תגיות קשורות

האם מפרישים תרומות ומעשרות בפירות שביעית?

האם יש הבדל אם הפקירו אותו או לא?

איזה מעשר מפרישים בשביעית – שני או עני?

שאלה

נזדמן לידי פרי הקדוש בקדושת שביעית שבעליו לא הפקיר אותו. האם יש להפריש מפרי זה תרומות ומעשרות?

והאם יש הבדל לענין זה, בין פירות שגדלו ביד ישראל שלא הפקירם, לבין פירות שגדלו ביד נכרי ונגמרה מלאכתם ביד ישראל?

כמו כן, במידה וצריך להפריש תרומות ומעשרות ברצוני לשאול איזה מעשר עלי להפריש מפירות אלו, מעשר שני או מעשר עני?

תשובה

פירות שגדלו ביד ישראל שלא הפקירם כדין, לדעת המבי”ט פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות, ולדעת הבית יוסף חייבים. החזו”א הכריע להלכה כדעת המבי”ט, שהם פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות, אך יש שנהגו להפריש מהם בלי ברכה, לצאת ידי שיטת הבית יוסף.

פירות נכרים שנגמרה מלאכתם ביד ישראל, צריך להפריש מהם בלא ברכה. ואינם כדין פירות ישראל שאמרנו שיש שמפרישים מהם לחומרא בלבד, אלא יש להקפיד להפריש מהם, משום שלדעת הרבה פוסקים על זה החרימו חכמי צפת, שלא לאכול מפירות אלו בלא הפרשת תרומות ומעשרות.

יש לציין עוד כי פירות וירקות שגדלו בעציצים שאינן נקובים בבית שבמקום הצורך אנו מקלים  שאין בהם קדושת שביעית חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן אלא אם כן הופקרו לגמרי. 

וביחס לשאלה איזה מעשר יש להפריש מעשר שני או מעשר עני, מעיקר הדין צריך להפריש מהם מעשר עני. אמנם נהגו להפריש מספק גם מעשר שני, ולומר בנוסח ההפרשה כך: ומעשר עני בדרומם של הפירות, ואם צריך מעשר שני יהא מעשר שני בדרומם. ויחלל את המעשר שני בלי ברכה.

הרחבה

לעיל הזכרנו את המחלוקת הגדולה שנחלקו המבי”ט והבית יוסף, האם יש קדושת שביעית בפירות נכרים. אחד מנידוני המחלוקת היה האם יש להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלו בשמיטה בידי נכרים, ונחלקו המבי”ט והבית יוסף מה הוא הטעם שפירות שנת השמיטה פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות.

הבית יוסף (שו”ת אבקת רוכל סימן כד) נקט שהטעם שפירות שביעית פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות הוא משום שהינם הפקר, והפקר פטור מתרומות ומעשרות. משום כך נקט הבית יוסף שפירות שלא הופקרו על ידי בעליהם אינם פטורים מתרומות ומעשרות, בין אם הם פירות משומרים של ישראל שעבר ולא הפקיר את פירותיו, ובין אם הם פירות של גוי שבוודאי אינו מפקירם.

וז”ל הבית יוסף: “כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות. ומה שטען [המבי”ט בתשובה הקודמת שם] אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו יהיה חייב במעשרות, יש לומר וכו’ אין הכי נמי שהיא חייבת, אע”ג דרחמנא אפקריה, כיון דאיהו לא אפקריה”.

אמנם דעת המבי”ט שהטעם שפירות שביעית פטורים מתרומות ומעשרות אינו תלוי בדין הפקר, אלא שהתורה לא חייבה כלל להפריש תרומות ומעשרות מפירות השנה השביעית, גם כשגדלו ביד נכרי וגמר מלאכתם היה ביד ישראל.

כדעת המבי”ט נקט גם בנו המהרי”ט בתשובותיו (חלק א סימן מג), והביא כמה מקורות לכך שפירות שביעית פטורים מתרומות ומעשרות. אחד מהמקורות הוא מהמכילתא (שמות כג, יא): “ויתרם תאכל חית השדה, למה נאמר, לפי שנאמר עשר תעשר שומע אני אף פירות שביעית, ת”ל ויתרם תאכל חית השדה, אחר שלמדת שחיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שאינו מעושר – אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שאינו מעושר”.

וכך נקטו הכפות תמרים (סוכה לט ע”ב, תוד”ה לשביעית), והחתם סופר (או”ח סימן סב), וכן נוטה דעת החזו”א בכמה מקומות (שביעית סימן ט ס”ק יח, סימן יט ס”ק כד, וסימן כ ס”ק ז ד”ה ומיהו).

ונמצא שנידון שאלתנו, האם יש להפריש תרו”מ מפירות שביעית שלא הופקרו, תלוי במחלוקת הבית יוסף והמבי”ט, לדעת הבית יוסף יש להפריש מהם תרו”מ, ולדעת המבי”ט הם פטורים. ויש שהורו להפריש מהם תרומות ומעשרות כדי לצאת ידי שיטת הבית יוסף, אך בלא ברכה, שהרי ספק ברכות להקל וברכות אינן מעכבות. אמנם החזו”א נקט להלכה כדעת המבי”ט שהפירות פטורים ואין צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות כלל.

לגבי פירות שגדלו ביד נכרי ונגמרה מלאכתם ביד ישראל, הכריע הרמ”א (יורה דעה סימן שלא סעיף יט) כדעת הבית יוסף שיש להפריש מהם תרומות ומעשרות.

אכן בפירות נכרים שנגמרה מלאכתם ביד ישראל ישנה הקפדה להפריש תרומות ומעשרות, שהרי על דין זה היתה עיקר המחלוקת שבין חכמי צפת, ולדעת הרבה אחרונים החרם שהחרימו חכמי צפת בזמנו היה על האוכל פירות נכרים שנגמרה מלאכתם ביד ישראל בלי הפרשת תרו”מ, כפי שביארנו בהרחבה בפרק טו, וכך נקט החזו”א.

אך למעשה גם בפירות אלו יפריש בלא ברכה. שהרי בפירות שגדלו ביד הגוי יש נוהגים שגם בשאר השנים לא מברכים. ואף על פי שבשאר השנים ההכרעה היא שאפשר לברך (כמובא בספר ארץ והלכותיה תרומות פרק ה תשובה ב), מכל מקום בשנת השמיטה, שחובת ההפרשה שנויה במחלוקת, יש להפריש בלי ברכה, וכמו שהכריע החזו”א (שביעית סימן ט בסופו, וסימן כ ס”ק ז).

ובדרך אמונה (פרק ד ס”ק רח) הוסיף שהמפריש תרו”מ לחומרא מפירות שביעית, אינו נחשב כמפסיד פירות שביעית, שהרי אינו חייב לאוכלם, וממילא גם אין איסור לקברם. ומכל מקום כתב שכדי לצאת מידי ספיקא, נכון יותר שיפקיר את הפירות לפני המירוח, הפקר המועיל לפטרם מן המעשר.

יש לציין שיש עוד שני אופנים שחייבים להפריש תרומות ומעשרות בשנת השמיטה, ובלא ברכה:

א. פירות שגדלו בשנה השביעית בחוץ לארץ, והביאום לארץ ישראל ונגמרה מלאכתם בארץ בשנת השמיטה. (כגון שעשו מהם כאן יין ושמן וכיוצא בזה). בשאר השנים יש להפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה מכיון שנגמרה מלאכתם בארץ, אמנם בשנת השמיטה מפרישים מהם בלא ברכה, משום שדינם תלוי גם כן במחלוקת הנזכרת. לדעת המבי”ט הם פטורים, ואף על פי שגדלו בחוץ לארץ ואין בהם קדושת שביעית, מכל מקום לדעתו פירות שנת השמיטה פטורים לעולם מהפרשת תרומות ומעשרות. ואילו לדעת הבית יוסף הם חייבים בהפרשת תרו”מ כשאר שנים.

ב. פירות שגדלו בעציצים שאינם נקובים בתוך הבית או בחממות, שנתבאר בפרק ד תשובה ד שאין בהם קדושת שביעית, לפיכך יש להפריש מהם תרומות ומעשרות. אך אין לברך על הפרשה זו, אף בשאר השנים, מכיון שלדעת הראב”ד (מעשר פרק א הלכה י) ועוד ראשונים, הגדל בתוך בית פטור ממעשרות. ואמנם לדעת הרמב”ם (שם) הם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן, אך מכיון שלדעת הראב”ד הם פטורים, יש להפריש מהם תרומות ומעשרות בלי ברכה.

להלן נבאר איזה מעשר מפרישים בשנת השמיטה, מעשר שני או מעשר עני.

מעשר שני או מעשר עני

במשנה במסכת ידים (פרק ד משנה ג) נחלקו תנאים אודות הפירות המובאים בשנת השמיטה מארצות עמון ומואב, בהם השביעית אינה נוהגת, איזה מעשר מעשרים מהם, מעשר שני או מעשר עני. לדעת רבי טרפון מפרישים מהם מעשר עני, ולדעת רבי אלעזר בן עזריה מפרישים מהם מעשר שני.

והמשנה מבארת באריכות את סברותיהם, ושלבסוף נמנו וגמרו שמפרישים מהם מעשר עני, ולאחר מיכן כשבאו אצל רבי אליעזר הגדול ללוד אמר להם שאכן כך הוא מקובל מרבו, ורבו מרבו, עד משה מסיני, שעמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית.

בשולחן ערוך (סימן שלא סעיף יט) כתב: “שנת השמיטה כולה הפקר, ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל. ובחוצה לארץ שאין בה שמיטת קרקע, מפרישין בשנת השמטה בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני. ובארץ שנער מפרישין בה מעשר שני כמו ברוב השנים”.

החילוק בין ארץ מצרים עמון ומואב לבין ארץ שנער, מבואר במשנה שם, שבעמון ומואב ומצרים שהם מקומות הסמוכים לארץ ישראל תיקנו חכמים מעשר עני, כדי שיסמכו עליהם עניים בשנת השמיטה. אבל בארץ שנער [היא בבל], שהיא רחוקה, תיקנו מעשר שני כפי סדר השנים. שהרי בשנה השישית נהג מעשר עני, לפיכך בשנה שלאחריה ינהג מעשר שני, כסדר רוב השנים.

והנה לגבי פירות של נכרים שנגמרה מלאכתם ביד ישראל כתב הרמ”א (שם) שהם חייבים בתרומה ומעשר, ומפריש מהם מעשר עני כדין עמון ומואב. והמקור לדבריו הוא ממה שכתב הבית יוסף בשם הכפתור ופרח (פרק מז), שלמד כן מהמשנה שם במסכת ידים. וכן כתב הגר”א בהגהותיו על השולחן ערוך (שם), שמקור דברי הרמ”א הוא, שאם אפילו בעמון ומואב ומצרים, שאינם אלא קרובות לארץ ישראל, תיקנו חכמים שיפרישו מעשר עני כדי שיסמכו עליהם העניים, כל שכן שבארץ ישראל עצמה יש להפריש מעשר עני.

ובשו”ת אור לציון (שביעית פרק ד תשובה ב) הוכיח כן מדברי הרמב”ם (שמיטה פרק ד הלכה יב), שפסק שאתרוג שחנט בשנה השישית ונלקט בשביעית, הרי הוא כפירות שביעית להחמיר, וצריך לעשרו כפירות שישית, כלומר: שמפריש ממנו מעשר עני. ומכך שהרמב”ם לא חילק בין אם האתרוג נלקט לפני טו בשבט או לאחר טו בשבט, משמע שלעולם מפריש מעשר עני, גם אם הוא משתייך לשנת המעשר השביעית. הרי שלדעת הרמב”ם מפרישים בשנה השביעית מעשר עני ולא מעשר שני.

וכך כתב בסדר השביעית (מרבי זליג שפירא, שכתבו על פי הנחיות החזו”א, סעיף יב) וכן כתב בהלכות שביעית (מרבי יחיאל מיכל טיקונצ’ינסקי פרק ח סעיף ו), שפירות נכרי שנגמרה מלאכתם ביד ישראל מפרישים מהם מעשר עני.

וכן באופנים אחרים שמפרישים תרומות ומעשרות מפירות השביעית, כגון מפירות שגדלו בידי ישראל אך לא הופקרו כדין. וכן בשני האופנים הנוספים שנתבארו בתשובה הקודמת שיש להפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה, כגון פירות שגדלו בתוך הבית בעציץ שאינו נקוב, או פירות שגדלו בשביעית בחוץ לארץ ונגמרה מלאכתם בארץ, מפרישים מהם מעשר עני.

אמנם למעשה נהגו בכל האופנים הנזכרים להפריש גם מעשר שני וגם מעשר עני. מנהג זה הונהג על פי מה שכתב האדר”ת בסוף ספרו אדר היקר (איגרת טו), והסכים עמו רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט זצ”ל, וכן מבואר בשו”ת דעת כהן (סימן רלט).

בשו”ת מנחת שלמה (חלק א סימן לז) ביאר הגרש”ז אויערבאך את טעם המנהג, שהרי לפי המבואר במשנה בידים, מעיקר הדין היה צריך להפריש מעשר שני, כסדר רוב השנים, אלא שבעמון ומואב ומצרים תיקנו חכמים להפריש מעשר עני. ויש מקום לומר שזו היתה תקנה מיוחדת עבור עניי ארץ ישראל, שיסמכו על פירות עמון ומואב ומצרים, אך לא מצינו שתקנו תקנה זו גם בפירות נכרים שגדלו בארץ ישראל, ולפיכך יש לומר שמפירות נכרים יש להפריש כפי סדר רוב השנים, מעשר שני.

וביותר, שפירות נכרים שנגמרה מלאכתם ביד ישראל, לדעת הרבה פוסקים אין חובה לתת את המעשר עני המופרש מהם לעניים, משום שהישראל בא מכח הנכרי שהוא אינו חייב בתרומות ומעשרות. והגם שלדעת הבית יוסף גם מעשר עני מפירות אלו חובה לתיתו לעניים, רוב הפוסקים לא נקטו כך. ולדעתם אין מקום לתקן להפריש מפירות אלו מעשר עני, אלא מעשר שני.

ומכל מקום כדי לצאת גם דעת הבית יוסף והרמ”א, נהגו להפריש את שני המעשרות, ולומר בנוסח ההפרשה כך: “ומעשר עני בדרומם של הפירות, ואם צריך מעשר שני יהא מעשר שני בדרומם ויהא מחולל וכו'”, ולא יברך על החילול.

ומדברי המנחת שלמה (שם) מבואר שהמפריש מעשר עני מפירות נכרים בשביעית, אינו צריך לתיתו לעניים.