הקדמה וכללי יסוד:
דין חיוב תרומות ומעשרות בפירות שגדלו בבעלות של אינו יהודי בארץ ישראל, תלוי בשלב "גמר מלאכה" דהיינו שלב איסוף הפירות לשיווק או לאכילה.
גמר מלאכה ביד גוי: אם שלב זה נעשה כשהפירות היו בבעלותו של הגוי, כיוון שהפירות גם גדלו ברשות הגוי וגם גמר מלאכה היה ברשות הגוי הפירות פטורים לגמרי מתרומות ומעשרות, ואין להפריש מהם כלל.[1]
- גמר מלאכה ביד ישראל: אם שלב זה נעשה לאחר שהפירות עברו לרשותו של ישראל, הפירות חייבים בתרומות ומעשרות, ויש להפריש מהם בברכה[2].
- לפני גמר מלאכה: פירות שגדלו ברשות אינו יהודי שנמצאים כעת ברשות ישראל אך טרם הגיעו לשלב גמר המלאכה מותרים באכילת עראי אם אוכל אכילת קבע יפריש בלא ברכה.[3]
כמו כן, קיים חילוק הלכתי בין קטיף בשדה לבין קטיף בחצר, שכן "חצר" (הסמוכה לבית) יש לה דין שהיא "קובעת למעשר" (פירות שנכנסים לחצר אחר גמר מלאכה אסורים אף באכילת עראי) ושדה אינה קובעת. חילוק נוסף קיים האם הפירות מתקבלים מהגוי במתנה או במקח (בתשלום).
א. קטיף בשדה של גוי
1. קניית או קבלת סלסילת פירות להבאה לביתו
- הגוי קטף ואסף את הפירות מראש: אם הגוי סיים את מלאכת הקטיף והאיסוף, ורק לאחר מכן מכר או נתן אותם לישראל – הפירות פטורים לחלוטין, מכיוון שהגידול וגמר המלאכה נעשו כולם ביד הגוי.
- הגוי קוטף במיוחד עבור היהודי: כשהגוי קוטף וממלא סלסילה והיא מיועדת למכירה או לנתינה ליהודי, נחשב הדבר כגמר מלאכה ביד הגוי, והפירות פטורים.
- הגוי באמצע מלאכת הקטיף הכללית: אם הגוי היה באמצע איסוף הפירות, ונטל חלק מהפירות ומכרם לישראל – כיוון שהגמר מלאכה יחד עם זה שהוא קונה את הפירות יש ספק האם להגדיר גמר מלאכה זה ביד הגוי או ביד הישראל ולכן המוציא מפירות אלו יפריש תרו"מ מספק בלא ברכה.[4]
- הישראל קוטף ואוסף בכלי: אם היהודי קוטף בעצמו ואוסף את הפירות לתוך כלי, וזוכה בהם מיד עם תלישתם – הפירות חייבים בתרומות ומעשרות בברכה, שכן גמר המלאכה (האיסוף) נעשה כשהם כבר ברשות ישראל.
- קטיף עצמי כשהקניין חל רק בזמן התשלום: אם ישראל קטף ואסף את הפירות, אך על פי הסיכום הקניין חל רק בעת התשלום בקופה (ולא בתלישה) – יש ספק אם האיסוף המוקדם נחשב לגמר מלאכה ברשות הגוי והפירות פטורים, או שמא נחשב ביד ישראל. על כן, יפריש מספק בלא ברכה.[5]
2. אכילת פירות בודדים בשדה
- אכילה ללא תשלום (מתנה): בין אם הגוי קטף ובין אם ישראל קטף, כל עוד מדובר בפירות הנאכלים בשדה ללא תשלום, אין עליהם חובת מעשר כיוון שלא נעשה בהם איסוף (ולא הגיעו לגמר מלאכה). ומותרים באכילת עראי. [באכילת קבע מעשר בלי ברכה][6].
- אכילה בתשלום: אם ישראל משלם על הפירות שהוא אוכל בשדה, כאשר אוכל יותר מפרי אחד או אוכל פרי גדול עצם המקח (התשלום) מעניק להם חשיבות וקובע אותם למעשר. עם זאת, יש ספק אם גמר מלאכה זה מיוחס לגוי או לישראל, ולכן יעשרם מספק בלא ברכה.[7]
ב. קטיף בחצר של גוי
1. קניית או קבלת סלסלת פירות להבאה לביתו
חצר הסמוכה לבית דינה חמור משדה, שכן חצר קובעת למעשר גם פירות שגדלו בתוכה.
- דין זה שווה לדין הקטיף בשדה: כאשר הגוי קוטף ואוסף את הפירות בסלסילה ואחר כך נתנם או מכרם לישראל, גמר המלאכה נעשה ביד הגוי והפירות פטורים לחלוטין. אם הגוי באמצע אספת הפירות ונותן לישראל סלסלת פירות יש כאן ספק ומעשר בלא ברכה, כאשר הישראל קוטף ואוסף את הפירות אם קונה אותם כשתולש נחשב גמר מלאכה ביד ישראל והפירות חייבים, אם קונה אותם בשעת התשלום מעשר את הפירות בלא ברכה.
2. אכילת פירות בודדים בחצר גוי
- כאשר הגוי קוטף שתי פירות ונותנם לישראל יש להסתפק אם נחשב גמר מלאכה ברשות הגוי והפירות פטורים ממעשר.[8]
- כאשר הישראל קוטף שתי פירות אם זה ללא תשלום והישראל לא קבוע בחצר ורק בא ללקוט פירות נחשבים הפירות קודם גמר מלאכה ופטורים ממעשר, אם משלם על הפירות או שהוא קבוע בחצר [כגון אורח בצימר של גוי] כאשר הוא קוטף שתי פירות בצרוף המקח או החצר נחשב שיש גמר מלאכה בפירות, אך כיוון שהגמר מלאכה חל ביחד עם הקנין יש כאן ספק אם מוגדר גמר מלאכה ברשותו או ברשות הגוי ומעשרם ללא ברכה.
[1] רמב"ם תרומות א, יא, לגבי ברכה בחזו"א (מעשרות ה, ב) כ' לחשוש לעניין ברכה לדעות שיש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר, אמנם בדרך אמונה (תרומות פרק א, ציון ההלכה רמט) מביא שלמעשה הורה החזו"א להפריש בברכה.
[2] רמב"ם שם
[3] אכילת עראי מותר כדין פירות קודם גמר מלאכה, כשבא לאכול אכילת קבע כיוון שהם גדלו ביד גוי ולא נעשה עדיין גמר מלאכה ביד ישראל לדעת הבית יוסף פירות שגדלו ביד גוי פטורים ואין להפריש מהם בשלב זה ורק כשנעשה גמר מלאכה ביד ישראל מתחייבים, ולדעת החזו"א גם קודם גמר מלאכה הם חייבים ואסור לאכול מהם אכילת קבע.
[4] מבואר בדברי החזו"א (מעשרות ג, יז) "ואם הנכרי לוקט ונותן לו משמע דלא מקרי מרוח ביד לוקח אע"ג דביד מוכר אינו נגמר דדעתו אתאנתו ולמעשה צ"ע."
[5] מבואר בדברי החזו"א שם שיש חילוק אם הקנין חל בעת שישראל לוקט וקונה מהגוי במשיכה דאז הגמר מלאכה של מילוי הכלי הוא ברשות ישראל לבין מקרה שקונה רק בתשלום שבזה הגמר מלאכה הוא בשעת התשלום וזה ספק אם נקרא גמר מלאכה ברשות ישראל או ברשות גוי.
[6] דין אכילת שתי פירות שמחייב במעשר הוא רק כאשר מצורף יחד עם זה קביעות של מקח או חצר.
[7] דין שתיים בצרוף מקח נשנה במשנה (מעשרות ב, ו) כאשר זה מקח מגוי מסתפק החזו"א (שם) כיוון שהמקח וגמר מלאכה נעשים כאחד האם נחשב נגמר ביד גוי או ביד ישראל.
[8] שורש הספק כיוון שיש כאן כאן אצל הגוי גמר מלאכה בשתי פירות וחצר ורק אחר כך נותן לישראל אך יש לדון בזה כיוון שכ' החזו"א (מעשרות ד, כד) שכניסה לחצר ברשות נכרי לא חשובה כניסה ואם אחר כך יכניס ישראל יתחייב אם כן גם לעניין גמר מלאכה בצרוף שתיים לא חשוב גמר מלאכה ברשות גוי כשהוא קטף.