מאמר זה עוסק בנושאים הבאים:
– ברכה על אכילת איסור בשוגג
– הפרשת חלה למפרע בחלת ארץ ישראל
המקרה עליו נדון הינו, סעודת שבע ברכות שבה שכחו להפריש חלה מהלחמניות שהכינו לסעודה, לקראת סוף הסעודה, כאשר נזכרו בטעות, התעוררה השאלה האם ניתן לברך 'שבע ברכות' על סעודה זו.
פסק הרמב"ם (הלכות ברכות פרק א, הלכה יט) שאין לברך על אכילת איסור, בין בשוגג ובין במזיד. לעומתו, הראב"ד (שם) חולק ומבחין בין ברכות לזימון, כאשר לדעתו צריך לברך על הנאה מאכילת איסור.
השולחן ערוך (סימן קצו, סעיף א) פוסק כרמב"ם, אך כתב זאת בסתמא, ולא פירש האם פסק זה הוא גם לגבי אכילה בשוגג. והט"ז (ס"ק א) סובר לחלק בין מזיד לשוגג, ומתיר ברכה באכילת איסור בשוגג. וכן נראה שפסק המשנ"ב (שם ס"ק ד) "ואם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו דעת הט"ז ועוד כמה אחרונים דבזה יוכל לברך בסוף … אלא דלענין זימון אפילו בשוגג אין לזמן ע"ז דאכילת איסור לא חשיבא קביעות"
לגבי ברכת חתנים, יש לדון האם היא דומה יותר לברכות הנהנין או לזימון, והסברא לדמותה לזימון, כיון שלברכת חתנים דרושה קביעות, כמו בזימון, שאין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה.
ומבואר בפתחי תשובה (אבהע"ז סימן סב, ס"ק ח) שבעינן רוב של עשרה אנשים שיאכלו לחם. ויש הסוברים שהכוונה לשבעה אנשים שיאכלו שאז הוא רוב הניכר. מתבאר מזה ש'ברכת חתנים' היא גם דבר שבקביעות, ואם כן לכאורה דומה לדין הזימון שלכולי עלמא אין מזמנים באכילת איסור גם בשוגג. ולכן אין לברך את ברכות ה'שבע ברכות' על אכילת איסור, אף אם הייתה בשוגג.
מסקנה מעשית: אם רוצים לברך 'ברכת חתנים', יש צורך שבזמן שהבחינו בטעותם שלא הופרשה חלה, שלפחות שבעה אנשים יאכלו כזית פת שהופרשה ממנה חלה כדין, ואז יוכלו לברך 'ברכת חתנים' כדין.
יש לציין שהסועדים אינם זקוקים לשוב וליטול ידיהם לסעודה, ויכולים להסתמך על נטילת הידיים הראשונה.
אלא שעדיין יש מקום לדון האם בעת שנזכרו, יועיל להפריש חלה למפרע על מה שאכלו, וכמובן, גם על מה שנותר, ובכך לתקן את האכילה. ויוכלו לברך את ברכות ה'שבע ברכות'.
והנה בתרומת חוץ לארץ וכן בחלת חוץ לארץ למדנו שמותר לאכול ואחר כך להפריש, וכן כתב בשולחן ערוך (יו"ד סימן שכג, סעיף א): "ואם רצה לאכול תחילה ואחר כך יפריש החלה, בחוצה לארץ מותר מפני שאין עיקרה אלא מדבריהם, אבל חלת ארץ ישראל לא יאכל עד שיפריש".
ובטעם הדבר והסברות לחלק נשנו כמה מהלכים, ולפי כל אחד מהם יש מקום לדון האם בחלת א"י בזמן הזה, שחיובה מדרבנן, מהני לתקן למפרע על מה שכבר אכל.
- המהר"י וייל ( סימן מח, הובא בט"ז שכד, ס"ק טו) מסביר שבחלת חוץ לארץ מועילה הפרשה לאחר אכילה מדין ברירה שחל במקום שהוא דין דרבנן, ולכן בחלת חו"ל שהיא דרבנן הקלו להפריש למפרע מה שאין כן בחלת א"י שהיא מדאורייתא.
אלא שלדבריו, בזמננו, כשחלת ארץ ישראל חיובה מדרבנן, עולה השאלה אם גם בה יש ברירה.
סוגיה זו שנויה במחלוקת, כאשר השולחן ערוך (יו"ד סימן שלא, סעיף יא) סובר שיש ברירה בתרומות ומעשרות דרבנן, בעוד המהרש"ל (דיני ברירה פרק א, אות יג) ואף החזון איש (דמאי סימן טז ס"ק י) חולקים וסוברים שכיון שעיקרה מדאורייתא דנים את דין התרומות ומעשרות כדאורייתא.
אמנם מדברי השולחן ערוך (בסימן שכא, ובסימן תנז) וכן שאר הפוסקים, שסתמו שלא מהני הפרשה למפרע, משמע שלא חילקו בחלת א"י אף בזמן הזה. ואף שהשו"ע סבר שמהני ברירה בדרבנן, יש לבאר שסבר שאין הטעם שאוכל והולך ואחר כך מפריש משום ברירה, אלא מהטעמים האחרים דלהלן, או שסבר שלא מהני ההפרשה בסוף האכילה אלא כשחשב מתחילה שיפריש בסוף, ולא כששכח מלכתחילה ולא הפריש ורוצה לתקן למפרע. - החזון איש (דמאי סימן יג, ס"ק יד) ביאר שזהו תנאי בית דין, המאפשר הקדשת החלה למפרע. וקבעו חז"ל אותו רק בחלת חו"ל. ולדבריו, מובן שלא הוזכר בפוסקים שמהני אוכל והולך בחלת א"י אף שהיא מדרבנן, דלא תיקנו כן חז"ל אלא בחלת חו"ל שעיקרה מדרבנן.
- המהרי"ט אלגאזי (הלכות חלה פרק רביעי, אות מז, סק"ב), מבאר שכשתיקנו חז"ל הפרשת חלה בחו"ל, לא קבעו שהעיסה תיאסר כטבל לפני ההפרשה, משא"כ לגבי חלת א"י שהיא מדאורייתא. ולדבריו, נראה שאף בזמננו שגם חלת א"י היא דרבנן, בכל אופן לא תועיל הפרשה למפרע, שכל דתיקון רבנן כעין דאוריתא תיקון (כל מה שתיקנו רבנן כעין של התורה תיקנו), והעיסה טבל עד שלא הפרישו עליה חלה.
למעשה: בהפרשת חלה בחלת ארץ ישראל לאחר שכבר אכלו, העיקר להלכה כדעת השו"ע ורוב הפוסקים שלא מהני כלל בחלת ארץ ישראל.
אמנם, בתוספות יום טוב (גיטין פ"ג, משנה ח) משמע שלדעת הרמב"ם מהני להפריש למפרע אף על מה שאכל, וכן כתב הברכי יוסף (סימן כג, ס"ק א) שגם בארץ ישראל, אם שכח ולא הפריש לפני האכילה, יפריש ממה שנשאר, לתקן מה שאפשר על מה שאכל. וכעין זה כתב בחלת לחם (סי' ב, ס"ק כא) שבדיעבד אם שכח, יפריש ממה שנשאר, כדי להרוויח את הפוסקים שפסקו שמהני לתקן למפרע.
ובדרך אמונה (פ"ה מהלכות תרומות הלכה כד בבה"ל) כתב, שרבים מהאחרונים תמהו על דברי התוי"ט, שמבואר בכמה מקומות שלא מהני הפרשה למפרע לאחר אכילה, אלא בתרומת חו"ל.
וכתב הדרך אמונה שיש ליישב שגם לדעת התוי"ט לא תיקן את האיסור במה שכבר אכל, ומכל מקום יש עליו חיוב להפריש אחר כך, ולא גרע מתרומת חו"ל. ולמעשה הוכיח מדברי הרמב"ם שלא סובר כדברי התוי"ט, וסובר שאין צריך להפריש אחר כך על מה שכבר אכל, שלא מהני מידי, ולכן לא נזכר בשום מקום שיצטרך לעשר על מה שכבר אכל.
וממילא, במקרה של 'ברכת חתנים' על לחם שנאכל ללא הפרשת חלה, ההוראה למעשה היא שלא לברך, מחשש לברכה לבטלה.
אמנם אם כבר בירכו יש להליץ עליהם שאין זו ברכה לבטלה, שהרי חלת אר"י לרוב הפוסקים בזמן הזה היא דרבנן. ויש לצרף דעת הסוברים שמהני להפריש לאחר אכילה ונמצא שיש כאן נידון האם מברכים על ספק איסור דרבנן, שהרי על הצד שמהני ההפרשה לאחר אכילה אין כאן איסור כלל, ובספק איסור דרבנן כתב בכף החיים (סימן קצו, ס"ק סה) שאפשר לברך, אף על פי שבספק איסור דאורייתא כתב הפרי מגדים (סימן קצו, משב"ז סוס"ק א) שאין לברך, וכל זה בצירוף דעת הט"ז הנ"ל שאפשר לברך בכל פעם שאכל איסור בשוגג.
ראוי לציין כאן את אותם רבנים חשובים, העמלים וטורחים לסקל מכשולות מבני ישראל, ומשתדלים ומתאמצים בנפשם ומאודם, להפריש בכל יום חלה ומכוונים לתקן את כל העיסות ששכחו להפריש עליהם, אלא שכמובן רצונם וחפצם שלא יסמוך אדם על זה מלכתחילה. וכן מקפידים תמיד לומר שגם בדיעבד, מי ששכח יברר קודם האם אכן באותו יום נעשתה על ידם הפרשה זו, ולא יסמכו על כך שהדבר נעשה בקביעות כבר רבות בשנים. ומשכך אם קרה מקרה כדאי וראוי לברר הדבר, ואם אכן עשו כן באותו היום, הרי שהוברר שלא אכלו שום דבר איסור, והכל על מקומו בא בשלום.
לסיכום: יש להיזהר ולהקפיד על הפרשת חלה כדין לפני האכילה, ובמקרה של טעות, להתייעץ עם רב מוסמך לגבי ההתנהלות הנכונה בכל מקרה לגופו.
