שאלה:

אנו מתגוררים במושב מרוחק, בצפון הארץ, ובבעלותנו מטע של עצי פרי. את פירות המטע הפקרנו כדין, אך מחמת המרחק אף אחד לא מגיע לאספם. ענפי העצים כורעים תחת משא הפירות המשובחים, הקדושים בקדושת שביעית, אשר אם לא ייקטפו תוך יום או יומיים – ינשרו על הארץ או תקלקלו על העץ.

אנו שואלים: האם גם במקרה כזה, שאף אחד אינו מתעניין בפירות, חובה להפקיר את הפירות? ואם יש להפקירם, האם מותר לנו לקטפם בעצמנו על מנת להביאם לחלוקה במרכז הארץ?

תשובה:

א] החובה להפקיר את הפירות היא גם באופן שאף אחד לא יבוא לקחתם. לבעל השדה אסור לאספם לעצמו אפילו במקרה שאם יפקירם ילכו לאיבוד.

ב] בעל השדה אינו רשאי לשמור את פירותיו גם לא כדי לחלקם לעניים. אבל כשבעל השדה מפקיר את פירותיו, ורק משום שאיש לא בא לקחתם הוא רוצה לאספם ולחלקם, ועדיין אינו מונע מאף אחד לקחת, יש מהפוסקים שהורו להיתר.

להרחבת התשובה לחץ כאן

גם אתה ואת מוזמנים לשלוח לנו את שאלותיכם בענייני מצוות הארץ, ורבני בית המדרש ישיבו לכם תשובה בהקדם.