שאלה:
קטפתי כמה ירקות באחד מן השדות ברצועת עזה, האם אני חייב להפריש תרומות ומעשרות?
הגאון הרב יוסף יקותיאל אפרתי שליט“א
ראש בית המדרש
גבולה הדרומי מערבי של ארץ ישראל
לבירור העניין, עלינו ראשית ובעיקר לברר חיוב תרומות ומעשרות בשטח רצועת עזה, ולאחר מכן לברר דין ירק הנלקח לפני גמר מלאכה משדה גוי – במצב בו אנו נמצאים.
סוגית גבולות הארץ הינה מים שאין להם סוף, ורבים מגדולי ישראל – עסקו בדבר, ננסה להתבונן קמעא ובקצרה בהלכות הגבול, וכפי מה שנראה שהעלה מרן החזו"א למעשה.
נקדים כי בעבר זכינו לעסוק בגדרי הגבול וספקותיו בעיקר אודות הגבול הדרומי – מזרחי, ובמה ששמענו ממרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (ראה ישא יוסף ח"ה וח"ח), אמנם בעניין הגבול הדרומי מערבי לא הארכנו רק הבאנו מה שכתב הרה"ג ר"מ פלס זצ"ל (בספרו נתיב השמיטה, וראה ישא יוסף ח"ח סי' כ) בשם מרן החזו"א שביקשו בשנת תשי"ב להקל בשביעית באיזור סעד (הוא דרומה מאשקלון) – ומרן החזו"א התנגד להקל ולומר שזה גבול עולי מצרים ואין בזה איסור ספיחין, ולא הסכים לציין שטח זה כספק ארץ ישראל.
שאלתך הנוכחית הינה על אותו שטח שהוא דרום מערב לעזה עד לואדי אל עריש אם חייב בתרומות ומעשרות.
כיבוש עולי מצרים
ארץ ישראל לחיוב מצוות התלויות בארץ, נתקדשה בקדושה ראשונה – ע"י עולי מצרים, מבואר ברמב"ם (הל' תרומות פ"א הלכה ה) שכל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלה קדושתה שקדושה ראשונה – הייתה מכח הכיבוש בטל כיבוש בטלה הקדושה. לאחר מכן, כשעלה עזרא נתקדשה הארץ בקדושה שני' – וקדושה זו מקורה בעיקר בחזקה שהחזיקו בה – וחזקה זו לא בטלה. כמבואר (בהלכה ה) "וכיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ – קדשוה קדשה שניה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא".
אולם אף שבטלה קדושה ראשונה הרי השטחים שהיו בגבול עולי מצרים ולא נתקדשו על ידי עולי בבל – חייבים בתרומות ומעשרות, שכן כתב "והניחו אותן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל כשהיו, ולא פטרום מן התרומה והמעשרות" [אמנם המהר"י קורקוס גרס ברמב"ם שפטרום מתרומות מעשרות ואף משביעית – וכבר כתבו האחרונים להקשות שהרי מן המשנה (ריש פ"ו דשביעית) מבואר דבגבול עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד – ועיין חזו"א ג ס"ק כד ומעדני ארץ, ודרך אמונה מה שכתבו אודות גירסת המהר"י קורקוס ע"ש].
אם עולי מצרים כבשו את כל האמור בפרשת מסעי
עתה נפן לראות עד היכן הם גבולות הארץ של עולי מצרים, והנה מבואר בדברי כמה מרבותינו הראשונים ובכללם הכפתור ופרח (בפרק יא, במהדורת ביהמ"ד עמ' כח) דעולי מצרים כבשו הנקודה הצפונית ועד לנקודה הדרומית – מגבולות פרשת מסעי שכבשו הכל "מן הקצה אל הקצה". אלא שבהמשך דבריו כתב הכפתור ופרח, שבימי יהושע לא כבשו את כל הארץ, שהרי מבואר (יהושע יג, א) "ויהושע זקן בא בימים וגו'. ואומר זאת הארץ הנשארת כל גליליות הפלשתים וכל הגשורי וגו'", ולכן מציין הכפו"פ בהמשך, שלאחר זמן כבשו הכל "והכתוב מעיד שכבשו הכל בזמן המלכים שכן כתוב (מלכים א, ח, סה) ויעש שלמה וגו'. וכן רבותינו ז"ל הזכירו העניין כך כלומר שכבשו עולי מצרים היה מהר ההר עד נחל מצרים". וראה חזו"א (שביעית סי' ג אות לב, ס"ק ב) "אבל כיבוש עולי מצרים הי' עד אמנום ועד הנהר" (וע"ע תורת הארץ ח"ב פ"ב אות מג), אלא דאף מה שנכבש על ידי דוד ושלמה, והשבטים אחרי מות יהושע גם זה נכלל בגבול עולי מצרים. ויתרה מזו ביאר הרמב"ם (הלכה ב) דיהושע חילק כל ארץ ישראל לשבטים, כדי שמה שילקח אחרי מות יהושע על ידי כל שבט יחשב – כיבוש רבים.
מקומות מן האמור בפרשת מסעי שעולי מצרים לא כבשום
אמנם לכלל זה – שכבשו כל הארץ מקצה אל קצה, יש יוצאים מן הכלל לדוגמא, שטח צפוני – מזרחי בתווך שבין ארץ ישראל לסורי' שכתב הכפו"פ בהמשך דבריו (מהדורת ביהמ"ד עמ' לד) שברוחב הארץ "כלומר ממערב למזרח פשיטא שלא כבשו הכל בימי דוד המלך שהרי מפני מה שנשאר לכבוש ולא כבשו דוד אלא שקפץ אל ארם נהרים והניח לכבוש תשלום גבולי הארץ הוא שירד כיבושו ממעלת ארץ ישראל לגמרי" לאמר, אם היו כובשים את כל ארץ ישראל גם במקצוע צפון מזרח הרי סוריה היתה נחשבת ארץ ישראל.
דוגמא נוספת, לשטח שנקבע שאינו בגבול עולי מצרים כותב הרמב"ם (הלכה ה) "והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות" ואין היתר זה כהיתר בית שאן, שהרי בבית שאן כתב הרמב"ם שהיתה בגבול עולי מצרים, ולכן לא כתב הרמב"ם דרבי התיר בית שאן ואשקלון, אלא פיצל הדברים, ומפורש הדבר ברמב"ם בהמשך (ה"ט) שאשקלון נחשבת כחו"ל כלומר שאיננה בגבול עולי מצרים. [ולשון הרמב"ם "והוא נמנה על אשקלון ופטרה" – מעלה שהיה נידון אודות אשקלון, ראה ירושלמי שביעית פ"ו ה"א והכריע רבי בדין אשקלון].
נמצינו למדים כי כל הנמצא בארץ ישראל עפ"י המתואר בפרשת מסעי הינו בכלל גבולות עולי מצרים וחייב בתרומות ומעשרות – למעט מקומות מסוימים שאינם בגבולי עולי מצרים. ולמדנו ברמב"ם אודות שני מקומות הפטורים מתרומות ומעשרות, בית שאן ואשקלון (כל אחד מטעמו), אבל בגבול עולי מצרים בכללו, חייב בתרומות ומעשרות, ולכן כל השטח שמהר ההר ועד נחל מצרים חייב בתרומות ומעשרות למעט אותם מקומות שהוחרגו.
אלא שלכאורה מוכח ברמב"ם דלא כן, שהרי בהמשך (הלכה ז) תיחם הרמב"ם גבולות עולי מצרים וציין כי רקם הינה גבול מזרח – והים צלע המערב, ואילו הגבול הדרומי – הינו אשקלון, ועכו – גבול צפון, ומקור הדברים סוגי' דריש גיטין, אלא שנחלקו הראשונים אם הגבולות המצוינים בסוגי' זו עוסקים בגבולות עולי בבל או עולי מצרים, ודעת הרמב"ם דהגבולות הינם גבול עולי מצרים, ויש רצועה מעכו עד כזיב שאחד מצידיה הינו חו"ל והשני הינו ארץ ישראל. ומכל מקום לפי המושכל ראשון בדברי הרמב"ם – כל השטחים שהם צפונה מכזיב ודרומה מאשקלון אינם בתוך גבולות עולי מצרים, ולפי זה לדעת הרמב"ם עולי מצרים לא כבשו את השטח של ארץ ישראל המבואר בפרשת מסעי, (ראה חזו"א שביעית סי' ג ס"ק יח ואכמ"ל). אך קשה ללמוד כן בדברי הרמב"ם, הוא שדברי הרמב"ם להלן סותרים את מה שכתב (הלכה ז) "וכל ששופע מטורי סמנוס ולפנים ארץ ישראל" – והרי "טורי סמנוס" [שזה בפשטות הגבול הצפוני בתוה"ק – הר ההר] הם לדעת הרמב"ם הרי בניאס (כמבואר בשו"ת הרמב"ם, "בתשובה התשיעית לתלמידי רבינו אפרים", מהדורת מכון ירושלים סי' שו – "והם הרי בניאס", ובשו"ת פאר דור סי' ד – "והם הר בניאס") – ושטח זה צפונה הרבה מכזיב.
וכבר עמדו רבותינו האחרונים – על הקושי בדברי הרמב"ם, ראה לשון מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, (מעדני ארץ תרומות פרק א, הלכות ז-ט), "אולם עיקר דברי רבינו תמוהים מאד שבתחילה כתב שעכו הוא הגבול הצפוני מהחלק שהחזיקו בה עולי מצרים וא"כ איך כתב אח"כ שטורי אמנים הוא הגבול הצפוני שהוא הרבה יותר רחוק מעכו לצד צפון וגם איך כתב אח"כ שנחל מצרים שהוא הרבה יותר רחוק מאשקלון לצד דרום הוא הגבול הדרומי של ארץ ישראל. "ומכח קושיא זו הביא מרן הגרש"ז את דברי התבואות ארץ (עמ' נא) שביקש "אי לא דמסתפינא הייתי אומר שטעות המעתיק" ע"ש, וציין שאף שינוי הגירסא אינו פותר השאלה ע"ש.
ביאור שיטת הרמב”ם בענין גבול כיבוש עולי מצרים
ואולי אפשר ללמוד בדברי הרמב"ם, שהשטח שבין רקם לים (מזרח – מערב), אשקלון ועד עכו (דרום – צפון), כל השטח הוא בתוך גבול עולי מצרים, [ולזה נוספו צידי הרצועה עד כזיב], כלומר כל השטח מגבול מזרח עד הים הגדול אמנם מכאן ואילך – עד טורי אמנום (לצפון) ועד נחל מצרים (לדרום) השטחים הם בתוך גבול עולי מצרים ויש בהם שטחים [או מובלעות] שאינם בתוך גבולי ארץ ישראל, של עולי מצרים – שלא קידשו שם כל השטח מגבול מזרח עד מערב.
וראיתי שכן למד רבי משה יהודה עבאס (הנזכר בשם הגדולים מערכת י סי' פט כמי שחיבר פירוש על המסכתות הקטנות והוא מתלמידי הר"י מטארני), שגם הוא התקשה היאך הרמב"ם כותב בתחילה שהחזיקו עולי מצרים עד עכו, וממשיך ואומר שארץ ישראל מגיעה עד טורי אמנום "התשובה לזה כי כשנשער גבולי ארץ ישראל בריבוע מזרח ומערב וצפון ודרום יהיה רקם בקרן דרומית מזרחית ואשקלון בקרן דרומית מערבית ועכו בקרן צפונית מערבית ושפם בקרן מזרחית צפונית אז תהא עכו בצפון ואשקלון בדרום וכו'. אבל האמת הוא שעדיין מצד המערב מתארך יותר לצד דרום עד נחל מצרים ולצד הצפון עד טורי אמנוס וכו'. לא אמר התנא שאשקלון בדרום ועכו בצפון אלא בערך הריבועי של א"י אבל מקצוע הצפון הוא עד הר ההר וכו', שהוא רחוק מעכו כמה ימים, ומקצוע הדרום הוא נחל מצרים ששמו בלשון ישמעאל ג'ואד איל ערי"ש שהוא רחוק מאשקלון"
(ונדפסה תשובתו זו בקובץ תחומין כרך ב, וכפי שראיתי י"ל במסגרת הוצאת "חמודות מצרים "שני כרכים של תשובותיו, ובהם סי' כח אודות העיר טריפולי – בלבנון אם היא ארץ ישראל).
יסוד זה שלדעת הרמב"ם יש שטחים שהם צפונה מן עכו וכזיב שהם בגבול עולי מצרים בארץ ישראל, כתב גם בדרך אמונה, (ראה פ"א ס"ק פג) "דדעת רבנו דרק הרצועה הזו ההולכת מעכו לכזיב היא חו"ל אבל כל שאר סביבותיה הוא א"י ונמשך א"י לצד צפון עד שמגיע לטורי אמנום ,"אמנם לגבי הגבול הדרומי מאשקלון ולדרום לא כתב כן. אלא הבין דדעת הרמב"ם שציון נחל מצרים הינו רק לגבי נסים שבים, וז"ל (ס"ק פו) "ואע"ג שרבנו כתב לעיל שעולי מצרים לא כבשו רק עד אשקלון ונחל מצרים הוא רחוק יותר מאשקלון מ"מ לגבי הנסים שבים מותחים חוט מנחל מצרים עד טורי אמנום" הרי שלמד שדרום לאשקלון אינו גבול עולי מצרים ורק לגבי הנסים שבים מועיל נחל מצרים.
אולם לפי ביאורו של ר"מ עבאס פשוטים דברי הרמב"ם דבכותבו תחומי עולי מצרים כוונתו ד"הרבוע" השלם של ארץ ישראל הי' מרקם ועד הים בשטח שמאשקלון עד עכו, ובהמשך השטח (צפונה ודרומה) הי' ארץ ישראל, אמנם היו שטחים מסוימים אולי מובלעות על שפת הים שלא נכבשו ע"י עולי מצרים [ואין הכרח לומר שזה דווקא במזרח כמו שכתב הכו"פ] שהם חלק מסרני פלשתים בצד מערב של כיבוש עולי מצרים.
ומתוך כך מובן מה שהרדב"ז נקט לדבר פשוט שהעיר עזה – הינה בגבול עולי מצרים (שו"ת הרדב"ז ח"ד אלף קח) ונסתפק אודות עולי בבל, והביא ראי' מהגמ' בגיטין (ח, א) "דודאי עולי מצרים כבשוה דהא אמרינן בגיטין רואין כל שאלו חוט מתוח מטורי [אמנון] עד נחל מצרים שהוא הנקרא היום ואדי אל פריש וכל מה שבתוך החוט הוא ארץ ישראל אפילו הנסין שבים ."הרי דס"ל דעד נחל מצרים השטח הינו בגבול עולי מצרים. (אמנם המהרי"ט למד שהסוגיא בגיטין הינה לגבי עולי בבל, ואכמ"ל). ולא זכר דהרמב"ם לא ס"ל הכי, משום דאין דברי הרמב"ם שוללים חיוב תרומות ומעשרות בשטחים הצפוניים והדרומיים כמשנ"ת. ולפי זה עולה שכל שטח שהוא בתוך גבולות פרשת מסעי חייב בתרומות ומעשרות עד שיודע לך שהוא מהמקומות שלא נכבשו בתחום עולי מצרים אף שהיו בתוך גבולות פרשת מסעי. ומשום כך נראה – דשטח רצועת עזה היה אף לפי הרמב"ם בתוך גבולות עולי מצרים וחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות.
ברכה על תרומות ומעשרות במקומות שכבשום רק עולי מצרים
ומעתה נבוא לדון – בקצרה, אם אכן יודעים אנו ששטח מסוים הינו בגבול עולי מצרים ולא בגבול עולי בבל אם יש לברך על הפרשת תרומות ומעשרות.
והנה בפשטות כל מקום שיש בו חיוב מסתבר שצריך לברך, אפילו החיוב הוא בחו"ל מדין חכמים או נביאים (רמב"ם ריש הל' תרומות) – [והרי אנן אפילו על מנהג מברכים]. וכאן ה"ז חיוב – וראה רמב"ם פט"ו הכ"ב מה"ת "וכך קבלנו וראינו אותם מברכין אפילו בחלת חו"ל", ופ"ה ה"י מהלכות ביכורים לענין הפרשת חלה – מחו"ל וכן כתב להדיא בציון ההלכה (פ"א מהל' תרומות ס"ק עח). אמנם אם נאמר, שיש מחלוקת אם המקום חייב בתרומות ומעשרות וחלק מהראשונים פטרו את המקום, או אז אפשר לומר דספק ברכות להקל.
ולענ"ד מה שראיתי בשם איזה אחרונים שכתבו שאין לברך על גבולי עולי מצרים מסתבר טעמם, כי יש לחוש לשיטת המהר"י קורקוס דשטח עולי מצרים פטור מברכה [עיין אור לציון שביעית פרק ו תשובה א, – עמ' פא, דפטר מברכה הואיל והוא ספק אם מברכים בהפרשה]. אמנם, המפריש בברכה – בגבול עולי מצרים יש לו על מי לסמוך, שהרי להלכה (וכן עולה מדברי השו"ע) חייבים בהפרשה ואם כן יכול לברך.
האם עזה בכלל כיבוש עולי בבל
ומעתה נפן לבחון אם שטח זה של רצועת עזה – הינו בשטח עולי בבל והנה כבר הבאנו דמרן החזו"א לא הסכים להחשיב שטחים הדרומים מאשקלון – לספק תחום עולי בבל, וכן הם דבריו בספרו (חזו"א שביעית ג ס"ק לב אות ג ואות ו) שעולי בבל כבשו בכל גבולות עולי מצרים מנחל מצרים שבדרום. וגם בכפו"פ במקום אחד (פרק ה מהדו' ביהמ"ד ח"א עמ' פט) כתב דהגיעו עולי בבל עד נחל – מצרים.
אמנם ודאי שהיו שטחים שלא נתקדשו בקדושת עולי בבל שהרי המשנה (שביעית פ"ו מ"א) מונה את השטח "מכזיב ועד הנהר ועד אמנה" כשטח שהיה בגבול עולי מצרים ולא בגבול עולי בבל, [איננו עוסקים כעת במיקום אותם שטחים], לדעת החזו"א בנוסף לאותם שטחים שלא כיבשום, היו שטחים מצומצמים שלמעשה היה מקום לצרפם לגבול עולי בבל אלא "שהניחום ,"מחמת הרצון שיסמכו עליהם עניים.
וכמ"ש בשו"ת ישא יוסף שביעית (ח"ה סי' יז) עפ"י דברי החזו"א (שביעית סי' ג סקכ"ד) דשני סוגי שטח איכא בארץ ישראל שלא קידשו עולי בבל, האחד שטחים שלא נתיישבו שם יהודים, ובזה עסקה המשנה (ריש פ"ו שביעית) דנאכל אבל לא נעבד, והשני שטחים מצומצמים "שהניחום "שטחים אלו היו סמוך מאד לשטחי ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל ורק מחמת הרצון שיסמכו עליהם נמנעו מלקדשם בקדושת עולי בבל, אבל שטחים אלו מצומצמים היו כמ"ש החזו"א (שם סקיט) "ונראה שלא הניחו עולי בבל הכרכים שהניחו אלא הכרכים ותחומן ולא יותר, שבקושי הניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ולא נהגו בזה מידת פזרנות והלכך אין לנו אלא מה שאמרו בגמ' בית שאן אבל לא שדות שסביבותיה חוץ לתחומה."
ואם כן עלינו לברר כעת האם השטח דרום מערב לאשקלון – הינו בגבול עולי בבל או שמא ברור הוא שהוא נכלל רק בתחום עולי מצרים.
כבר נסתפקו בזה חמורי עולם – בדברי המשנה "מכזיב ועד הנהר ועד אמנה" שזה גבולי עולי מצרים ולא עולי בבל ונתבארו הדברים בחזו"א (שביעית סי' ג, סקל"ב אות ג, ד. ובדר"א פ"ד הל' שביעית ציון ההלכה ס"ק שכד, ציין שכן נראה מתשובות הרי"ד סי' קכג), שיש רצועה ארוכה מנחל מצרים ועד טורי אמנים על שפת הים, ורחבה כרוחב העיר כזיב, שרצועה זו לא נתקדשה בגבול עולי בבל, ע"ש. וגם על רצועה זו ורוחבה אין אנו בקיאים, על כל שאר הארץ בצפון למזרח, והוא הדין בדרום למערב, נחשב כעולי בבל.
[אמנם יש דס"ל דגבול עולי בבל הינו אשקלון ודרומה ממנו לא נתקדש וכמו שכתב המהרי"ט ואכמ"ל].
מחלוקת האחרונים בדינה של עזה
והנה אודות העיר עזה, מצאנו לשני גדולי האחרונים שנחלקו בדינה. הרדב"ז (ח"ד סימן אלף ק"ה) ס"ל דאם תרומות ומעשרות בזה"ז בארץ ישראל דאוריתא ה"ה עזה נמי חייבת מדאוריתא [למ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא], ועוד הוסיף דעולי מצרים ודאי כבשוה והביא ראיה מהא דאמרינן בגיטין כאילו חוט מתוח מטורי אמנון עד – לנחל מצרים ולדעתו יש ספק שמא אף עולי בבל החזיקו בה, והוסיף וכתב "ואפילו אם תמצא לומר שלא כבשוה עולי בבל הרי לא פטרוה כמו שפטרו את בית שאן". ואילו המהרי"ט (ח"א סי' מז) כתב דעזה נתקדשה בקדושה ראשונה, אלא דקיי"ל דקדושה ראשונה קידשה לשעתה – ולא נתקדשה בקדושה שניה ומשום כך פטורה מתרומות ומעשרות, והעלה דדין ארץ ישראל – שנתקדשה רק בקדושה ראשונה ,דינה כסוריא. וכ"כ בשמו בכנסת הגדולה (יור"ד סי' שלא סעיף ב) "ומורי הרב ז"ל בח"א סי' מז כתב שעזה חו"ל גמורה אף לענין מעשרות". והמהרי"ט ס"ל דמה דאיתא בריש גיטין דמאשקלון לדרום ועכו – כזיב ולצפון, הנידון הוא גבול עולי בבל וכל השטח הדרומי מאשקלון והצפוני מעכו הוא חו"ל, ותמך יתדותיו במנהג שפירות שהגיעו מעזה לירושלים "רבותינו הקדמונים שבירושלים החזיקוה כחו"ל לענין תרומות ומעשרות ושביעית שרוב הפירות והתבואה של ירושלים מביאין לה מעזה" ובמור וקציעה (סי' שו) התקשה בהוכחה זו, דאפשר שטעמם הוא מחמת שרוב הפירות היו של גויים שגדלו ונתמרחו ברשות גוי, מכל מקום ודאי דהרדב"ז למד (מעצם הספק שמא עזה גופא אפשר שנתקדשה בגבול עולי בבל) שאין מניעה ששטחים עד נחל מצרים דרומה מאשקלון הינם בגבול עולי מצרים, [ובדוחק אפ"ל כן גם בדעת המהרי"ט וכל דבריו היו דווקא אודות העיר עזה]. ובזה נחתינן דשטח הנגב – עד נחל מצרים, למעט מה שלא נתקדש (שהוא רצועה שאין אנו יודעים רחבה), והיא לחוף הים – נתקדש בקדושה שניה.
עוד אפשר להוכיח שעזה יתכן ונחשבת שנתקדשה בגבול עולי בבל, ממה דכתב הכסף – משנה (פ"ד הכ"ח מהלכות שביעית) להסביר שעבר הירדן הינה בגבול עולי בבל בגלל כיבוש ינאי שם, והנה עפ"י המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו בין הערים אשר כבש – נמנית עזה (ראה קדמוניות יג, יג, ומלחמות א, ד, ב אמנם אשקלון אינה מוזכרת שם) ולפ"ז ניתן להבין את ספק הרדב"ז אודות עזה ואכמ"ל.
והנה לא עסקנו עד כה, בברייתא דתחומי בבל (המובאות בתוספתא שביעית פ"ד הי"א, ובירושלמי שביעית ריש פ"ו ובספרי פ' עקב), ובקושי זיהוי המקומות אשר בתוספתא, אולם נציין רק זאת כי מקום אחד בתוספתא נקרא "רפיח" [או "ורפיח דחגרא" או ורפיח וחוגרה"] – ויש המשערים [רנ"צ הילדסהיימר בספרו גיאוגרפיא של ארץ ישראל, ועוד ראה מאמרו של הגאון רבי קלמן כהנא זצ"ל, במשניות שביעית חקר – ועיון ח"ב עמ' תרמב] ואם כן זהו שטח שהוא דרומה מאשקלון ולגירסא זו הינו בתחומי גבול עולי בבל "בברייתא דתחומין."
והנה אחרי "שנהר" הוא נחל – מצרים והוא קצה גבול עולי בבל לדעת הרמב"ם הרי מתבאר משטח עד ואדי אל עריש חשיב גבול עולי בבל למעט רצועה על שפת הים. ומכאן – שחייבים בתרומות ומעשרות.
גמר מלאכה ביד ישראל בירק של גוי
ומעתה אחרי שעלה בידנו שגידולי שטח רצועת עזה חייבים בתרומות ומעשרות (ואפילו מדין עולי בבל) נבוא לשאלתך העוסקת בירק שגדל בשדה נכרי ונלקח על ידי יהודי לפני גמ"מ .ובמושכל ראשון פסקינן דאין קנין לעכו"ם, ולכן כתב הרמב"ם, (פ"א הי"א) דאפילו אם לקח הישראל פירות גוי בתלוש לפני גמ"מ "חייבין בכל מן התורה" – ומעתה הלא נטלת פירות משדה גוי וקטפת אותם הרי נעשית גמ"מ על ידך וחייב בהפרשה. ואפילו אם היה המקום גבול עולי מצרים ולא עולי בבל. אמנם מצאנו לכמה אחרונים דס"ל דבגבול עולי מצרים – יש קנין לעכו"ם להפקיע בזה (ראה מעדני ארץ תרומות, מהדורה חדשה פ"א ה"י מה"ת אות ה) חלק עליהם החזו"א דאין קנין לעכו"ם אף בגבול עולי מצרים (חזו"א דמאי ריש סימן ב) אמנם אין כל נפק"מ בדבר, כי כפי שמבואר מסתבר שהשטח הינו בגבול עולי בבל.
ועדיין לכאורה יש לדון בחיוב ירקות אלו מבחינה אחרת, לרוב הפוסקים (כפי שפירט במנחת שלמה סי' נו) כל גמר מלאכה אפילו מילוי הכלי חשיב גמ"מ אולם לדעת הגר"א גדר גמר מלאכה בפירות שגדלו אצל גוי – ונגמרה מלאכתם על ידי ישראל הינו דווקא בגמר מלאכה חשוב (גורן, עשיית יין ושמן, והורה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שהוא הדין בתפוחי אדמה המובאים משדות עכו"ם – ונקיונם מאדמה) אבל דבר שאינו גמ"מ חשוב – אינו חשיב גמ"מ (הגר"א סי' שלא ס"ק כט), וכן הכרעת החזו"א (מעשרות סימן ג ס"ק כה סוף ד"ה והנה). ויש מקום לומר אם כן שכיון שלא עשית בהם גמ"מ חשובה לא נתחייבת בהם בתרומות ומעשרות.
אמנם דברי הגר"א נאמרו לגבי פירות חו"ל שגדלו בפטור ואילו פירות שגדלו בשדה גוי שיחשבו לפטור כל שזה ביד הגוי הינו דווקא לפי הכס"מ, ודעת החזו"א אינה כן, ועוד דלדעת החזו"א (הנז"ל) סובר דבכה"ג התלישה חשיב גמ"מ, [ועיין מנחת שלמה סי' נו אות ג ד"ה והנה דהוכיח דלדעת הגר"א תלישה לא חשיבא גמ"מ] הרי דלפי הכרעת החזו"א מכיון שאתה תלשת את הירקות – חייבים בתרומות ומעשרות.
האם הגוי נחשב בעלים
והנה דבר פשוט הוא דפירות אלו חשיב בבעלות גוי – ואפילו למ"ש האחרונים (בשנת תש"ט) אודות שדות שהשאירו הגויים וברחו שהיה נקרא "רכוש נטוש" דאפשר דחשיב שדה ישראל ,ואף העלו סברא דיש בזה קנין מלחמה (ראה באורך בהר צבי זרעים סי' יז ועוד) הנ"מ כשהיה כוונה לזכות בהם, אבל בשדות אלו – שאין מי שמתכוון לזכות בהם ודאי חשיבי שדה עכו"ם (ויש להאריך בזה במק"א) – ומכל מקום חייבים הירקות בתרומות ומעשרות.
גזל עכו”ם
עוד רגע אעמוד על הספק, אם יש בלקיחת הפירות משום גזל עכו"ם, וכבר כתבו בזה בעבר בהליכות שדה שגם בזה חייב בתרומות ומעשרות והזמן עושק להאריך בזה, אולם זאת איעצך – שכשאתה לוקט פירות משדה הגוי תן דעתך שאתה מוכן לשלם לו שווי הפירות ובכה"ג אין זה גזל עכו"ם אלא חמס שהותר בעכו"ם.