הרב ישראל משה דובין שליט”א
מרבני בית המדרש
מאמר מתוך הליכות שדה גיליון 222 – שבט תשפ"ג
האם יש "קדושה" ממש בפירות שביעית לפי דברי חז"ל?
כן, יש "קדושה" לפירות שביעית, אך משמעותה שונה מקדושת תרומה ומעשר שני. חז"ל מכנים את דיני פירות שביעית בשם "קדושת שביעית" (שביעית ז, א ועוד רבים; בבלי סוכה מ, א; ב”ק קא, ב), והתורה אף מצווה שיהיו לאכילה בלבד: “לאכלה” ולא לסחורה, “לאכלה” ולא להפסד, ועוד נצטווינו שיאכלו רק בזמן שעדיין קיימים פירות בשדה. המקור לכך הוא הדרשה בברייתא (סוכה מ, ב): "כי יובל היא, קדש, מה קדש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה”, המלמדת שפירות שביעית [ויובל] הם “קדש”. למרות טענות נגד פרשנות זו, הירושלמי מפרש במפורש שיש שם "קדושה" לפירות שביעית: "כי יובל היא, קודש תהיה לכם וגו', מה היא קודש אף תבואתה קודש. כדי לבאר היטב את משמעות שם ה"קדושה" של פירות שביעית, נאספו דינים שונים מהמשנה, התוספתא, הירושלמי והבבלי המבהירים את דיני הקדושה שעליהם.
והנה המקור הברור והפשוט לכך הוא הדרשה המובאת בברייתא (סוכה מ, ב): "כי יובל היא, קדש, מה קדש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה”. בפשטות, הדרשה מלמדת שפירות שביעית [ויובל] הם “קדש”, ומאחר שנקראו קודש, אנו מדמים אותם להקדש שתופס את דמיו. הרי מכאן שיש “קדושה” לפירות שביעית. יתר על כן, עצם הדין שהשביעית תופסת את דמיה לכאורה מראה על שם “קדושה”, שאם לא כן, אלא רק מוטלים איסורים מסוימים על פירות השנה השביעית, לא מסתבר שיהיה אפשר להעביר דינים אלו לפירות אחרים. [ואמנם מצאנו גם בעבודה זרה שתופסת את דמיה, אך נראה שגם בעבודה זרה יש שם “קדושה” לעבודה זרה.]
ואולם, שמעתי טוענים שאין הדברים כמשמעותם הפשוטה שיש שם “קדושה” לפירות שביעית. ומה שדרשו "כי יובל היא, קדש", אין הכוונה שפירות שביעית [ויובל] הם בעצמם קודש, אלא ששנת היובל היא קודש, אלא שדרשו מהמלה "קודש" להקיש פירות שביעית להקדש לענין זה שתופסת את דמיה. ומה שכינו חז"ל את דיני פירות שביעית בשם "קדושת שביעית" אינו בדווקא. אך באמת בירושלמי הדברים מפורשים יותר שיש שם "קדושה" לפירות שביעית: "כי יובל היא, קודש תהיה לכם וגו', מה היא קודש אף תבואתה קודש"[1]. [עיין הגהת הגר"א שם, ולפי כל הגירסאות.]
כדי לבאר היטב את משמעות שם ה"קדושה" של פירות שביעית, ראיתי לאסוף למקום אחד כמה דינים במשנה, בתוספתא, בירושלמי ובבבלי, שעולה מהם בבירור שדיני פירות שביעית הם דיני הקדושה שעליהם.
אין מבשלים ירק של שביעית בשמן של תרומה כדי למנוע הבאת פירות שביעית לידי פסול, כפי שפירש הרמב"ם. המשנה (שביעית ח, ז) קובעת: "אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאנו לידי פסול, רבי שמעון מתיר". הרמב"ם מסביר שהאיסור נובע מחשש שאם התרומה תיפסל, הכל יישרף, ובכך ייגרם לפירות שביעית שלא ייאכלו. הר"ש מפרש זאת כחשש לפסילת שמן התרומה עצמו. דין זה, המובא בפרק העוסק בהנהגה בפירות שביעית, מצביע על כך שפירות שביעית נחשבים כבעלי קדושה, בדומה לתרומה, שכן החשש להביא דבר "קודש" לפסול חל גם עליהם.
ולכאורה יש להראות פנים לפירוש הרמב"ם במשנה מכמה צדדים: א) לפי פירוש הר"ש, דין זה הוא מהלכות התרומה, והקשר למסכת שביעית הוא רק בכך שדין ביעור של פירות שביעית גורם לדין זה. אם כן, לכאורה היה ראוי להביא דין זה להלן במשניות העוסקות בהלכות ביעור (פרק ט). מכך שזה מובא בפרק ח העוסק בהנהגה בפירות שביעית ולא בהלכות ביעור, נראה בפשטות שדין זה הוא מהלכות פירות שביעית, שלא להביאם לידי פסול מחמת התרומה. [יתר על כן, מיד לאחר מכן המשנה ממשיכה "ואחרון אחרון נתפס בשביעית, והפרי עצמו אסור" שהוא מהדינים היסודיים של פירות שביעית, ואם הרישא של המשנה אמורה בדיני קדושת תרומה, משונה הדבר להמשיך כך בדיני קדושת שביעית.] ב) מבחינה תחבירית ה”נושא” של המשנה הוא “ירק של שביעית”, שעליו נאמר שאין מבשלים אותו בשמן של תרומה, אם כן הטעם של הדין “שלא יביאנו לידי פסול” בפשטות חוזר על “ירק של שביעית” שהוא הנושא של המשפט. ג) זמן הביעור הוא פעמים רבות רחוק מאד, וחיי הירק עד שינבול הוא קצר, ולכן קשה לומר שגזרו לא לבשל ירק של שביעית בשמן של תרומה מחשש שדין הביעור יגרום למעט את זמן אכילת השמן של תרומה[2].
והנה בירושלמי (שם) ובבבלי (זבחים עו, א) מקשרים את המחלוקת במשנה בשביעית למחלוקת אחרת בענין אכילת קדשים (זבחים י, ז): "ובכולם הכהנים רשאין לשנות באכילתן, לאכלן צלויים שלוקים ומבושלים, ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה, דברי רבי שמעון. רבי מאיר אומר, לא יתן לתוכו תבלי תרומה, שלא יביא את התרומה לידי פסול". אם כן, לפי פירוש הרמב"ם במשנה, שהחשש הוא שיביא פירות שביעית לידי פסול, מבואר שכמו שבתרומה יש חשש להביא דבר "קודש" לפסול, כך גם בפירות שביעית יש חשש זה, שאם נאמר שפירות שביעית אין בהם קדושה, לכאורה אין מקום לדמותם לתרומה[3].
לא, פירות שביעית אינם נחשבים חולין לעניין הבאת נסכים וקורבנות חובה, אלא קודש. התוספתא קובעת במפורש: "נסכים, בכל מקום לא יביא אלא מן החולין. מכאן אמרו, אין מביאין מנחות ונסכים… מפירות שביעית, ואם הביא הרי אלו פסולין". מכאן עולה מקור ברור ל"קדושה" של פירות שביעית. למרות זאת, ישנה עמדה בדרך אמונה הטוענת שפירות שביעית הם חולין, ולא דומים למעשר שני שהוא ממון גבוה וקודש. אולם, עמדה זו תמוהה לאור דברי התוספתא המפורשים, וכן תוספות יו"ט כתב שהטעם שאין מביאים קיני זבות ויולדות מדמי שביעית הוא משום "דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין".
אולם יש להעיר, שאיתא במשנה בשביעית (ח, ח) "אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית", וכיוצא בזה נאמר במסכת מעשר שני (א, ז) "אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות… מדמי מעשר שני". והר"ש במסכת מעשר שני כתב הטעם "כדדרשינן, כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", אך במסכת שביעית לא כתב טעם זה. ובדרך אמונה (שמיטה ויובל ו, י ביאור ההלכה ד"ה ואין מביאין) כתב לגבי הדין שאין מביאים קיני זבות ויולדות מפירות שביעית: "וגם טעם הר"ש [לגבי מעשר שני], שכל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין, לא שייך כאן, שפירות שביעית חולין הן, ולא דמי למע"ש שהוא ממון גבוה וקודש". הרי שנקט מרן בפשיטות שפירות שביעית אינם נחשבים "קודש" לכך. אולם באמת יש לתמוה על כך, מאחר שמצאנו בפירוש בתוספתא שפירות שביעית אינם בכלל "חולין" לענין זה. ועוד יש לציין, שבתוספות יו"ט כתב הטעם שאין מביאים קיני זבות ויולדות מדמי שביעית שהוא משום "דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין".
אסור לסוך שמן של שביעית בבית המרחץ משום "בזיון קדשים", שכן פירות שביעית נחשבים "קדשים". הירושלמי קובע: "אין סכין שמן של שביעית במרחץ, אבל סך הוא מבחוץ ונכנס". דין זה מוכיח שיש "קדושה" לפירות שביעית, בדומה לאיסור הכנסת כל דבר קדוש למרחץ. הירושלמי ממשיך ומקשר זאת לשמן שריפה, ומפורש הטעם שאסור לסוך שמן של שביעית בבית המרחץ הוא "מפני בזיון קדשים".
הירושלמי שם ממשיך: "ולא שמן שריפה, לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות, מפני בזיון קדשים". ולכאורה הוא תמוה איזה “בזיון קדשים” יש בהכנסת שמן שריפה לבתי כנסיות ובתי מדרשות. והדבר פשוט שיש להגיה כדברי המפרשים “לא בבית הכסא ולא בבית המרחץ” [שהיה כתוב במקור “לא בב”כ ולא בב”מ”, ונפתחו הראשי תיבות בטעות “ולא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות”]. נמצא לפי זה, שיש כאן משפט ארוך אחד: “אין סכין שמן של שביעית במרחץ, אבל סך הוא מבחוץ ונכנס, ולא שמן שריפה לא בבתי כיסאות ולא בבתי מרחצאות, מפני בזיון קדשים". אם כן, מפורש הטעם שאסור לסוך שמן של שביעית בבית המרחץ משום "בזיון קדשים", הרי שפירות שביעית נחשבים "קדשים".
כהנים נחשדו להשהות פירות שביעית לאחר זמן הביעור משום שסברו שהם מותרים להם בדומה לתרומה וקדשי קדשים, וזאת בשל קדושתם. הגמרא (סנהדרין כו, א) מציינת: "זאת אומרת, נחשדו כהנים אשביעית". רש"י מפרש שהכהנים טעו בהיתר, משום שחשבו שקדושת השביעית, שהיא "קדושת הארץ", דומה לקדושת תרומה וקדשים שהותרו להם. דברי היד רמה מחזקים זאת, בקובעו שגדר האיסורים של פירות שביעית הוא מצד שיש בהם "קדושה", המיוסדת על הפסוק "יובל היא, קדש".
ענין זה מבורר מעט יותר בדברי היד רמה שם (ד"ה וקייקינן): "זאת אומרת, נחשדו כהנים על השביעית, להשהותה אחר זמן הביעור, דמורו התירא לנפשייהו, דאמרי תרומה וקדשי הקדשים מי לא אשתרו לדילן, שביעית נמי, אף על גב דאיקראי קדש, שריא לדילן”. הנה מה שכתב ד”איקראי קדש” הוא בודאי מיוסד על הפסוק “יובל היא, קדש”, שמשם יסוד לשם “קדושת שביעית”, ומבואר היטב שגדר האיסורים של פירות שביעית הוא מצד שיש בהם “קדושה”.
מדוע אין מבשלים ירק של שביעית בשמן של תרומה?
הקדושה שבעולם באה על ידי מעשה האדם. האדם הוא שמקדיש תרומות, מעשרות וקדשים, וכותב ספר תורה תפילין ומזוזות. היוצא מכלל זה היא קדושת פירות שביעית, שאינה באה מתוך מעשה האדם; אדרבה, עיקר גדר קדושתם הוא שהם גדלים ללא מעורבות של מעשה אדם. ויש להטעים בזה דברי רש"י המובאים לעיל "והשביעית נמי קדושת הארץ היא", היינו שקדושת הפירות באה ישירות מקדושת הארץ, בלא הקדשת האדם.
חילוק זה הוא ממש כחילוק שבין קדושת השבת לבין קדושת המועדים, כאשר קדושת השבת באה מעצם בריאת העולם, וקדושת המועדים באה דווקא על ידי ישראל שמקדישים מזמנם להקב"ה. נמצא שקדושת תרומות, מעשרות וקדשים הם בבחינת המועדים, וקדושת פירות שביעית הם בבחינת שבת. שהנה ענין השבת באה מצד שהעולם בעצמותו כולו קודש, מאחר שהוא מעשה ידי הקב"ה, אלא שהארץ נמסרה לבני אדם, אך ביום השבת חוזר העולם למצב של קדושתו יתברך. כמו כן הוא בגידולי קרקע, שביסודם הם קודש ואין לאדם רשות בהם, אלא שכאשר נברא האדם נמסר בידו הארץ "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה" (בראשית ב, טו), אך בשביעית חוזרת הארץ לקדושתה ונאסרת ה"עבודה" בקרקע וה"שמירה" בפירותיה, וממילא פירותיה קדושים בקדושתו יתברך. על הפירות חלות שם "שבת", כמו שנאמר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", ועל כן כאשר יש פגם בשביתה זו, נפגמת קדושתם והם נאסרים באכילה, כפי שדרשו חכמים בתורת כהנים (בהר א, ה) מפסוק זה: "מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור".
אפשר שחילוק זה הוא שורש הטעות של הכהנים שחשבו להתיר לעצמם פירות שביעית לאחר הביעור. שבאמת לא הותרו לכהנים אלא קדשים ותרומות שמוקדשים על ידי האדם, מאחר שהכהנים הם שלוחי דרחמנא לקבל מישראל את מה שהם מקדישים לגבוה. אבל קדושת פירות שביעית באה מעצמות העולם, ולא מחמת הקדשת האדם, ולכן אין לכהנים בהם יד יותר מכל ישראל.
[1]. הגר"א מגיה שם: “מה תבואתה קודש אף היא קודש, עיין שם, ומכל מקום גם לגירסתו מבואר בפירוש שיש שם "קדושה" לפירות שביעית”.
[2]. יש לציין, מהבבלי משמע בפשטות כפירוש הר”ש במשנה.
[3]. ויש להוסיף בדרך רמז, שבמשנה בשביעית נאמר מיד לאחר דין זה: “ואחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור”. והוא לכאורה תימה מה ענין תפיסת דמי שביעית לדין בישול ירק של שביעית. ולפי המבואר יש לומר, שמאחר שדין הרישא הוא מצד שם ה”קדושה” של פירות שביעית, שמשום כך אין מביאים אותו לבית הפסול, המשנה ממשיכה עם דין תפיסת דמים, שהוא היסוד שממנו נלמד השם “קדושה”, מדרשת “יובל היא, קדש”.