מי נחשב עני לצדקה ומעשר עני?

נראה לברר בס"ד גדרי עני לעניין מתנות עניים וצדקה: א. מה הוא שיעור מאתיים זוז. ב. אלו צרכים נכללים במאתיים זוז. ג. לכמה זמן מספיקים מאתיים זוז. ד. האם גם עני לקבלת צדקה נקבע לפי מאתיים זוז. ה. דין מאתיים זוז חסר דינר. ו. דינים בנתינת מעשר עני. נביא תחילה את הדינים העולים, ואחר נברר את מקורותיהם.

הגאון רבי עזריאל אוירבך שליט"א

גדרי עני ודיני נתינת מעשר עני

א. שיעור עני של מאתיים זוז, יש לשער בכל דור לפי יוקר המחיה למזון וכסות.

ב. אם יש צורך נוסף מלבד מזון וכסות, גם זה נכלל בצרכיו שאם אין לו אותם חשיב עני.

ג. נראה שצורך של כבוד וכדומה שאינו סדר החיים של אדם, אינו נחשב צורך להחשיבו עני. אבל צרכי רפואה ונישואי בנותיו, נחשבים מסדר החיים.

ד. גם צורך אשתו ובניו המוטלים עליו, נחשב צורך [וצ"ע ברדב"ז].

ה. דין זה שמחשיבים גם שאר צרכים בכלל צרכיו, זה בין בצדקה ובין במתנות עניים.

ו. לדידן דאין לנו לקט שכחה ופאה, נחשב עני עד שיהיה מסודר בפרנסתו ולא רק לשנה זו.

ז. אברכי הכוללים המקבלים מלגה חודשית – דעת מרן הגרי"ש אלישיב שנחשבים מסודרים בפרנסתם, אע"פ שהנהלת הכולל לא מחויבת להם ע"פ דין, וכן משמע בערוך השולחן [אמנם בדרך אמונה כתב לא כן].

ח. אברך שהתקבל לכולל רק למספר שנים קצוב, וייתכן מאוד שלא ייתנו לו להישאר אח"כ, נראה דחשיב עני, וצ"ע.

ט. אחרי שאדם נחשב עני לפי הגדרים הנ"ל, יכול לקבל בבת אחת יותר מצרכיו הנ"ל.

י. אמנם יש בזה חילוק בין מתנות עניים לבין צדקה. במתנות עניים יכול ליטול בבת אחת כמה דבעי, אבל צדקה יכול ליטול רק כדי מחסורו או לצורך שנים הבאות.

יא. אין חילוק בין מקבל מאדם אחד סכום גדול בבת אחת, או מכמה אנשים שביחד מצטרפים לסכום גדול.

יב. גדרי בבת אחת – עיין משנ"ת בפנים.

יג. דעת רוב הפוסקים שאחרי שבא המעשר ליד העני יכול למכרו ולקנות בדמיו כל מה שרוצה.

יד. נחלקו הפוסקים האם אפשר לגבות מהעני את המעשר בחובו של העני מפני שעל דעת כן לא נתנו לו [ס"ס רנ"ג].

טו. בעה"ב הנותן מעשר עני צריך ליזהר לא לפרוע בו את חובו לעני, וכן שלא ליתן למצוות שמוטלות עליו בחוב, וגם לא תגמולין שדמו לפריעת חוב וכו’ – כמשנ"ת בפנים.

טז. דעת הב"ח שאין ליתן מעשר עני לכיס של צדקה, אבל רוב הפוסקים חולקים על זה. והורה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א להקל בזה.

ועתה נראה אי"ה לברר את מקורות הדינים, וזה החלי.

שנינו בפאה (ח, ח): "מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתיים זוז חסר דינר אפילו אלף נותנים לו כאחת הרי זה יטול". מבואר בזה, שמי שיש לו מאתיים זוז יצא מכלל עני.

א. מה הוא שיעור מאתיים זוז

1. ביאור הראשונים לדין מאתיים זוז – כתב הר"ש, הביאוהו גם האו"ז (הלכות צדקה) והמרדכי (פ"ק דב"ב), שזה שיעור הוצאתו במזונותיו ובמלבושיו לשנה. והוסיף הר"ש, שכן מצינו במשרה אשתו ע"י שליש שעולה לערך ק’ זוז לשנה, והני מאתיים זוז של עני היינו לו ולאשתו. אך שוב דחה זאת הר"ש, דלא ייתכן שהשיעור דמתני’ כולל את אשתו, כי גבי קופה ותמחוי המשנה לא כללה את אשתו, אלא השיעור מאתיים זוז הוא לאדם אחד.

והנה היה מקום לומר, שאחר שהר"ש חזר בו, א"כ שיעור מאתיים הוא ליותר משנה אחת, שהרי שיעור משרה אשתו ע"י שליש עולה לק’ זוז בערך. אבל בטור (יו"ד רנג) ובפירוש רע"ב ובפירוש הגר"א בשנות אליהו כתבו, שמאתיים זוז הוא שיעור לשנה, ונראה מדבריהם שזה שיעור ליחיד לשנה, שהרי הר"ש הוכיח דמתני’ משערת ליחיד ללא אשתו. וכן כתב המעשה רוקח על הרמב"ם שמאתיים זוז זה שיעור לשנה ליחיד ללא אשתו.

2. כיצד משערים מאתיים זוז בכל דור – נראה פשוט ששיעור זה לא משערים לפי כמה שווים בזמנינו מאתיים זוז כסף של חז"ל [כמו שדנים בשאר דיני התורה קידושין ופדיון הבן וכו’ כמבואר באבנ"מ ריש סי' כז], אלא משערים בזה לפי ערך המחיה בזמנינו למזון וכסות למשך שנה [ושאר צרכים כפי שיובא להלן]. וכן נראה מדברי הטור שם, שכתב: "ואפשר כי בימיהם ההוצאה הייתה מעוטה ואפשר להתפרנס ברווח של נ’ זוז, אבל האידנא אי אפשר, והכל לפי המקום והשעה".

3. השיעור מדאורייתא – מדברי הקרית ספר משמע ששיעור זה דמאתיים זוז אינו מדאורייתא. ומשמע בדבריו שמדאורייתא השיעור תלוי ב"כדי מחסורו אשר יחסר לו" לא רק לענין צדקה אלא גם לענין מעשר עני ושאר מתנות עניים [עי"ש בקרי"ס היטב שמשמע שעל כל הנזכר בפרק ט’ ברמב"ם כתב שזה דרבנן ולא חילק כלל, וביותר שכשביאר להלן שם דין מעשר עני לגבי עשיר העובר ממקום למקום כתב שגם זה בכלל כדי מחסורו.]

ונראה שיש לדקדק כן גם מדברי רש"י בב"ק (ז, א ד"ה מי שהיו) שהביא את המשנה בפאה וכתב "דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים" [וכן הוא גם בשאלת רבינו קלונימוס ותשובת רבינו אפרים שנביא להלן]. וקשה, אחר שכתב רש"י דלאו עני הוא אמאי כתב שוב ונמצא גוזל עניים, הרי מכיוון שאינו עני פשוט שלא שייך שיטול מתנות עניים.

אך לפי הנ"ל יש לבאר, שמדאורייתא אם חסר לו יכול ליטול כדי מחסורו אף אם יש לו יותר ממאתיים זוז שאינו עני גמור, ורק רבנן חששו להפסד העניים הגמורים ותיקנו שלא ייטול אלא עני גמור שאין לו מאתיים זוז, ולזה כיוון רש"י באמרו ונמצא גוזל עניים [וכבר עמד על דקדוק זה ברש"י בחידושי רא"ל מאלין זצ"ל, ויישב בדרך שונה קצת, ויובא בדברינו להלן בפרק ד].

עוד נראה קצת כדברי הקרי"ס שמדאורייתא לא תלי במאתיים זוז, כי הנה מצינו בכתובות (סח, א) נידון האם מחייבים את העני למכור כלי זהב וכסף, ואיתא שם סתירה בין שתי ברייתות ומתרצינן: "כאן קודם שבא לידי גיבוי כאן אחר שבא לידי גיבוי". ויש בזה כמה ביאורים בראשונים. הרי"ף ביאר, והובא גם ברא"ש וכן נקט האו"ז, שאם עדיין לא נטל צדקה בפרהסיא מגבאי של צדקה אין מחייבים אותו למכור, ואם כבר נטל צדקה בפרהסיא אז מחייבים אותו למכור. וסברת החילוק בזה בפשטות, שאין זה יפה כל כך לנגד הרואים שאדם בעל כלי כסף וזהב יתפרנס מצדקה ומתנו"ע, אבל אם נוטל בצינעא אין מחייבים למכור שאז אין הדבר ניכר כל כך. ונראה איפוא שחילוק זה הוא מדרבנן בעלמא, ואתי שפיר לדברי הקרי"ס הנ"ל [אמנם כמובן שאין מזה ראיה גמורה, שהרי יתכן שמדאורייתא אין מחייבים למכור לעולם ורק רבנן תיקנו במקום פרהסיא].

וקצת יש להעיר, דגבי מעשר עני לא נזכר כלל "עני" בתורה אלא גר יתום ואלמנה בפרשת ראה (דברים יד, כט). כמו"כ גם גבי שכחה לא נזכר עני בתורה בפרשת כי תצא (דברים כד, יט). אמנם גבי לקט ופאה כן נזכר עני בפרשת קדושים (ויקרא יט, י) ובפרשת אמר (ויקרא כג, כב), ועיין.

ב. אלו צרכים נכללים במאתיים זוז

הר"ש והר"ב כתבו ששיעור מאתיים זוז כולל מזון וכסות. והנה יל"ע, מה הדין אם יש לאדם זה צורך בדברים נוספים נחוצים, כגון רפואות או להשיא צאצאיו.

1. דברי רבינו אפרים – בראשונים (או"ז סי’ יד, מרדכי פ"ק דב"ב, ותשובות הרשב"א א, תתעד) מובאת תשובת רבינו אפרים וז"ל: "ומה שאמר מי שיש לו מאתיים זוז אם יכול ליטול צדקה, אומר אני הכל לפי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, דהא אשכחן דהוו מזלפין יין היו כופלין ד’ מאה זוז לפי מה שרגיל. ומיהו אם הוא יחיד לא יטול דהא אפילו מי שיש לו מזון ב’ סעודות לא יטול". מבואר מדברי רבינו אפרים, שמאתיים זוז אינו דבר קבוע בכל אדם, ואם עני זה צריך יותר לפי הרגלו או מחמת אנשי ביתו הרי שדינו שלא יצא מכלל עני ע"י מאתיים זוז, אלא לפי הסך שצריך לצרכו. ומה שחז"ל שיערו במאתיים זוז, היינו בסתם בני אדם, שצרכם הוא מזון וכסות, ולעולם יש להוסיף על המזון והכסות צרכים נוספים שיש לאדם הפרטי, כגון צרכי רפואה ולהשיא צאצאיו, כשיעור צרכו לשנה הקרובה.

כדברי רבינו אפרים מבואר גם בדברי הסמ"ג והסמ"ק (בב"י רנה, ובשו"ע וש"ך שם), וז"ל: "ובירושלמי אמרו כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כאילו שופך דמים, פירוש כגון זקן או חולה או בעל יסורין או יש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אלא כן יטול". מבואר להדיא שיש צרכים נוספים שאם אין לו אותם הוא עני, מלבד מזון וכסות.^[1]

2. ביאור הראיה ממזלפין יין – רבינו אפרים מוכיח כן מהעובדא בכתובות (סז, ב): "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורא. יומא חד שדרינהו נהליה ביד בריה, אתא אמר ליה לא צריך, אמר מאי חזית, חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר מפנק כולי האי עייפינהו (- כפל את הסכום) ושדרינהו נהליה". והנה נראה לבאר הראיה לפי קושיית המהרש"א שם בחידושי אגדות: "קשה, היאך קיבל הכפל כיון שכבר קיבל ד’ מאות זוז ונעשה עשיר. ודוחק לומר שכבר הוציא בו ביום יותר ממאתיים שלא נשארו מאתיים זוז" עכ"ל. ובמהר"ם שיף (שם) מיישב מתחילה שייתכן שהשליח עדיין לא נתן לו הד’ מאות זוז. ואח"כ כתב המהר"ם שיף שבמרדכי מבואר תירוץ לקושיית המהרש"א, והיינו שמכיון שהעני היה מפנק כולי האי הרי שאצלו המאתיים זוז משוערים בשמונה מאות זוז.

3. האם יש בזה חילוק בין מתנות עניים לבין צדקה – הנה דברי רבינו אפרים נאמרו לענין צדקה, שהרי השאלה שנשאל שם היתה לענין צדקה וכפי שנביא להלן בפרק ד. והנה יש לדון, מה הדין לענין מתנות עניים, לקט שכחה ופאה ומעשר עני: האם דינם שווה לצדקה, או אולי כיון שהמשנה אמרה כל שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט וכו’ ולא חילקה כלום, אין לומר שתלוי לפי פרנסתו, דא"כ נתת דבריך לשיעורין.

ונראה מדברי הטור והב"י שאין חילוק בין צדקה למתנות עניים. הטור (בסימן רנג) העתיק את לשון המשנה לענין צדקה, וז"ל: "יש לו מאתיים זוז או שיש לו חמישים שנושא ונותן בהם לא יטול מהצדקה כלל", וכתב על זה הב"י וז"ל: "ואע"פ שבמשנה לא אמרו אלא לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, כתב רבינו לא יטול צדקה כלל, משום דמשמע דכל שאינו נוטל את אלו אינו נוטל שום צדקה". מדבריהם משמע, שדין מעשר עני ומתנו"ע כדין צדקה לגמרי, והמשנה אמורה גם לענין צדקה. וא"כ לפי זה כשרבינו אפרים הרחיב את שיעור מאתיים זוז לכל אחד כדי פרנסתו, הרי זה בין לצדקה ובין למתנו"ע.

עוד יתכן להוכיח ששווה דינם של מתנות עניים לדין צדקה מהתוספתא בנדה (הובאה בסי’ רנא ג ברמ"א ובביאור הגר"א), דאיתא שם: "כל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני, ויש שנוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה". והנה, ביאור דברי הסיפא "מי שנוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה" מבארים האו"ז (צדקה כו) והמרדכי (פ"ק דב"ב) שמיירי בחבר עיר, והיינו "חכם המתעסק בצרכי ציבור ומחמת כן בני העיר מפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם נותנין לו מעשר עני בטובה שולחין בחזקת דורון וכבוד", וגנאי הדבר לתת לחבר עיר מקופה של צדקה אבל לתת לו מעשר עני מן הגורן אינו גנאי גדול, עיי"ש. עכ"פ מבואר, שמלבד חילוק זה אין חילוק בין צדקה למעשר עני, וכל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני.

אמנם, אין זו ראיה גמורה, כי הנה נביא להלן בפרק ד שהראשונים דנו אם גם גדר עני לצדקה תלוי במאתיים זוז, ודעת האו"ז (צדקה יד) שתלוי במאתיים זוז ומביא ראיות לכך. ויש לשאול, מדוע לא הביא ראיה גם מתוספתא זו, שהוא בעצמו מזכירה בדבריו להלן שם (בסי’ כו). ולכן היה נראה, שהתוספתא לא עוסקת בהגדרת עני, אלא כוונתה שבתוך האנשים הנחשבים "עני" יש עדיין נידון מי מקבל מעשר עני ומי מקבל צדקה, וכגון נידון האו"ז שם האם אריך לפרנס את אביו מצדקה, והאם עניים יכולים ליתן צדקה זה לזה. ולכן אין מתוספתא זו ראיה לגדר עני.

עוד נראה קצת שדין צדקה שווה לדין מתנות עניים, מלשון הסמ"ג והסמ"ק שהזכרנו (ב, א), שכתבו: "ובירושלמי אומר כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כאילו שופך דמים, פירוש כגון זקן או חולה או בעל יסורין או יש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אלא כן יטול". והירושלמי הוא בסוף פאה, ובפשוטו מיירי בין לענין צדקה ובין לענין מתנות עניים, כפי המשניות דסוף פאה.

גם בקונטרס של ר"ז שפירא ז"ל שנדפס ע"פ החזו"א כתב בגדר עני לענין מעשר עני את לשון הטור בצדקה שנביא להלן: "כל שאינו מסודר בפרנסתו" וכו’, ונראה איפוא שהגדרים שווים.

וזיכנו ד’ לשאול את פי מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) [זצוק"ל], והשיב שאין חילוק כלל, וגם למעשר עני יש להרחיב את שיעור מאתיים זוז לפי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

4. חילוק בין צרכים לבין "עבד רץ לפניו" – ועתה יש לברר אלו צרכים נכללים במה שכתב רבינו אפרים "הכל לפי פרנסתו".

והנה הזכרנו (בס"ק א) את לשון הסמ"ג והסמ"ק, וז"ל: "כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כאילו שופך דמים, פירוש כגון זקן או חולה או בעל יסורין או יש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אלא כן יטול". והובא בשו"ע ובש"ך שם. מבואר בזה שרפואה ולהשיא בנותיו הרי הם בכלל הצרכים שמחשיבים אותו לעני.

והנה איתא בכתובות (סז, ב): "אשר יחסר לו אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא ורץ לפניו שלשה מילין". וכתב בחידושי רא"ל מאלין זצ"ל (ב"ק ז) שאם לעשיר חסר קצת ממה שרגיל, מסתברא שאין חיוב צדקה לתת לו את הרגלו, שזהו בכלל מה שאמרו בכתובות (שם) אי אתה מצווה להעשירו. אלא דווקא בעני שכבר הגיע למידה זו ליטול צדקה, בזה אמרה תורה שהשיעור עד כמה צדקה יש לתת לו – עד כדי שיקבל את מה שהיה רגיל לו. וכתב שכל זה בבת אחת, דאם קיבל מתחילה עד מאתיים זוז כבר חשיב עשיר ושוב לא יוכל ליטול טפי עד כדי מחסורו. וכדבריו מצאנו גם בספר הערות למסכת כתובות למרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) [זצוק"ל] שכתב בפשיטות כסברא זו, והשיג על מעשה ידוע על אחד מגדולי אדמורי"ם זצ"ל שחלק כבוד לאחד שבא לבקרו באופן מיוחד בהסבירו פשר הדבר, כי כשם שמצוה לתת לעני סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו אף שאינו אלא שטות וכבוד מדומה, מ"מ מצוה לתת לו כפי הנצרך לו, כן הוא הדבר באיש זה שמחסורו הוא להיות למכובד על הבריות, לכן מצוה לכבדו להעניק לו כדי מחסורו. והשיג ע"ז מרן הגרי"ש שמכיון שאינו עני אין מצוות צדקה לתת לו רק את מה שחסר לו.

ולפי סברא זו צ"ב, שהרי בראשונים כאן מתבאר שבכלל מאתיים זוז גם שאר צרכיו שרגיל להם כגון רפואה ולהשיא בנותיו, וביותר שאף זילוף יין שהוא רק למעונגים, הרי זה עושהו לעני כמבואר מראיית האו"ז ממעשה דמר עוקבא.

ונראה שיש לחלק בין שני סוגי צורך. יש צורך שהוא מסדר החיים של האדם, וזה דומה למזון וכסות כי הוא צורך קיומי לאדם, וכגון הוצאות רפואה והוצאות נישואי צאצאים, שכל זה נחוץ לסדר החיים. וגם זילוף יין לאדם שמפונק זה נחוץ כשאר סדר החיים שלו. רק ענינים של כבוד, כגון עבד לרוץ לפניו, גם אצל מי שרגיל בהם הם רק נוסף על סדר החיים, ואינם ממש צורך קיומי. ולכן ענינים אלו הם רק בגדר "כדי מחסורו" ולא נכללים במאתיים זוז.

וזיכנו ד’ לשאול בזה את פי מרן הגריש"א (שליט"א) זצוק"ל והסכים לחילוק זה.

5. פרנסת אנשי ביתו – מבואר מלשון רבינו אפרים, שגם צורך אנשי ביתו חשיב צורך המחשיבו לעני. וכן מבואר מדברי הסמ"ג והסמ"ק שצורך להשיא בנותיו מחשיבו עני. גם מדברי הר"ש על המשנה בפאה מבואר כן, שכתב בתחילה ששיעור מאתיים זוז כולל את אשתו. ואף שלבסוף הדר ביה שמאתיים זוז כולל רק את צרכו שלו, אבל עכ"פ מבואר שצורך אשתו מהני להחשיבו עני.

ויש לעיין בזה בדברי הרדב"ז שמביא הפת"ש (בריש סי’ רנג), וזה לשונו: "… בנידון דידן הכל יודעים שיש לו יותר ממאתיים זוז והוא מחזר משום פרנסת אשתו ובניו נותנין לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה …", עיי"ש. מבואר בדבריו, שאם יש לו עצמו מאתיים זוז ומחזר משום פרנסת אשתו ובניו אין זה בכלל עני, ומותר לו לקבל רק אם הנותנים יודעים שאינו עני ולא ימעטו עי"ז לשאר עניים. וזה לכאורה דלא ככל הראשונים הנ"ל.

ובדרך אמונה בביאוה"ל תמה בזה מצד אחר, שאמאי לא יוכל האבא ליטול עבור אשתו ובניו, ומה גרע מגבאי צדקה. דדווקא במתנות עניים יש דין שאין לזכות לצורך עני אחר [דילפינן "לא תלקט לו לעני" – (ב"מ ט, ב)], אבל בצדקה הרי מהני גבאי צדקה. וצ"ע.

ג. לכמה זמן מספיקים מאתיים זוז

1. שיעור לשנה – הזכרנו לעיל (א, א) את דברי הר"ש, שהביאוהו גם האו"ז (הלכות צדקה) והמרדכי (פ"ק דב"ב), שמאתיים זוז הנזכר במשנה הוא שיעור הוצאתו במזונותיו ובמלבושיו לשנה. וכתבנו, שאמנם היה מקום לומר שאחר שהר"ש חזר בו שאין השיעור כולל את אשתו א"כ שיעור מאתיים הוא ליותר משנה אחת [שהרי שיעור משרה אשתו ע"י שליש עולה בערך לק’ זוז לשנה], אבל בטור (סי’ רנג) ובפירוש רע"ב ובפירוש הגר"א בשנות אליהו כתבו שמאתיים זוז הוא שיעור לשנה, ונראה מדבריהם שזה שיעור ליחיד לשנה, שהרי הר"ש הוכיח דמתני’ משערת ליחיד ללא אשתו. וכן כתב המעשה רוקח על הרמב"ם שמאתיים זוז זה שיעור לשנה ליחיד ללא אשתו.

2. הטעם לשיעור שנה – והנה הסברא מדוע משערים לשנה דווקא מבוארת בטור, שזה מפני שבכל שנה מצויין לקט שכחה ופאה. טעם זה כתב גם הגר"א בשנות אליהו. ויש להעיר, הרי מעשר עני לא מצוי בכל שנה אלא רק בשלישית ובשישית. וצריך לומר, שמכל מקום מצויין לקט שכחה ופאה, ולכן תהיה הפרנסה מצויה מהן בשנה הבאה.

אמנם יש לעיין הרי מתנו"ע הן אוכל ולא כסות, ובכל זאת חז"ל שיערו דמי שאין לו כסות הרי הוא עני ויוכל ליטול מתנו"ע, וא"כ צ"ב סברת הטור והגר"א שע"י המתנות עניים יתפרנס לשנה, הרי אין זה מספיק לכסות, והיה צריך לשער שיעור מזונותיו בשנה, ושיעור כסות לזמן שונה.

ובהכרח צריך לומר, שמתנות עניים מפרנסים את העניים גם לכסות, והיינו שיימכרו את המתנות וייקנו בכסף כסות. וכן מצינו בב"מ (עב, ב) לגבי שערי השוק שהיה שער הלקוטות שהוא הזול שבשערים, ופירש בשטמ"ק בשם ר"ח שלקוטות היינו עני המלקט לקט שכחה ופאה. ומבואר מזה שהעניים היו מוכרים את המתנות, והדבר היה רגיל עד כדי שהיה לזה שער מיוחד.

אמנם, יש נידון לגבי מעשר עני אי שרי לעני למכרו, אבל עכ"פ למזון וכסות נראה דשרי למכרו לכו"ע, ויבואר ענין זה בדברינו להלן בפרק ו.

3. סברת הטור שבזה"ז חשיב עני גם כשחסר לו לשנים אחרות – כתב הטור: "ויש אומרים שלא נאמרו כל השיעורים הללו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקים מעשר עני בכל שנה, והיו נוטלין לקט שכחה ופאה, לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול, לפי שיכול לעבור בהם שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה יחיה, אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד כדי שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח. תדע לך, שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן שאז אפילו אם יש לו חמישים זוז לא יטול, לפי שאפשר לו להתפרנס מן הרווח, אלמא הכל לפי הענין … והכל לפי המקום והשעה".

מבואר בדבריו, שהאידנא בטל הטעם לשער שיעור עני לפי שנה, ולכן עד שלא יהיה מסודר בפרנסה עם ריוח שמספקת לו לשנים הבאות עדיין הוא בגדר עני. וכבר הזכרנו (ג, ב) שגם הגר"א בשנות אליהו כתב שהסיבה שאזלינן לפי שנה היא משום שבכל שנה מצויין לקט שכחה ופאה, כסברת הטור.

ונראה שסברא זו של הטור חולקת על רבינו אפרים והאו"ז שנביא להלן בפרק ד, שכתבו לענין צדקה שהשיעור תלוי במאתיים זוז, והרי הם מדברים בזה"ז שאין מתנות עניים מצויין. גם ברמב"ם משמע קצת לא כסברא זו, דהביא בסתם את הדין של מאתיים זוז בלי חילוק.

והנה השו"ע (בסי’ רנג) הביא מתחילה את דברי הראשונים שתלו במאתיים זוז, ואח"כ כתב דעת הטור בשם יש אומרים, וסיים שאלו דברים של טעם. וכן כתב לדינא בקונטרס של ר"ז שפירא ז"ל שנדפס ע"פ הוראות החזו"א שכל שאין מסודר בפרנסתו מקרי עני.

והנה בדברי הקונטרס הנ"ל מבואר, שלא רק לענין צדקה מהניא סברא זו, אלא גם לגבי מעשר עני ומתנו"ע. ואף שהתנא כייל לנו כל מי שיש לו מאתיים זוז וכו’ היינו בימיהם, וכנ"ל. וכבר הארכנו לעיל (ב, ג) דאין לחלק בגדרי עני בין צדקה לבין מתנו"ע.

ולפי זה נמצא חידוש גדול, שגם אדם שיש לו ממון כדי קיומו כמה שנים עדיין חשיב עני, דכל שאין קיומו מסודר לו בצורה סבירה, הרי הוא בגדר עני [וקצת צ"ב בדרך אמונה בביאוה"ל שהתיר לקחת צרכי שנה זו ולא יותר עי"ש במסקנת דבריו, ולכאורה לפי מה דקי"ל כהטור היה ראוי להתיר יותר וכנ"ל.]

4. דין אברכי כוללים – בדרך אמונה (מתנו"ע ט) בביאוה"ל כתב לענין אברך כולל, שאם הנהלת הכולל התחייבה לשלם לו הרי זה מסודר בפרנסתו. אבל אם לא התחייבה לו ההנהלה חיוב ע"פ דין וכמו שמצוי שקורים לזה "מילגה" הרי זה עני, אף שלמעשה משלמין לו בכל חודש.

אמנם מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) [זצוק"ל] לא הסכים לזה, וכנראה סברתו, דאף שאין חיוב ע"פ דין, מ"מ מכיוון שהדרך היא לשלם בכל חודש, גם זה נחשב מסודר בפרנסתו.

ונראה שכדברי הגרי"ש מבואר בערוה"ש. דהנה בשו"ע (רנא, יג) בהגהה כתב, וז"ל: "ואין לפרנס הרב שבעיר מכיס של צדקה דגנאי הוא לו וגם לבני העיר, אלא יעשו לו ספוק ממקום אחר. אבל כל יחיד יוכל לשלוח לו מצדקה שלו, וזהו דרך כבוד", עכ"ל. ומקור הדברים מהתוספתא (נדה ו) "כל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני, ויש שנוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה". ומבאר האו"ז (צדקה כו) והמרדכי (פ"ק דב"ב) שהסיפא דמי שנוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה מיירי בחבר עיר, כלומר "חכם המתעסק בצרכי ציבור ומחמת כן בני העיר מפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם נותנין לו מעשר עני בטובה שולחין בחזקת דורון וכבוד", וגנאי הדבר לתת לחבר עיר מקופה של צדקה אבל לתת לו מעשר עני מן הגורן אינו גנאי גדול. מבואר דמיירי בכה"ג שאין מתחייבים לו חיוב ממוני, אלא שולחין לו את הצדקה כמין מתנה [ואדרבה, אי היה חיוב ממוני היה אסור גם ליחיד לשלוח מכספי צדקה, דהוי פריעת חוב], ואמרו חז"ל דאין לעשות כן מכיס צדקה אלא או ממעשר עני או מצדקה של יחידים. וכתב ע"ז בערוה"ש: "ואין לשאול אחרי שעושין לו סיפוק, למה לו צדקה, די"ל כגון שאין מספיק לו הסיפוק לכל צרכיו. ומזה יש ללמוד דמצדקה יכולין ליתן אפילו על מי שצריך הוצאה מרובה בהרחבה", עכ"ל ערוה"ש. הנה מבואר בדבריו, שאילו היה מספיק לו הסיפוק הזה כבר היה אסור לתת לו צדקה, אע"פ שהרי אין בינו לאנשי עיר הסכם ממוני אלא נותנים רק בחזקת דורון וכבוד.

אמנם זה יש לדון במה שמצוי שהכולל מקבל אברכים למספר שנים קצוב בלבד, והרי לפי מה דקי"ל כסברת יש אומרים שבטור, הרי כה"ג לא חשיב מסודר בפרנסתו לשנים הבאות. וצ"ע.

ד. האם גם עני לקבלת צדקה נקבע לפי מאתיים זוז

1. הנה המשנה דיברה לענין מתנות עניים, ולא נזכר במשנה כלל מהו גדר עני לענין צדקה. ודיברו בזה הראשונים ז"ל:

באו"ז (הלכות צדקה יד) ובשו"ת הרשב"א (א, תתנב) ובמרדכי (פ"ק דב"ב) איתא: "שאל רבי קלונימוס ברבי משה את רבי אפרים ברבי יצחק, מי שיש לו מאתיים זוז אם יכול לקבל צדקה, האם דינו דומה לדין לקט שכחה ופאה ומעשר עני או שמא אינו דומה". וכתב רבינו קלונימוס ב’ חילוקים בין מתנות עניים לבין צדקה: [א] "בהני  (-מתנות עניים) גוזל את העניים משום דבעה"ב לא יתן להם עוד ונמצא שנטילתן גזל הוא, אבל צדקה אינו גוזל את העניים דאם נתן לו בעה"ב חייב ליתן גם לאחר, ואם ממעט את מתנתם שע"י מתנתם ימעט מתנדב אחר (כלומר, ימעט את הנדבה לאחר) אין בזה משום גזל". [ב] "וגם לקט שכחה ופאה של עניים הוא אבל מעות שהוא נוטל אינם של עניים".

רבינו אפרים השיב שאין חילוק בין פאה לבין צדקה ובתרוויהו חשיב גוזל עניים, וליתא להנהו חילוקים. האו"ז, לאחר שהביא דבריהם, כתב להסכים עם דברי רבינו אפרים, וכן כתבו לדינא הטור והשו"ע בסי’ רנג.

ונראה דגם הרמב"ם סובר כן, שהביא דין זה (מתנו"ע ט, יג) וז"ל: "מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי. היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה. היו לו מאתים זוז אע"פ שאינו נושא ונותן בהם או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר …". והנה הרמב"ם הזכיר גבי דין מאתיים זוז את לקט שכחה ופאה ומעשר עני ולא הזכיר צדקה, אבל הרי כל פרק זה עוסק בדיני צדקה ותמחוי וכו’, ולכן נראה שכוונת הרמב"ם להביא דין מאתיים זוז גם לענין צדקה, ומה שלא הזכיר כן הרמב"ם להדיא, י"ל שלשון המשנה נקט. אבל עכ"פ נראית דעתו כדעת רוב הראשונים שגם צדקה תליא במאתיים זוז.

2. ביאור סברות רבינו קלונימוס שבצדקה אין גזל עניים – הנה החילוק השני של רבינו קלונימוס מובן מאוד, שצדקה היא אינה ממון עניים, משא"כ מתנות עניים. אבל החילוק הראשון צ"ב. ואולי כוונתו שמה שממעט מתנתם זה רק גרמא ולא בידיים. אבל יותר נראה בכוונתו שמה שבמתנות עניים חשיב גוזל עניים אינו מפני שממעט את לקיטתם, כי אין לעניים כלל זכות ליטול כמות מסויימת, שזה תלוי גם בכמה ילקטו שאר עניים ובכל מיני סיבות. אלא מה דחשיב גוזל עניים היינו מפני שלוקח מהם את עצם הזכות שיש להם במתנות, והרי בכל חיטה וחיטה יש להם זכות לנטלה. אבל גבי צדקה אין נטילתו לוקחת משאר העניים את הזכות לקבל צדקה, כי הרי גם מי שכבר נתן לעני אחד עדיין חייב לתת גם לעני אחר. ומה שבגלל שנטל העני הראשון ממעט הנותן את הצדקה לעני אחר אין זו גזילה, כי מעולם לא הייתה לעני זכות על כמות המתנה, שזה תלוי בבעה"ב כמה כבר נתן לאחרים וכמה יש לו ליתן. כל זכותו הייתה שחייבים ליתן לו, וזכות זו עדיין נשארה לו.

והנה החולקים על רבינו קלונימוס – רבינו אפרים ושאר הראשונים – נראה דסברי, שמכיון שעי"ז מקפח את העניים, הרי זה כעין גזילה. ויבואר היטיב לפי מה שכתבנו לעיל  (א, ג) שכל שיעור זה דרבנן.

3. ביאור מה שסבר רבינו קלונימוס שגם ביש לו מאתיים זוז יטול מן הצדקה – וצריך ביאור מה היתה דעתו של השואל רבינו קלונימוס, הרי אם יש לו יותר ממאתיים זוז לכאורה כבר אינו עני, ומאי טעמא יטול צדקה. ויש לבאר בזה ב’ מהלכים:
א] בחידושי רא"ל מאלין זצ"ל (ב"ק ז) מפרש שמיירי ביש לו מאתיים זוז, אבל עדיין חסר לו כדי מחסורו לפי רגילותו, ולענין מתנות עניים בעינן דווקא עני ואז יכול ליטול עד שיעור של כדי מחסורו, אבל לענין צדקה הסתפק רבינו קלונימוס, דאולי אף שאינו עני יוכל ליטול משום כדי מחסורו לבד, והטעם מפני שאינו גוזל עניים בזה. וענה לו רבינו אפרים שאין חילוק בזה, וגם בצדקה אינו יכול ליטול משום כדי מחסורו בלבד, ורק אם הוא עני אז יכול ליטול עד שיעור של כדי מחסורו.

ב] אמנם היה מקום לומר ביאור אחר בשאלת רבינו קלונימוס. דהנה התבאר לעיל (אות ג) ששיעור מאתיים זוז הוא שיעור לשנה, ולפי"ז יש לפרש ששאל רבינו קלונימוס, דכיוון שבצדקה אינו גוזל עניים שמא יוכל ליטול אף לשנים אחרות. וענה לו רבינו אפרים שגם בצדקה הוא גוזל עניים, ולכן גם בצדקה אינו יכול ליטול אלא כדי שנה זו. וראיה לפירוש זה, דהנה רבינו אפרים מסיים בתשובתו "הכל לפי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו … ומיהו אם הוא יחיד לא יטול דהא אפילו מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול". והנה לגבי תמחוי הכוונה שמי שיש לו להיום לא יטול למחר, ומזה מביא רבינו אפרים ראיה דה"ה לענין שאר צדקה, ומבואר מזה דענין השאלה הייתה ליטול לזמן הבא, והיינו לענין שנה הבאה. וכפירוש זה נקט בדרך אמונה בביאוה"ל.

4. ביאור ראיית רבינו אפרים מתמחוי – הנה רבינו אפרים הוכיח דבריו מתמחוי, וזה לשונו: "הכל לפי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו … ומיהו אם הוא יחיד לא יטול, דהא אפילו מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול". וצ"ב הראיה מתמחוי, שהרי תמחוי היא קערה של מזון שגבו מאנשי העיר, ואם כן דמי ללקט ופאה שזה כבר ממון עניים והנוטל גוזל עניים, ומה ראיה מזה לסתור סברות רבינו קלונימוס לענין צדקה.

ואולי יש לומר, שהמזון שבתמחוי אינו ממון עניים. וכן משמע בתוס’ בכתובות (סח, א ד"ה כאן) שכתבו לחלק בין נוטל מלקט שכחה ופאה שהם דברים של הפקר, לבין נוטל מקופה של צדקה שזה אינו הפקר [ולכן מחמירינן עליו שצריך למכור כליו עי"ש]. ובפשטות נראית כוונת דבריהם, שהכסף שקופה של צדקה אינו הפקר לעניים, אלא שייך עדיין לבני העיר.

באור שמח (ריש הלכות מתנו"ע) ביאר דברי תוס’ אלו קצת באופן אחר, שאמנם הממון שבקופה הוא כבר ממון עניים, אבל אם נגמר הכסף שבקופה ועדיין לא ספקו העניים, מחויבים בני העיר להוסיף עוד צדקה, ולכן יש לאנשי העיר זכות ותביעה שלא לבזבז את הממון שבקופה של צדקה.

עכ"פ לפי שני הביאורים יש לדמות קופה של צדקה וה"ה תמחוי לסברות ששאל רבינו קלונימוס שאין זה גוזל מתנו"ע: אם ננקוט שהממון שבתמחוי ובקופה אינו של עניים יש בזה את שתי הסברות של רבינו קלונימוס, ואם ננקוט כביאור האו"ש יש בזה עדיין את הסברא הראשונה של רבינו קלונימוס, שאין הנטילה מאבדת את זכותם של שאר העניים.

5. ראיות האו"ז שגם בצדקה איכא גזל עניים – האו"ז מוכיח כדברי רבינו אפרים שגם בצדקה איכא גזל עניים, מהמעשה המובא בירושלמי: "מעשה בתלמיד שהיה לו מאתיים חסר דינר, ובעי רבי למזכי ביה מתנה גדולה, אתא ההוא מרבנן ואשלמיה למאתיים, שמע רבי אמר מכת פרושים נגעה בו, אמר לחד מרבנן זיל חסריה והב ליה רבי ההוא מתנה", מוכח שגם בצדקה איכא לדין מאתיים זוז. אמנם כבר מעירים בזה (בספר חו"ב ובדרך אמונה) שגירסתנו בירושלמי שזה היה מעשר עני, וכן גירסת תוס’ בסוטה (כא, ב ד"ה זה) וכפתור ופרח (מד) ומהר"י בן מלכי צדק (פאה ח), ולפי זה אין ראיה מהירושלמי לצדקה.

עוד מוכיח האו"ז כדבריו מפ"ק דחגיגה (ה, א): "'אז תמצאנה אותו רעות רבות וצרות' – אמר שמואל זה הממציא מעות לעני בשעת דחקו". וצריך ביאור למה ממציא מעות אינו רצוי, ומפרש האו"ז דמיירי באופן שיש לו מאתיים חסר דינר, וכעובדא דרבי, שע"י שממציא לו מעות מפסידו ממתנה מרובה. והנה כל זה אתי שפיר רק אם גם צדקה תליא בדין מאתיים זוז, אבל אם בצדקה יכול ליתן אף ביותר ממאתיים זוז, אם כן מאי חסריה לעני. [ויל"ע אולי מיירי מכדי מחסורו הנוסף וכו’]

6. ראיה מתוספתא דנדה – בתוספתא (נדה ט) איתא: "כל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני, ויש שנוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה", [וכבר הובאה בדברינו לעיל (ב, ג; ג, ד). ומבאר האו"ז (צדקה כו) והמרדכי (פ"ק דב"ב) דמי שנוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה היינו חבר עיר, כלומר "חכם המתעסק בצרכי ציבור ומחמת כן בני העיר מפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם נותנין לו מעשר עני בטובה שולחין בחזקת דורון וכבוד", והרי זה גנאי לתת לחבר עיר מקופה של צדקה, אבל לתת לו מעשר עני מן הגורן אינו גנאי גדול. עכ"פ מבואר, שמלבד זה אין חילוק בין צדקה למעשר עני, וכל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני. הרי מפורש, שגם צדקה תליא במאתיים זוז. ואמנם צ"ב מדוע לא הביא האו"ז [בנידו"ד האם צדקה תליא במאתיים זוז סי’ יד] גם ראיה זו. ולכן כבר כתבנו לעיל (ב, ג) שיתכן שכל התוספתא מדברת על האנשים שהם "עני" מי מהם ראוי ליטול מעשר וצדקה [כגון נידוני האו"ז לעיל מינה האם לפרנס אביו העני מצדקה ומעשר וכגון עני הנותן לעני] ואין התוספתא עוסקת כלל בגדרי בגדרי עני, ולכן אין ממנה ראיה.

7. באופן שאינו גוזל עניים – כתב הרדב"ז (ב, תשיד), הביאו הפת"ש (סי’ רנג), וז"ל: "דלא אמרינן מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול מן הצדקה היינו מקופה של צדקה או מהיחידים בתורת צדקה שהרי בעה"ב הנותן לעני זה לא יתן לעני אחר ונמצא גוזל את העניים, אבל בנידו"ד שהכל יודעים שיש לו יותר ממאתיים זוז והוא מחזר משום פרנסת אשתו ובניו, נותנין לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה …". ונראה לפרש כוונתו, שבאמת מקיים בזה מצוות צדקה, וכמו שהתבאר שרבינו קלונימוס סבר שצדקה כלל אינה תלויה במאתיים זוז, וכל מה שחלקו עליו זה בגלל סברת גוזל עניים, וא"כ בכה"ג שלא גוזל עניים הרי זו צדקה כשרה וגמורה. ומה שכתב הרדב"ז "בתורת מתנה ולא בתורת צדקה", נראה שכוונתו רק לאפוקי שאין זה יכול להיחשב לו צדקה שכבר חייב בה, כגון שלא שילם את חובתו לצדקה או שנדר מכבר לתת צדקה. ועדיין למעשה צ"ע.

אמנם, נראה פשוט שכל דברי הרדב"ז הם דווקא כשנותן לו משום כדי מחסורו, או שנותן צרכו לשנים הבאות, וכסברת רבינו קלונימוס שביארנו לעיל (בס"ק ב). אבל יותר מזה אין סיבה ליטול צדקה.

8. שיטת רש"י – הבאנו לעיל (א, ג) את הקושיא ברש"י בב"ק (ז, א) שכתב גבי מי שיש לו מאתיים זוז "דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים", שאחר שכתב רש"י דלאו עני הוא אמאי כתב שוב ונמצא גוזל עניים, הרי מכיון שאינו עני פשוט שלא שייך שיטול מתנות עניים, ותירץ ע"ז בחידושי רא"ל מאלין זצ"ל, שכוונת רש"י לאפוקי צדקה שגם מי שיש לו מאתיים זוז נוטל צדקה, ורק במתנות עניים יש דין שמי שיש לו מאתיים לא יטול משום גזילת העניים. לפי זה עולה שדעת רש"י כדעת רבינו קלונימוס. ולכאורה יש להעיר על זה משבת (קיח, א) לגבי הדין שמי שיש לו י"ד סעודות לא יטול מהקופה, שכתב רש"י שזה משום שגוזל עניים. והרי בדברי רבינו אפרים מבואר שבקופה ותמחוי ישנן לסברות רבינו קלונימוס שאין זה גוזל עניים, כדביארנו לעיל (ס"ק ד), ואם רש"י סובר כרבינו קלונימוס, הרי שהיה צריך ליתן טעם אחר מדוע לא יטול מן הקופה והתמחוי. וא"כ נראה דסובר כרבינו אפרים.

וליישב את דברי רש"י בב"ק כבר כתבנו לתרץ לעיל (א, ג), שלא שסבר רש"י כרבינו קלונימוס, רק האמת קאמר שהסיבה שלא יטול זה לא מפני שאין לו צורך, כי הרי צריך לשנים הבאות או לכדי מחסורו, אלא מפני שמקפח עי"ז שאר עניים. ובפרט לפמש"כ לעיל (א, ג) שמדאורייתא יכול ליטול ורק רבנן תקנו שלא יטול שהוצרך רש"י לומר כן.

ה. דין מאתיים זוז חסר דינר

עד כאן עסקנו בגדרי עני. אמנם עתה יש לדון באדם שדינו "עני", עד כמה מותר לו לקבל. ובזה שנינו בפאה שם: "היו לו מאתיים זוז חסר דינר, אפילו אלף נותנים לו כאחת, הרי זה יטול".

ביאור "אלף נותנין" – נאמרו בזה ב’ פירושים. רש"י בב"ק (ז, א) כתב: "אפילו נותנין לו שוה אלף זוז בפעם אחת". וכן מדייק בפירוש מלאכת שלמה על המשנה מדברי הטור. אבל המלאכת שלמה מצדד בזה פירוש אחר שה"אלף" קאי לא על הזוזים אלא על הנותנים, והיינו אפילו אלף בני אדם נותנים לו בבת אחת כל אחד פחות ממאתיים זוז הרי זה יטול. וכן נקט הגר"א בשנות אליהו כפירוש זה. אמנם, נראה מדברי המלאכת שלמה שאין כאן מחלוקת לדינא ושני הדינים אמת, אלא שאלף בני אדם זו רבותא טפי שלא אמרינן בזה אי אפשר לצמצם [ובאמת שכן מוכח מהסוגיא בב"ק ז, גבי מי שאינו מוצא למכור קרקעותיו מאכילין אותו מעש"ע עד מחצה, ומקשינן "אפילו טובא ליספי ליה" וכו’ והיינו שייתנו לו טפי ממאתיים בבת אחת, ולא משמע כלל לפרש שקושיית הגמרא דווקא בכמה בני אדם, כי אם כן מה הקושיא, נימא שהברייתא לא דיברה בכה"ג שיש כמה בנ"א עי"ש. אמנם כל זה רק לפי הפירוש שמיירי שם בעני ולגבי מאתיים זוז, אבל יש עוד פירושים אחרים בסוגיא ולפי"ז ליכא ראיה].

גדר בבת אחת – כתב האו"ז, וז"ל: "והרב ר’ שלמה הכהן הגרסן זצ"ל היה אומר שכשאדם נודד למרחקי ארץ להביא טרף לביתו כל זמן שלא ישוב הוי כפעם אחת". האו"ז חולק עליו וכתב "ובעיני נראה עד מקום שחישב להתנודד ולהתרחק הוי כפעם אחת". והיינו, שר’ שלמה הכהן סבר שגם אם מתחילה חשב לנסוע רק עד מקום מסוים ולבסוף נמלך והמשיך עדיין חשיב בבת אחת, והאו"ז חולק וסובר שאזלינן לפי מה שקבע במחשבתו ביציאתו מביתו. דברי האו"ז מועתקים במרדכי פ"ק דב"ב, ופסקם הרמ"א בסי’ רנ"ג. אמנם בביאור הגר"א כתב שזה צ"ע, ויש לעיין מה כוונתו להשיג ע"ז. ובערוה"ש שם כתב דאפשר שכוונת הגר"א שמשנה ח’ "מי שיש לו מאתיים זוז" קאי גם על משנה ז’ דלעיל "לעני העובר ממקום למקום", משמע שכה"ג לא חשיב פעם אחת.

כל זה אמור בראשונים לענין צדקה, ולכאורה ה"ה לענין מתנו"ע [ועיין עוד בסברות בזה ברדב"ז (ב, תשיד)].

בדרך אמונה משמע שמגבית שנעשית לצורך העני חשיב בבת אחת [שביאר כן את הדין של מותר עניים], עיי"ש.

מאתיים זוז חסר דינר לענין צדקה – בדברי האו"ז הנזכר מבואר שגם גבי צדקה הדין שאם יש לו פחות ממאתיים זוז יכול לקבל אפילו מתנה מרובה. וכן כתב התוי"ט (פאה פ"ח) שהדין שמי שיש לו מאתיים חסר דינר יכול ליטול אפילו אלף זוז נאמר גם לענין קופה של צדקה ולענין תמחוי, שאם חסר לו מקצת מהסעודות יכול ליטול אפילו יותר ממה שחסר לו [והביא ראיה מרש"י בשבת אך זה צ"ב, וכבר עמד בזה בספר משנת יעקב].

עד כמה יכול ליטול ויש לעיין מהו השיעור של "אלף זוז" שיכול ליטול

והנה בחידושי רא"ל מאלין זצ"ל על הסוגיא בב"ק ז’ ביאר שהנה מצינו ב’ גדרים בצדקה ומתנו"ע: מאתיים זוז, וכדי מחסורו אפילו עבד לירכב לפניו וכו’. ולכאורה אחר השיעור כדי מחסורו מהו שיעור מאתיים זוז? [וכנראה לא ניח"ל ליישב רק שזה מדאורייתא וזה מדרבנן כדהבאנו לעיל בפרק א’ מדברי הקרי"ס] – ומבאר רא"ל זצ"ל שצדקה לא יטול אלא עני גמור שאין לו מאתיים זוז, ואם יש לו מאתיים זוז אף שחסר דברים שרגיל אליהם אין זה בכלל עני ואינו רשאי ליטול. רק מי שהוא עני ונוטל צדקה רשאי ליטול בבת אחת עד כדי מחסורו אשר רגיל אליו. והנה רא"ל אומר כן לגבי צדקה, אך מתבאר מדבריו שדעתו כן גם לגבי מתנות עניים, שהרי בא בזה לבאר את דברי רש"י גבי מתנו"ע, עי"ש. ומבואר בדבריו לפי"ז שבבת אחת יכול ליטול עד כדי מחסורו ולא יותר.

אמנם באו"ש [ריש הלכות מתנו"ע] נקט לא כדברי רא"ל, אלא חילק בזה בין מתנו"ע לבין צדקה: במתנו"ע לקט שכחה פאה ומעשר יכול ליטול בבת אחת ללא גבול, וכנראה שסבר שכן היא פשטות מתניתין – אלף זוז לאו דווקא אלא ללא גבול ומידה. אבל בצדקה יכול ליטול רק עד כדי מחסורו ולא יותר, דהא ילפינן בכתובות ס"ז שאי אתה מצווה לעשרו. וביאר האו"ש טעם החילוק, שמתנו"ע הם ממון עניים ולכן מכיוון שהוא עני עכשיו יכול ליטול בבת אחת כמה שרוצה ממון עניים, אבל בצדקה – לא מבעיא באופן שלא הפריש הנותן את הכסף לצדקה שאין זה ממון עניים, אלא גם היכא שכבר הפריש הנותן את הכסף לצדקה, הרי אם יחסר לעניים הרי שהנותן מחוייב ליתן שוב, ולכן אין העני נוטל בלא חשבון אלא רק בשיעור של צדקה ולא יותר.

כדברי האו"ש נקט בפשיטות בדרך אמונה פ"ט הי"ג בביאוה"ל סוף ד"ה לא.

ועד כמה יכול ליטול בצדקה, רא"ל מאלין כתב שיכול ליטול עד כדי מחסורו, וכן משמע מדברי האו"ש. וביאור כדי מחסורו כפי מה שביארנו בסימן ב’ שיש דברים שאינם בכלל השיעור של מאתיים זוז מפני שאינם צורך סדר החיים אלא דבר נוסף. בדרך אמונה כתב עוד שיכול ליטול גם לכמה שנים הבאות, וטעמו שהרי רבינו קלונימוס שאל שגם מי שיש לו מאתיים זוז יוכל ליטול צדקה, וביארנו לעיל [ד’ ג’, באופן השני] שכוונתו להתיר ליטול לצורך השנים הבאות, וכל מה שהשיבו רבינו אפרים זה מפני שגם בצדקה איכא גזל עניים, ולפי זה במקום שאינו גזל עניים כי הוא בעצמו עכשיו "עני", יוכל ליטול גם לשנים הבאות.

ו. דינים בנתינת מעשר עני

בתוספתא דפאה (פ"ד) איתא: "מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את הגמולים (כגון שחבירו עשה עימו חסד וזה בא לשלם לו גמולו אל ישלם ממעשר עני שהוא כמו פורע בו את חובו. ש"ך), ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו ששובינות (כשאדם נושא אשה והגין לשלוח לו מתנות ואח"כ כשהוא נושא אשה חברו מחזיר לו), ואין משלחין ממנו דבר לצדקה, אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע (כגון אם גמל עימו חבירו חסד באבל שארעו ואח"כ אירע אבל לחבירו מותר לשלם לו גמול חסדו ממעשר עני כדי שלא יתבטל לגמול חסד של מצוה, וצריך להודיע לחבירו שהוא מעשר עני כדי שלא יחשוב שפורע לו חובו. ש"ך), ונותנין אותו לחבר עיר בטובה".

האם האיסור המדובר קאי על העני או על הנותן – והנה נחלקו הראשונים בביאור התוספתא. דעת הראבי"ה (אור זרוע יא, ומרדכי בפ"ק דב"ב) שזה קאי על העני שקיבל מעשר עני, שבפירות שקיבל אינו יכול לעשות כל אלו, וכן נקט בקרית ספר (מתנות עניים ו), ופירש הטעם משום שמעשר עני ניתן רק לאכילה דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו. ובדרך אמונה בציון ההלכה (קמה) הביא בשם ערוה"ש דה"ה שניתן גם לשאר צרכיו כגון כסות ולאו דווקא אכילה. אבל עכ"פ לא ניתן המעשר עני לפרעון חוב. ולפי"ז יש לדון דאולי אסור לעני למכור מעשר עני שקיבל לצרכים אחרים מלבד מזון וכסות.

אבל רבינו שמחה באו"ז ובמרדכי חולק על הראבי"ה ומפרש את כל התוספתא לגבי בעה"ב המפריש שאינו רשאי לעשות כל אלו משום שצריך לתת לעני את המעשר בחינם, ולא לפרוע בו את חובו שחייב לעני. ואפילו דבר שקצת דומה לפרעון חוב אסרו חז"ל ולכן אסרו גם תגמולין של דבר הרשות[– כן פירש הש"ך]. וכדעת רבינו שמחה נקטו למעשה הב"י והפרישה והב"ח והט"ז והש"ך (סי’ שלא) והגר"א (סי’ שנג), וכן נקט לדינא החזו"א במכתב כת"י [– נדפס בסוף דרך אמונה ח"א].

ויש בזה סברא נוספת שרק אי אפשר לגבות מן העני את חובו משום דהנותן לא נתן לו על דעת שיגבו ממנו חוב, כן דעת הגהות מרדכי שמביא הב"י סוף סי' רנג ובשו"ע שם. ולפי סברא זו העני מדעתו עושה כל מה שרוצה. ועיי"ש שהגר"א חולק על סברא זו וכו’, ואכ"מ.

ביאור האיסור לתת מעשר עני לצדקה – אמנם, בהא דאמרה התוספתא "ואין משלחין ממנו לצדקה, ואין פודין בו את השבויין" נחלקו הפוסקים:

הב"י מפרש שמיירי בצדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה והו"ל כפורע חובו במעשר עני. וכ"כ הפרישה והט"ז והש"ך. ובהא דאין פודין השבויים פירש הש"ך כעי"ז "שזה גם כן מוטל עליו לעשותו בלא מצות המעשר עני, והוי כמו פורע חובו". והט"ז פירש שגם בפדיון שבויים היינו דווקא שפסקו עליו בני העיר, אבל בלי שפסקו יכול ליתן לפדיון שבויים דאין לך צדקה גדולה מזו [ומשמע שפליג על דברי הש"ך ועי’ בזה].

אבל הב"ח כתב וז"ל: "ולי נראה דאפילו לכיס של צדקה אינו רשאי ליתן, דעיקר המצווה היא שיתן בעה"ב מעשר עני לעניים מלבד מה שנותן הגבאי לכל עני ועני בכל ערב שבת מקופה של צדקה, ואם יתן לכיס של צדקה לא יתנו לעניים אלא קיצבתן. ומזה הטעם אין נותנין ממנו לפדיון שבויים דהלא כשיגיע לפדות איזה שבוי צריך לגבות לפדיונו מכל אחד לפי השגת ידו, ונמצא פורע חובו שמוטל עליו לפדות השבוי מכיסו כפי השגת ידו ממעשר עני", עכ"ל [ועיי"ש שממשיך שבמעשר כספים אין הדין כן].

ואולם, מדברי כל הפוסקים שהזכרנו מבואר שפירשו דלא כהב"ח, ובפרט הט"ז שכתב להדיא לדינא שמותר ליתן לפדיון שבויים ממעשר עני כל שלא פסקו עליו בני העיר.

והנה, דין זה נוגע מאוד למעשה לפי מה שהנהיגו ב'בית המדרש להלכה בהתישבות' את נתינת מעשר עני, שגבאי צדקה מקבלים מהמגדל את מעשר העני עבור העניים הנתמכים בועדת הצדקה, ואח"כ מוכרים למגדל גופא את פירות המעשר עני, והכסף מועבר לקופת ועדת הצדקה, וזו וודאי טובתם ורצונם של העניים בזמנינו. ואולם לפי סברת הב"ח אסור לעשות כן, שהרי הכסף נופל לקופה הכללית של הועד וייתכן שהעניים מקבלים את הקיצבה שהיו מקבלים בלא"ה. ולפי הב"ח היה צריך לדקדק שכסף המעשר עני יהיה ניתן לעניים כתוספת על מה שהועד מחלק כרגיל.

אמנם, זכינו לשאול בזה את פי מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) [זצוק"ל] והורה דכיוון שרוב הפוסקים חולקים על הב"ח הרי שיש להקל בזה ולשתף את המעשר עני בקופה הכללית של צדקה.

הגאון רבי עזריאל אויערבך שליט"א

^[1] ועיין במה שכתב האו"ז עצמו אחרי שהביא את דברי רבינו אפרים, ונראה דאינו חולק על רבינו אפרים אלא מסכים עימו, וכדסיים בסוף דבריו: "והכל לפי פרנסתו כדפירש רבינו אפרים". ועיין בדרך אמונה שנראה אולי שפירש בדברי האו"ז באופן אחר, וצ"ע.