תגיות קשורות

שאלה

בידי נותרו כמה פירות מכמה מינים, (כגון רימונים ואפרסקים), אשר זמן הביעור של כולם הוא היום. האם מותר להשאיר כשיעור מזון שלוש סעודות מכל מין ומין, או שאסור להשאיר יותר משיעור מזון שלוש סעודות בסך הכל, מכולם יחד, ואת כל היתר עלי לבער?

ושאלה נוספת, כמה פירות נחשבים ל’מזון שלוש סעודות’? האם הכוונה לכמות שהייתי אוכל אילו הייתי אוכל בכל הסעודה רק פירות, או לכמות הנאכלת במהלך סעודה שיש בה גם לחם ומזונות אחרים?

תשובה

אינו רשאי להשאיר בידו אלא כשיעור מזון שלוש סעודות מכל המינים הללו ביחד, או שישאיר מזון שלוש סעודות ממין אחד ואת השני יבער לגמרי.

ושיעור מזון שלוש סעודות י”א שהוא השיעור שהדרך לאכול ממין זה בתוך שלוש סעודות רגילות שאוכל בהם גם פת ושאר תבשילים, ויש אומרים שרשאי להשאיר אף כמות של שלוש סעודות של פירות בלבד.

הרחבה

בתשובה הקודמת הבאנו את לשון המשנה (שביעית פרק ט משנה ח): “מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור – מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד”. וביארו הראשונים (הר”ש והרא”ש הריבמ”צ והרע”ב): מחלק מהם מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד מאנשי ביתו, ואחר כך יבער את הפירות הנותרים. הרי שגם לאחר זמן הביעור רשאי כל אחד להשאיר לעצמו, כמות של מזון שלוש סעודות.

והנידון בשאלתנו הוא במי שמוטל עליו לבער היום שני מינים שונים, כגון  רימונים ואפרסקים, האם ההיתר הזה אמור בנפרד כלפי כל מין ומין, ויהיה רשאי להשאיר רימונים בשיעור מזון שלוש סעודות ואפרסקים בשיעור מזון שלוש סעודות, או שההיתר הוא לכל המינים יחד, ויוכל להשאיר רק מאחד מהם או משניהם יחד כמות שלא תעלה על מזון שלוש סעודות בסך הכל.

והנה החזון איש (שביעית סימן יא ס”ק ו) כתב: “וכשמפקיר, רשאי להניח בידו מהן מזון שלוש סעודות, וכדתנן פ”ט מ”ח. ואם מוצא אדם שאין בידו מפירות שביעית כדי מזון שלוש סעודות – רשאי ליתנו לו”. מלשון החזון איש מדויק שמי שיש בידו פירות שביעית, אין לחלק לו פירות בזמן הביעור, ואפילו אם הפירות שברשותו הם ממין אחר. שהרי לא כתב “ואם מוצא אדם שאין בידו מפירות שביעית אלו כדי מזון שלוש סעודות”, אלא “ואם מוצא אדם שאין בידו מפירות שביעית“.

ולכאורה יש מקום לומר שהחזון איש סובר שגם פירות ממין אחר מצטרפים לשיעור מזון שלוש סעודות.

ומאידך, משמע מלשון החזון איש, שדווקא פירות שביעית מצטרפים לשיעור מזון שלוש סעודות, אבל פירות שישית אינם מצטרפים, ואפילו פירות ממין זה.

ונראה להסביר, שהטעם שהתירו חכמים להשאיר ברשותו כשיעור מזון שלוש סעודות – אינו משום דבפחות מכך אינו שיעור חשוב שיחול עליו חובת ביעור, שבאמת אף פרי אחד חייב בביעור, אלא שגם פירות שחייבים בביעור מותר להשאירם לאכילה באותו היום, ורק לעכבם לימים אחרים נאסר, ועד כמות של מזון שלוש סעודות, כיון שיכול לאוכלם כולם באותו היום, אינו נחשב שמעכבם לימים אחרים אלא לאותו היום.

ובאמת יש מן הפוסקים שסברו שיש לאכול את הפירות שהשאיר באותו היום (וכן כתב החזון איש שביעית סימן יא ס”ק ו) ואין לשמרם למחר. ונראה שגם המתירים לשמרם ליום אחר (ראה חוט שני פרק ז הלכה ג מה שכתב בדעת החזון איש) יודו שיסוד ההיתר להשאיר שיעור מזון שלוש סעודות הוא כפי שכתבנו, שמותר להשאירם לאוכלם בו ביום, ורק שסבירא להו שמאחר שהותר לו להשאירם לבו ביום – הותר לו להשאירם גם לאחר מכן.

ולפי זה מובנת היטב דעת החזון איש, שאף משני מינים שונים אין להשאיר אלא כשיעור מזון שלוש סעודות משניהם יחד, שהרי אין לו רשות להשאיר שום פרי אלא אם כן ביכלתו לאוכלו היום, והרי לא יוכל לאכול שלוש סעודות מכל מין ומין, אלא או מזה או מזה, ולפיכך אינו רשאי להשאיר אלא כשיעור מזון שלש סעודות, מצירוף שניהם ביחד.

ומאידך, פירות שישית, או פירות שביעית שטרם בא זמן ביעורם, אינם מצטרפים לשיעור מזון שלוש סעודות. וכן כתב בדרך אמונה (שמיטה פרק ז ציון ההלכה ס”ק כא): “ונראה שאפילו יש בידו הרבה מפירות ששית ממין זה, התירו לו להשאיר מפירות שביעית מזון שלוש סעודות, כיון שאינם חייבים עתה בביעור, והוא רשאי לקבוע בדעתו שהיום יאכל רק מן הפירות שבא זמן ביעורם, ונמצא שאינו משאיר מהם לימים אחרים”. אבל כאשר יש לו שני מינים שזמן ביעורם הוא באותו היום, הרי על כרחו לא יוכל לאכול שלוש סעודות אלא או מזה או מזה, ולפיכך אינו יכול להשאיר מזון שלוש סעודות מכל אחד מהם בנפרד.

וכך הורה הגרי”ש אלישיב זצ”ל, (הובא במשפטי ארץ שביעית פרק ל הערה 6). וכך יש לפרש מש”כ בדרך אמונה (שם) בשמו: “ושמעתי ממורי חמי שליט”א [זצ”ל] שאם יש לו הרבה מיני יין של שביעית, אין רשאי להשאיר מכל אחד מזון שלוש  סעודות, שכולן נחשבין כדבר אחד, ואין יכול להשאיר אלא מזון שלוש סעודות לכל אחד מבני ביתו”.

אולם בחוט שני (הלכות שמיטה פ”ז ס”ק ג אות י) כתב: “הגיע זמן הביעור של כמה מינים ביום אחד, מסתברא שמותר לו ליקח ג’ סעודות מכל מין ומין אע”פ דע”י כך יהיה לו הרבה יותר מג’ סעודות, שהרי יש לו האפשרות לאכול ממין זה או ממין האחר, וצ”ע”.

והנה יש לדון עוד בהגדרת שיעור מזון שלוש סעודות, האם הכוונה לכמות פירות הנאכלת בתוך שלוש סעודות רגילות, שיש בהן גם לחם ותבשיל, או שהכוונה לכמות שהיה אוכל אילו היה קובע שלוש סעודות אך ורק על הפירות. ומצאנו התייחסות לענין זה בדברי החזון איש (שביעית סימן יא ס”ק ו), שכתב: “ואין מחייבין אותו לשער בפת וקטנית, ואין קצבה בדבר”. אבל בהסבר כוונת החזון איש נחלקו הגרי”ש אלישיב זצ”ל והגר”נ קרליץ זצ”ל.

הגרי”ש אלישיב נקט שכוונת החזון איש לומר שאין מחייבים אותו לשער בסעודה של פת וקטנית דווקא, שהיא האכילה הנהוגה לרוב בני אדם, אלא ישער בכמות שאוכל הוא בתוך סעודותיו הרגילות, ואילו בחוט שני (הלכות שמיטה פרק ז ס”ק ג אות ג) כתב שיכול לשער כאילו כל מאכלו תפוחי אדמה או תמרים וכדומה, מכיון שלפעמים אוכלים גם סעודות כאלו.

ואולי שתי המחלוקות הנזכרות, בין הגרי”ש אלישיב לבין הגר”נ קרליץ, נובעות משורש אחד. הגרי”ש אלישיב נקט כמו שביארנו, ששיעור שלוש סעודות אינו שיעור של כמות חשובה, אלא שיעור שמשאירים ליום אחד, ולכן סבר ששני מינים מצטרפים, וכן סבר שיש לשער במציאות כמה יאכל ביום אחד, בתוך סעודותיו הרגילות.

אבל הגר”נ קרליץ סבר ששיעור מזון שלוש סעודות הוא שיעור של כמות חשובה, שראויה שתחול עליה חובת ביעור, ולכן הכמות הזו משוערת בכל מין בפני עצמו, ולכן היא גם אינה תלויה במנהגי האכילה של הבעלים, ואם יש אפשרות לאכול את כל הכמות בשלוש סעודות, עדיין אין בה חשיבות מספקת שתחול עליה חובת ביעור, אפילו אם בעליהם אינו עתיד לאכלם כולם ביום אחד.