הבא: סימן ע"ח פירות שלא בוערו <<

שביעית סימן ע"ז

ג' ארצות לביעור

מבואר במשנה (פ"ט מ"ב) דשלש ארצות בארץ ישראל, יהודה, גליל ועבר הירדן, ובכל אחת מהן יש זמן ביעור לפי הזמן שבו כלים הפירות שבו. וכתב המבי"ט (ח"ג סי' מה) דאפילו אילן אחד שיש בו פירות מציל על הארץ. וכך נראה מלשון הרמב"ם בפי' המשניות (פ"ט מ"ב) ובהלכותיו (פ"ז ה"ב) דהפירות המחוברים הם הקובעים את זמן הביעור, אבל אם אין על העץ פירות אף שיש בשדה, נחשב שכלו הפירות לחיה וצריך לבערם. אמנם מדברי החזו"א (טו,ב) משמע שאף כל זמן שיש פירות תלושים בשדה נחשבים עדיין ללא כלה לחיה מן השדה, ואפילו אם ישנם פירות בקיני העופות אין צריך לבער. וראה בדרך אמונה (ז,ג ביאה"ל ד"ה כ"ז) דהחזו"א סבר כן אליבא דהר"ש, אך לדעת הרמב"ם שפיר אמרינן דרק פירות מחוברים קובעים את זמן הביעור.

ובכל הנ"ל לא נתבאר כמה פירות צריך שישארו בין על העץ ובין על הקרקע, האם פרי אחד מועיל להחשב לא כלה לחיה מן השדה. ומרן רבינו הגרי"ש זצוק"ל ביאר שאם צריך לחפש כדי למצוא פרי אחד נחשב שהגיע זמן הביעור, ורק אם מוצא בקלות פירות על העץ או על הקרקע אפילו מעט מאד, עדיין לא הגיעה שעת הביעור.

ובשיעור החלוקה לארצות, כיון שאנו איננו יודעים את חלוקת הארצות, לכן צריך להחמיר ומשעה שכלה באזור מסויים יצטרך לבער בכל מקום שמא הוא נגרר אחריו ונחשבים ארץ אחת. אך אם כלו הפירות בכל ארץ ישראל ונשאר רק במקום אחד פירות, על אף שבכל מקום יצטרכו לבער (בודאי ולא רק מספק) משום שמקום אחד אינו מציל את שאר המקומות מלהחשב כלה לחיה מן השדה, הורה מרן רבינו הגרי"ש דבאותו מקום שבו נשארו פירות נחשב שעדיין לא הגיעה שעת הביעור.

אמנם הדבר תלוי, אם באותו מקום שבו נשאר פירות, היינו רק במטע או שדה אחת נשארו פירות, אבל בשאר המטעים סביבותיו כלה הכל, אף באותו מטע ובאותה שדה חייב לבער, וכדעת החזו"א (ט,ח) שאע"ג שיש גינה אחת שיש בה פירות מחוברין חייבין בביעור. אבל אם באותו מקום נשארו פירות גם ברוב השדות שבו, אז על אף שבכל ארץ ישראל חייב לבער, באותו המקום עדייין לא חלה חובת ביעור.

ואמר מרן רבינו זצוק"ל דלא זו בלבד שאותו מקום פטור מביעור, אלא יש מקום לדון שאם אותו מקום מייצא פירות לעיר אחרת שאין מגדלין בה אותו סוג פירות, והיא נסמכת מאז ומעולם על אותו מקום שמביא לה את פירותיו, מכיון שבמקום זה  נחשב עדיין לזמן שלא כלו הפירות לחיה מן השדה, אף באותה העיר הניזונת מאותו מקום יחשב כזמן שלא כלו ואינה חייבת בביעור. אבל אם אותה העיר מקבלת פירות גם משאר מקומות ושם כלה לחיה מן השדה, אי אפשר לומר שטרם הגיע מועד הביעור מכיון שסומכת על פירות שבמקום אחד ששם לא כלה. (ורק אם רוב או כל הפירות בעיר מאותו המקום, שפיר יכול לסמוך שלא לבער, דבאותה העיר אין פירות שגדלים שם אלא רק מאותו מקום שלא כלו בו הפירות).

וביאר מרן זצוק"ל  דבריו דדוקא אם העיר נוטלת תמיד פירות מאותו המקום, אבל אם אין הדבר כן, ורק עתה באים ליטול פירות מאותו מקום, מכיון שבשאר הארץ נחשבים הפירות כהגיע זמן ביעורם, אינה יכולה להתלות באותו המקום, והרי זה כמביא פירות שביעית ממקום שלא כלו למקום שכלו שצריך לנהוג חומרי מקום שהלך לשם וחייב לבער.