון עוד בעץ שהוציאו לו את כח ההולדה כלומר שנעקר ונסתרס ואינו יכול עוד להוציא פירות האם עדיין יש לו את שם מינו, או שמכיוון שאינו מוציא פירות מין אחר הוא ואסור להרכיב עליו את מינו ואף להרכיב עליו מין אחר אסור, וכן יש לדון בעץ שהתנוון (הזקין) ואינו מוציא כבר פירות האם הוא מוגדר כמין סרק או כמין מאכל. ולמבואר נראה שאינו מין סרק כיון שמין זה הוא מין מאכל ורק מסיבה צדדית אינו מוציא פירות, כלומר שההגדרה של מין מאכל או סרק אינו אם בפועל מוציא פירות אלא אם הוא ממין שמוציא פירות או ממין שאינו מוציא פירות, ולא דנים על העץ המסוים הזה אלא על מינו וסוגו. אבל לדעת הלבושי שרד אם עץ זה מוציא פירות גרועים נראה שהוא מין אחר.
אולם גם אם ננקוט שמותר כיון שהוא מין סרק יש לדון לאסור מחמת מראית העין ,שכן כלל נקוט בידינו שאף כשמותר לזרוע כמה מינים מדינא, צריך שיהיה היכר גמור שאינו כלאים. ואפשר לומר שאין בזה מראית העין כיון שגדלים באדנית הרי ניכר שאינם יכולים להצמיח פרי ומותרים.
מהו ההיתר לזרוע שדה ואז להפוך אותה, וכיצד הוא מוסבר?
ההיתר לזרוע שדה ואז להפוך אותה מוסבר מדין זריעת כלאים שלא ניחא ליה. המשנה בכלאים (פ״ב משנה ג׳) קובעת שאם שדהו זרועה חיטים והוא נמלך לזורעה שעורים, עליו להמתין עד שיתליעו הזרעים, להפוך את השדה, ורק אז לזרוע. החזו״א (ד, כד) מבאר שההיתר נובע מכך שהאדם עושה פעולה המורה על כך שאינו חפץ בזריעת הכלאים. פעולה זו, כמו חרישה, מבטאת חוסר רצון בגידולים הקודמים, ולכן חז״ל התירו לזרוע לכתחילה, אף אם קיים חשש קטן לצמיחת הגידולים הישנים. ייתכן שמן התורה מותר אף ללא היפוך, אך חכמים הצריכו זאת.
וצריך לבאר מדוע אכן מותר לזרוע, והרי ישנה אפשרות שיצמחו החיטים, נמצא שהוא בספק אם זורע כלאים ואיך מותר לזרוע לכתחילה.
וניתן היה לפרש שמכיון שעקר את זרעי החיטה אף אם אעפ״כ יצמחו מהם מעט אך אינו דרך זריעה, וכפי ששנינו בתחילת פ״ב שמותר לזרוע פחות מכשיעור של א׳ מעשרים וארבע וכפי שביאר רבנו יונה דאי״ז דרך זריעה, אלא שלפ״ז יל״ע מדוע אם צימחו החיטים צריך לעוקרם והרי אי״ז דרך זריעה, ויתכן שאכן אין בזה איסור תורה ורק מדרבנן ומפני מראית העין אסרו זאת.
אולם החזו״א (ד, כד) ביאר באופן אחר, שההיתר הוא מחמת שלא ניחא לו בזריעת הכלאים וכל מקום שלא נוח לו בזריעת הכלאים אין בזה איסור כלאים, אלא שבכל מקום מצאנו רק שכלאים שעלו מאליהם ולא ניחא ליה בהם אינו חייב לעקרם ,אך כאן מתבאר נדבך חדש שמותר לזרוע לכתחילה את הכלאים. וביאר החזו״א שכאן מחמת שעושה פעולה המורה שאינו חפץ בזריעת הכלאים התירו חז״ל אף לזרוע לכתחילה. ונעתיק את מתיקות לשונו “תוכן משנתינו ששונה עוד אופן שמותר לזרוע ב׳ מינים מעורבין ואין בהם משום כלאים, וזה בשהייתה זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים שחורש ועושה מעשה המורה על שלא ניחא ליה בצמיחת חטים, ואע״ג שלא בטוח שהצמיחה הפכה את כל החטים ואפשר שיצמחו בין השעורים רובע לסאה, מ״מ השתא דעביד מעשה המורה דלא ניחא ליה בהו לא מקרי כלאים וכשיצמחו יעקרם כדין רואה כלאים בשדהו, ואפשר דמן התורה מותר לזרוע בלא היפוך ע״מ לעקור את החטים כשיצמחו, וחכמים הצריכוהו שיהפך, ואפשר דבלא מעשה אסור מה״ת אבל כשעושה מעשה להשחית צמיחת החטים פקע כבר שם כלאים משדה זו״.
מהו ההיתר לזרוע לאחר גימום גפן לפחות מטפח וכיצד הוא מוסבר?
ההיתר לזרוע לאחר גימום גפן לפחות מטפח מוסבר בכך שהפעולה מראה על חוסר חפץ בגידול הגפן. המשנה בכלאים (פ״ב משנה ד) קובעת שאם אדם רוצה לשנות כרם גפנים לשדה תבואה, עליו לשרש את הגפנים לפני הזריעה. אולם, אם גמם את הגפנים לפחות מטפח, מותר לו לזרוע את התבואה ואז לשרש. הירושלמי מבאר שמן הדין אין צורך לשרש כלל לאחר הגימום, וזו רק עצה טובה. החזו״א מסביר שהגימום הוא פעולה המורה על חוסר חפץ בגפן, ולכן אין כאן איסור כלאים. עם זאת, במקרה של זריעת ירקות באדנית לנוי, נראה שאין היתר זה חל, מכיוון שיש חפץ בגידול הצמח, אף אם לא בפירותיו.
וצריך להבין מפני מה אם גמם את הגפן יכול לזרוע את התבואה בתנאי שישרש אחר כך, ממה נפשך, אם צריך לשרש מדוע הותר כבר לזרוע הרי עתה הוא זורע איסור11, ואם מותר לזרוע תבואה ליד גפן שגממה למה צריך לשרש לאחר מכן.
ואכן בירושלמי מבואר שמן הדין אין צריך כלל לשרש את הגפן אחר שגממו ורק עצה טובה השמיע לנו התנא במשנה שטוב שיגמום את הגפן שמא יצמחו הזרעים ואז שוב יהיה כלאים12. אמנם צריך להבין מדוע הותר לזרוע בצד הגפן עד שאפילו אינו חייב לשרש מן הדין הרי יש כאן ספק כלאים – שיכול הגפן לצמוח. ולדרכו של החזו״א נראה לבאר דכיוון שעשה פעולה המורה שאינו חפץ בגפן שכן גממו ,אין כאן כלאים, ורק עצה טובה השמיע לנו התנא שמומלץ לשרש את הגפן שלא יבוא לידי כלאים.
ולהאמור מתבאר שהזורע כלאים באופן שמוכח ממעשיו שאינו חפץ בזריעת אחד המינים אינו עובר באיסור כלאים. ואף חכמים לא אסרו כן והתירו לכתחילה לזרוע. וא״כ י״ל שאף הזורע ב׳ מיני ירקות באדנית אחת אינו עובר באיסור כלאים כיון שבאופן הרגיל אין הירקות יכולים לצמוח ומוכח ממעשיו שאינו חפץ בגידול הירקות אלא במין הצמח של הירקות. ואף שעתה זורע את הכלאים אך מכיון שזורע באדניות שאינם יכולים להוציא ירקות הראויים לאכילה יש לדון זאת כעושה פעולה המורה על העדר ניחותא, וכפי שמצאנו שזורע בצד האילן שגמם שהראה את פעולת העדר ניחותא באילן.
אולם נראה פשוט שאינו דומה כלל, שכן כאן נוח לו בגידול זה שמגדלם לנוי וחפץ בקיומם ורק אין מטרת זריעתו בשביל הירקות ]הגע עצמך הרי אם צמח זה היה יכול להוציא ירקות בוודאי שהיה נח לו בזה[, ומכיון שניחא ליה בעיקר גידול הצמח ,אף שאין לו ניחותא בפירות ואף שעושה פעולה המורה על כך שאינו מעונין, הרי זה בכלל איסור כלאים.
כשעושה מעשה זריעה בידים האם יש היתר ניחותא
לפי החזו״א, כאשר אדם עושה מעשה זריעה בידיים, אין היתר של העדר ניחותא בכלאים. המשנה (פ״ב משנה א) קובעת שאם נתערבו זרעי שעורים בחיטים בשיעור גדול, אסור לזורעם, אף אם אין לו ניחותא בשעורים. החזו״א מסביר שהאיסור חל מכיוון שפעולת הזריעה בידיים מבטאת התייחסות לאיסור, גם אם אין רצון פנימי בגידול הכלאים. עם זאת, יש לחלק בין זריעה בידיים לבין טמינת זרעים ללא כוונה לגידול, כמו זריעה על מנת לעקור לפני השתרשות, שבה אין איסור. המנחת שלמה חולק על החזו״א וסובר שגם בזריעה בידיים, אם אין ניחותא, אין איסור. המסקנה הסופית היא שאין להתיר לזרוע שני מיני ירקות באדנית אחת, מכיוון שאין זה נחשב 'אין כמוהו מקיימין', לא מין סרק, ויש ניחותא בגידול הצמח.
ויש לשאול בדברי החזו״א שלדעתו באופן שעשה מעשה זריעה לא מועיל חסרון ניחותא, והרי החזו״א כתב שאם זרע ע״מ לעקור קודם שיושרש אינו עובר באיסור כלאים (וכאמור לעיל) אף שעשה בידיו את מעשה הזריעה. אולם יש לחלק שגדר היתר בזורע על מנת לעקור לפני שישריש אינו מחמת שלא נח לו בגידול זה אלא הטעם הוא מחמת שאין זו צורת זריעה והוא מוגדר כטומן את הזרע בקרקע, וכמו שדימה החזו״א למשנה שהטומן לפת וצנונות שכתוב במשנה שאין בו איסור כלאים, וכך גם מתבאר בדברי החזו״א (ג, טו בסוף הקטע הראשון) שכתב שאף לדבריו שזורע ע״מ לעקור קודם שיושרש אינו עובר באיסור כלאים אך זורע ע״מ להפקיר אף שאין איסור כלאים בהפקר, עובר באיסור כלאים, וזה משום שעתה זרע כלאים ורק יש לו תכנון עתידי להפקיר, ונמצא לעת עתה שהם כלאים גמורים, משא״כ זורע ע״מ לעקור הרי אין כאן כלאים שכן כבר עכשיו אינם מוגדרים זרועים אלא טמונים בקרקע.
אולם במנחת שלמה (תנינא סי׳ קב) נקט שלא כדברי החזו״א דאף אם זרע בידיו אם לא ניחא ליה בהם אינו עובר באיסור כלאים, וציין לדברי התוס׳ יו״ט בפ״ב משנה א, וראה שם תוס׳ אנשי שם שגם הוא ביאר כן בתוי״ט שכשלא ניחא ליה בהם אינו עובר גם בזרע בידיים.
ולדברי החזו״א אין להתיר לזרוע באדנית מחמת שלא ניחא בגידול הפירות, כיון שעושה מעשה זריעה בידים, ורק לדברי המנחת שלמה שאף אם זרע בידים אפשר שלא ניחא ליה, יש לדון האם נחשב שניחא ליה, וכאמור. ואף לדברי החזו״א יש לדון באופן שגדלו מאליהם ב׳ מיני ירקות באדנית אחת שבאופן זה לא זרע בידים האם נחשב שלא ניחא ליה בהם כיון שלא יגיעו להוציא פירות. ונראה שלא שייך להתיר בזה משום שלא ניחא ליה, שהרי כן נח לו בגידול זה ורק אין מטרת הזריעה בשביל גידול הירקות, וכאמור לעיל.
עוד יתכן שאף אי נימא שמותר מאחת הסיבות שהובאו לעיל, מכל מקום יש לאסור משום מראית העין ]וכפי שהבאנו לדון לעיל להתיר מחמת דבר שאין כמוהו מקיימין[ וכפי שמבואר בחזו״א בכמה מקומות ראה הערה14, שאין להתיר איסור כלאים אף מדרבנן כי צריך שלא יהיה חסרון של מראית העין, וכאן מכיון שזרע מיני ירק יש מראית העין של איסור כלאים, אולם י״ל ]וכאמור לעיל[ שאין כאן חסרון של מראית העין שכן זורעם באדניות וידוע לכל שאין הירקות יכולים לצמוח בצורה זו.
מן האמור עולה: שאין להתיר לזרוע ב׳ מיני ירקות באדנית אחת, מכיון שאין זה בכלל מין שאין כמוהו מקיימין, ולא נחשב מין סרק, וניחא ליה בכלאים.
[1] ומדבריו נראה שביאר כן את דברי הרא״ש והגר״א, שאף לדבריהם ההיתר הוא שזורע ע״מ לקצור קודם שיצמח הפשתן.
[2] ויל״ע מדוע לא הביא הרמב״ם את דין זה של אין כמוהו מקיימים בכלאי זרעים. וראה עוד בחזו״א (א, יב) שכתב שכל דין זה הוא רק בכלאי זרעים וכלאי הכרם, אך בכלאי אילן – הרכבה, אין היתר להרכיב במין שאין כמוהו מקיימין, שהרי אפי׳ הרכבה באילן סרק אסור.
[3] ולפ״ז מן הראוי היה שאף מיני בשמים וכן מיני רפואה שהדרך לקיים יהיו חייבים בכלאים ואפי׳ מין סרק שהדרך לקיימו וכמו פרחי נוי וכדומה, ואמנם דנו בזה האחרונים ודעת החזו״א (א, יב) שרק אם יש לו שם אוכל נוהג בכלאים, וצ״ל שדין כמוהו מקיימים אינו רק דרך אם הדרך לקיימו בפועל, אלא צריך מין שיש חשיבות בקיומו ולכך רק כשיש לו קצת דין אוכל, וכמו מאכל בהמה שיש חשיבות במה שכמוהו מקיימים, נוהג בו איסור כלאים .
[4] דברי הרמב״ם לא נתבארו כל צרכן (לביאור החזו״א) שכן אף אם נתיר זאת מחמת שאין כמוהו מקיימין הרי עדיין יש לאסור מדרבנן מחמת מראית העין, וכפי שסיים החזו״א שרק מן התורה הוא מותר, ומדוע כתב הרמב״ם בפשיטות שזורע להשחתה מותר ולא פירש שמדובר שיש היכר שאין דעתו על הפירות.
[5] וראה שם שכתב שנטע צמח והכוונה לכאורה זרע צמח שכן עוסקים בכלאי זרעים.
[6] יש לדון לפ"ז האם כך הדין גם בזורע מין שדרך לזרעו אך למטרה אחרת וכמו שזורע מין ירק למטרת חומרי ניקיון וכדומה, האם גם בזה אין איסור כלאים, או שנאמר מכיוון שמשתמש במין זה אין חילוק למטרת מה השימוש בירק זה, כלומר האם מה שאינו כלאים מחמת שזרע למטרה אחרת, הוא דווקא באופן שזרע שלא למטרת הצמיחה אך אם זרע למטרת הצמיחה אין חילוק מה מטרת הצמיחה שזרע ואסור, או דלמא שכל שלא זרע למטרת צמיחה הרגילה לזרוע אין בזה איסור כלאים.
[7] אלא שיש להעיר על דברי הדרך אמונה שבספר אהלי יצחק (סי׳ ח) הובא מכתב מדברי החזו״א בענין זה וכתב דנראה דגם לדעת הרמב״ם כל ההיתר שזורע להתלמד ולבדוק הוא רק באופן שזורע על דעת לקצוץ את האילן קודם שיצמחו, וא״כ נראה שזו היא מסקנתו להחמיר, אולם מאידך הרי ספר חזו״א על כלאים הודפס אחר הספר על שביעית, ונראה שזו היא מסקנתו. אך אין להוכיח מכך שכן דברי החזו״א בשביעית לא הודפסו יחד עם הספר על שביעית, אלא קטע זה הודפס בסוף ספר חזו״א על מסכת פרה – בהוספות למסכת שביעית [וכפי שצוין בשביעית שם], וא״כ שוב נראה שזו היתה מסקנתו, ולא כפי שכתב בדרך אמונה, והערה זו העיר הגר״ש פליסקין שליט״א ,ושלחה במכתב למרן הגר״ח קנייבסקי שליט״א, והשיב לו בזה״ל “אולי״. וראה עוד בהליכות שדה גיליון 202 במאמרו של הגר״ש רייכנברג שליט״א שגם נקט שזו הייתה מסקנת החזו״א ושכן היא דעת הרה״ג קלמן כהנא זצ״ל, עי״ש.
[8] ועיקר דברי חזו"א שדעתו יכולה לשנות את צורת פעולת הזריעה וכמו זורע ע"מ לעקור קודם שיושרשו, נראה מדברי החזו"א (ב,ד ג,יג) שהוכיח כן מהמשנה בסוף פ"א ששנינו הטומן לפת וצנונות תחת הגפן שניכר ממעשיו שאינה פעולת זריעה אין בו איסור כלאים שביעית מעשרות ושבת. ועוד הוכיח כן מהדין שזורע לבדוק שרואים שכוונתו קובעת שאינה זריעה האסורה, וכן הוכיח מדברי הגר"א בביאורו לסוגיית ראש תור הבא מחורבה שסיבת ההיתר היא מכיוון שדעתו היא להניח ראש תור.
[9] כך נראה מדברי החזו״א שהוכיח את דין זה מדין המשנה שטומן לפת וצנונות תחת הגפן וכמו שהובא (בהערה הקודמת), והרי דין זה נאמר אף לעניין שבת ושביעית וכמבואר במשנה שם. [ואף שדנו הראשונים שלעניין שבת לא נאמר היתר זה באופן שכבר הוציא שורשים, ונמצא א״כ שאין כלאים ושבת שווים בדין זה, אולם פשוט שרק בפרטי הדין אינם שווים אך בעיקר יסוד ההיתר שמעשה הטמנה הוא לא מעשה זריעה שווים הם.]
אולם במנחת שלמה (ח״ג סי׳ קא עמ׳ שא) גם כתב שזורע ע״מ לעקור קודם שהושרש פטור אלא שחילק בין כלאים לשבת ושביעית שרק בכלאים פטור (וכפי שהוכיח שם דרק בכלאים יש להתיר מחמת שכל החיוב רק עד כמה שמתחילת הזריעה עומד לקיום הצמח) אך בשבת ושביעית אף שעומד לעקור קודם שיושרש חייב שכן עשה מעשה זריעה גמור .
[10] ראה דברי המשכנות יעקב שם באורך, אם כוונתו לחלוק על דברי הלבושי שרד מחמת שמין מאכל גרוע אינו נחשב סרק, כלומר דמה שפירותיו גרועים אינו סיבה להפכו למין אחר אלא שהוא רק זן שונה, או שנחלק על הלבושי שרד רק לעניין התפוח יערי שאינו כה גרוע ואינה סיבה לחלוק לו שם חדש בפני עצמו .
[11] דאף שהגפן הוא פחות מטפח ואינו יכול להניב כלל פירות הרי הוא באיסור כלאים וכמו שפשוט שאסור לזרוע כלאים בצד גפן שאינו מניב פירות.
[12] כך ביאר החזו״א (כלאים ד, כז.)
[13] ואפשר לפרש דברי החזו״א בדרך אחרת דבזה שזורע בידיים הרי הוא קובע שחפץ ומעונין בצמח זה ולא מועיל מה שאומר שאינו חפץ בזה, שכן מעשיו הם שקובעים וכיון שזרע בידיים הרי יש כאן מציאות של ניחותא, ובדומה לדין דברים שבלב אינם דברים שאנו נוקטים שחל המכירה אף שבליבו לא היה חפץ במכירה זו, וזאת מפאת שהרצון הקובע הוא דיבורו ומעשיו ולא הרצון הפנימי.
[14] לעיל הבאנו כן מהחזו״א (כלאים סי׳ ה סוף ס״ק טו) ושם כתב לעניין זורע להשחתה או בשביל לבדוק או לסייג – גדר, שיש חסרון של מראית העין. וראה עוד סי׳ ג׳ ס״ק יג ד״ה ר״מ וד״ה מיהו באין. וסי׳ ה׳ סק״ד ד״ה ולענין הלכה.