פירות שנקטפים בשדה מותרים באכילת עראי, כל עוד לא הגיעו לבית או לחצר, וכל עוד לא נאספו לצורך מכירה. לכן, כאשר קוטפים פירות במטע ואוכלים אותם אכילת עראי במטע או בדרך (לפני שמכניסים אותם לחצר פרטית או לבית), אינם חייבים בתרומות ומעשרות. דין זה תקף כל עוד הם נאכלים כעראי – דהיינו שלא בבישול, לא בתוך סעודה ולא בקביעות זמן מראש (כדוגמת: "בעוד שעתיים נשב לאכול מהפירות שקטפנו").
לעומת זאת פירות ששילמו עליהם חל עליהם דין "מקח", המחייב במעשר. חיוב זה חל כאשר קוטפים שני פירות יחד, שכן בכך נחשב הדבר כ"גמר מלאכה" (על ידי שני פירות הנחשבים כ"גורן") וכ"קביעות" (על ידי המקח). אך אם קוטפים מהעץ פרי אחד ואוכלים אותו, ואחריו קוטפים עוד פרי אחד ואוכלים, הרי הם פטורים מתרומות ומעשרות.
מכיוון שגם בקטיף חוויתי משלמים מראש על הסיור במטע ועל הזכות לקטוף פירות, הדבר נחשב למקח, שהוא אחד מהדברים הקובעים חיוב מעשר. לכן, מותר לקטוף רק פרי אחד ולאכלו, ואחר כך לקטוף עוד אחד ולאכול, וכן הלאה. אבל אם קטפו שני פירות יחד, חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה.
כל ההיתר לקטוף פירות אחד-אחד ולאכול ללא הפרשת תרומות ומעשרות, נאמר בפירות קטנים או בינוניים כגון שסק, משמש, שזיף או דובדבן, וכן אפרסקים, תפוחים ואגסים שאינם גדולים (ויש מתירים גם בגדולים). לעומת זאת, אבטיח ומלון בשל גודלם נחשבים כפירות רבים וחייבים בתרומות ומעשרות אף בקטיפת פרי אחד, אלא אם כן חותך מהם חתיכה בעודם מחוברים לקרקע ואוכל, ואז חותך עוד חתיכה מן המחובר ואוכל.
אשכול ענבים אינו נחשב כפרי אחד, ולכן מותר לקטוף ממנו רק ענב אחד ולאכול, ועוד ענב אחד ולאכול; אך אם קטף שני ענבים או יותר יחד, חל חיוב לעשר. כמו כן, רימון שיש בו גרגירים רבים דינו כפירות רבים.