אתגרים הלכתיים ופתרונות אפשריים
בעולם המודרני, שבו תעשיית המזון מורכבת משותפויות ומבעלויות מגוונות, עולה שאלה הלכתית מורכבת: כיצד להפריש תרומות ומעשרות מפירות וירקות הנמצאים בבעלות נכרי?
שאלה זו נוגעת למפעלים רבים, כגון אוסם, תנובה, תלמה, יוניליבר, סנפרוסט, פרי וירק, סלטי צבר ועוד. אשר נמצאים בבעלות גוי או בשותפות עם גוי, ועוסקים במוצרי מזון מן הצומח, כשחלק מחומרי הגלם שלהם הנם תוצרת חקלאית שמקורה מחקלאים יהודים.
לגבי תרומה שהגוי עצמו מפריש קיימת מחלוקת: מובא במשנה בתרומות (פ"ג מ"ט) "העובד כוכבים והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר… ורבי שמעון פוטר". ובר"ש שם, ובראשונים קידושין מא, ב מבואר שנחלקו ת"ק ור"ש אם תרומת הנכרי חלה.
ונראה מדבריהם שהלכה כחכמים שההפרשה חלה. אמנם הרמב"ם (הל' תרומות פ"ד הט"ו) פסק שמן התורה אין תרומתו תרומה, ורק מדרבנן גזרו שתרומתו תרומה. ולפי זה לדעת הרמב"ם הפרשת הגוי לא מועילה להתיר את הפירות מטיבלם.
אלא שבמציאות ודאי שאין הגוי שהוא הבעלים או השותף מפריש ומלאכת הפרשת התרומות ומעשרות מוטלת על המשגיח כשרות במפעל.
הגדרת הבעיה ההלכתית
הבעיה ההלכתית נובעת מהיסוד ההלכתי ש"אין שליחות לגוי", ומאחר שהפרשת תרו"מ תלויה בבעלות על הפירות, כפי שמבואר במשנה בתרומות (פ"א מ"א), הפרשה על ידי אדם אחר שאינו הבעלים חלה רק מכוח דין שליחות.
ובאמת הדבר תלוי בביאור סוגיית הגמרא בבבא מציעא (כב, א) בסוגיית 'יאוש שלא מדעת' שמביאה את הפסוק (במדבר יח, כח) "כן תרימו גם אתם תרומת ה'…" ודרשה הגמרא אתם גם אתם לרבות שלוחכם, ובפשטות מתבאר מהגמרא שהפרשת תרומות ומעשרות שלא על ידי הבעלים מחייבת שליחות.
אך בדברי האחרונים ישנה הרחבה בשאלה האם צריכים שליחות ממש להפרשת תרו"מ או שמספיקה נתינת רשות בלבד. ועיקר הנידון בשיטת הרמב"ם והרמב"ן (גיטין סו, א), יעויין בכסף משנה והגר"א (יורה דעה שלא ס"ק עו) ובדברי הבית יוסף (שם).
ובשיטת הרמב"ן בדברי הרבי עקיבא איגר בגיטין, בחזון איש (מעשרות ז ס"ק יד) ובקונטרס "לאפרושי מאיסורא" של הגרשז"א.
להלכה, פסקו החזון איש ושאר פוסקים וכך ההכרעה המקובלת, כדעת רוב הראשונים וכפי שעולה מפשטות הסוגיא שנדרשת שליחות להפרשת תרו"מ. פסיקה זו מחדדת את הבעיה במקרה של בעלות נכרית על הפירות, שכן אין אפשרות ליצור שליחות עם גוי.
פתרונות אפשריים ויישומם
לאור מורכבות זו, הוצעו מספר פתרונות:
- רכישת תוצרת מתוקנת בלבד – פתרון זה, אף שהוא אידיאלי, אינו ישים תמיד מבחינה מעשית. וכן הוא מיועד בעיקר למפעלים המכינים מזון מתוצרת מוכנה שהם רוכשים, ואינו מתאים למפעלים שמבוססים על תוצרת ירקות ופירות עצמית, וכן הפתרון אינו מועיל במקום שהגוי שותף בבתי אריזה ובקיבוצים המשווקים את התוצרת למפעלים.
- השארת הבעלות בידי המגדל היהודי עד לאחר ההפרשה – גם פתרון זה הינו מוגבל, ואינו אפשרי בכל המקרים.
- קניית חלק התרומות ומעשרות הנצרכות להפרשה על ידי המשגיח והפרשה משלו על של הגוי –
חלק זה מגיע בסה"כ ליותר מעשרים אחוז מהתוצרת, כשחלקו נשאר בתוצרת ואת חלקו הקטן חייבים להפריד.
פתרון זה מעורר דיון הלכתי, שכן הפרשה משל אדם על של חברו מועילה רק מדין זכייה, כמבואר בנדרים (לו, ב), וזכייה נחשבת כשליחות שאינה קיימת בגוי.
בעניין זה, העונג יום טוב (סימן קט) והמנחת חינוך (מצווה תקז) הסיקו מדברי הרשב"א שהפרשה משל אדם על של חברו אינה דורשת דין שליחות, אך רבים חלקו על מסקנה זו. יתרה מזאת, במקרים רבים הקניינים אינם נעשים כדין או חסרים בגמירות דעת, ועל כן מתערערת תקפותם ההלכתית.
למרות המאמצים הרבים, טרם נמצא פתרון מוסכם ללא פקפוק לבעיית הפרשת תרו"מ מפירות בבעלות נכרי. הסכמת הפוסקים היא שיש לחשוש על הפרשה הנעשית על ידי משגיח בפירות נכרי, ולא נמצאה עדיין דרך המועילה באופן מוחלט להפריש תרו"מ במקרים אלו.
לעיון והרחבה בנושא ניתן לעיין בשו"ת ישא יוסף (זרעים סימן כב) בקישור זה ←
בעיה זו מדגישה את הצורך בהמשך מחקר ודיון הלכתי בנושא, תוך התחשבות במציאות הכלכלית והמסחרית המורכבת של ימינו.
פתרון מקיף ומוסכם לסוגיה זו עשוי להיות בעל השלכות משמעותיות על תעשיית המזון הכשר ועל שמירת מצוות הפרשת תרומות ומעשרות בעידן המודרני.
